שישה מיליון סרטי שואה

אם אתם רוצים לברוח מרטט הקדושה והשיח הציוניסטי של יום השואה השבוע, שימו פעמיכם לסרט הדוקומנטרי של דוד פישר, "שישה מיליון ואחד". פישר הולך למחוזות הזיכרון, מכוון את המצלמה שלו כלפי עצמו, אחיו ואחותו, והדרך שבה הם חווים ומעבדים את זכרונו של אביהם המנוח, ששרד את מחנות ההשמדה. הסרט עושה זאת בדרך אפקטיבית ומטלטלת, והוא יוצא דופן בסבך הענק של סרטים שעוסקים בשואה ובזכרה.

תמצית הסרט: האב יוסף פישר, השאיר אחריו יומן שהחל לכתוב בשנותיו האחרונות, על ימיו במחנות. דוד פישר הוא היחיד מבין ארבעת הילדים שהיה מסוגל להתמודד עם הכתוב. כבר כאן יש נקודה מעניינת, מי במשפחה, כל משפחה, הוא זה שנושא בנטל הזיכרון שמותיר ההורה המת, כמו מי הוא זה שדואג יותר לטיפול הפיזי היומיומי בהורה הזקן. נראה שדוד פישר הוא שומר הזיכרון המשפחתי. הוא משכנע את שני אחיו ואחותו להתלוות אליו למסע באירופה בעקבות היומן והזיכרון.

פישר קורא קטעים מהיומן, אבל בסרט עצמו הוא מצניע את נוכחותו, נותן לאחיו ולאחותו את זכות הדיבור, ומדי פעם פונה למי מהם בשאלה. יש בסרט מצלמה יציבה וסבלנית, שממתינה שאנשים ידברו וגם אם לא, שתיקתם טעונה. לא הכל דופק במפגש, וישנם זרמי מעמקים בין האחים שאינם מפורשים, אבל יש בסרט התכוונות עצומה ומנהיג מאחורי המצלמה ורוחו של האב המרחפת מעל פני תהום השואה וזכרה,.וזה הרבה מאוד.

פישר עושה משהו שלא זכור לי שנראה קודם בסרטי הזיכרון. הוא נסע לארה"ב, ושם איתר את החיילים האמריקאים ששחררו את המחנה שבו היה אביו. הטקסטים שהוא מחלץ מהם, למעשה הם פשוט נשפכים למצלמה, מדהימים. עד היום שמענו את קלישאת "הטנק האמריקאי המשחרר", ולפתע מתגלים לעינינו אנשים שרוטים ברמות ענק, רדופים ממה שראו עיניהם. זוהי סצנה יוצאת דופן בעוצמתה.

"שישה מיליון ואחד" נמנע מסגירת חשבונות עם העבר, אחד הכשלים בסרטי שואה. פישר לא שם בכלל. הוא משוטט בעיירה הבנויה על שטח המחנה שבו עונה אביו בעבודת פרך. הוא מדבר עם אנשי ההווה, שצריכים להתמודד עם תנועת תיירים בפתח ביתם. פישר פונה ברגישת ובכבוד אנושי ובסקרנות אמיתית לאנשים הללו שחיים, במידה אירונית, קצת כמוהו, בתוך זיכרון העבר.

במשך שנים חיו הישראלים בצל האמירה ממשפט אייכמן על "שישה מיליון קטגורים" והיד המאשימה, גישה שעדיין רווחת ונוחה לרשויות. סרטי השואה התיעודיים, להבדיל גם מספרי הזיכרונות משם, נעשים כיום בידי הדור השני והשלישי. הטובים שבהם הפכו לסוג של תפילת יחיד מרגשת, כמו במקרה של "שישה מיליון ואחד".

זיונים זה הכל

יש סרטים שמרתקים אותך ומסקרנים אותך, ולא בהכרח גורמים לך הנאה. "בושה" הוא מסוג זה של סרטים. הגיבור שלו מכור לזיונים, כלומר לאיבר המין שלו (בין הזיונים הוא מאונן לתוך השירותים). אז לא אהבתי את הסרט, אבל בהחלט הייתי מרותק אליו. "בושה" לוקח את תאוות (וכאב) הבשרים, למקום אחר. הוא בעצם מציג אדם המשרת את האיבר שלו, כמו כהן המשרת בקודש.

באחת הסצנות הראשונות בסרט, יושב הגיבור ברכבת התחתית בדרך לעבודה (משרה לא ברורה בעולם ההיי-טק, כאילו שזה משנה) ורואה מישהי במושב ממול. היא מעוררת אותו, ולא שאנחנו רואים עליו איזו התרגשות. סתם, עושה לו את זה. היא קמה לצאת, והוא בעקבותיה. היא כבר על הרציף והוא אחריה. ניתק ביניהם מגע עין והוא מתחיל לסרוק את השטח, עולה רציף, יורד, מסתובב. ראיתם עשרות סרטים כאלה, בדרך כלל סרטי מרדף נוסח "הקשר הצרפתי", מישהו מחפש מישהו, והמצלמה בעקבותיו. הסרט הזה לא מחדש כאן כלום. מה שכן מרתק הוא השימוש במוסיקה. בדרך כלל בסצנות ברכבת התחתית או שיש מוסיקה קצבית, מאיימת וכיו"ב, או שהסאונד היחיד בה הוא מה שקיים במציאות. דהרת רכבת, קולות הכרוז, חריקת העצירה. כאן מחפש גיבורנו את זו שתעלה למזבחו לצלילי מוסיקה כנסייתית. וזה פשוט מהפנט. אתה מבין שהסרט הזה לוקח אותך למקום אחר.

תאוות הבשרים כיכבה בהרבה סרטים, כמשהו מאיים, כחולשת אנוש, כמעורר ארוטי. המוסר או המוסרנות תמיד המתינו לה בסוף הסרט. וגם ב"בושה" (שם הסרט כבר מעיד על מחשבה ותגובה למסופר בו) חלה חובת התשלום. אבל הסיפור שלה כאן ותפקידנו כצופים, שונים, ובזה כוחו של הסרט.

למה לא אהבתי? כמו אוכל בריא, זהו סרט ללא שומנים וללא סוכר וללא מלחים וללא טעמים מחניפים ומתפנקים. בריא וחשוב, ולא תמיד נעים לעיכול.

הקומץ של בית"ר והרצח בטולוז

האם עיתון "הארץ" גזר על עצמו צנזורה לכמה ימים, או שהידיעה אתמול על פוגרום שערכו 300 אוהדי בית"ר ירושלים בעשרה עובדים ערבים בקניון מלחה, היא מסוג הידיעות של 'כלב נשך אדם' שאין מה לדווח עליה במדינת היהודים?

כשקוראים את הידיעה על האירוע המביש, קופץ לעין פרט מוזר: השתוללות האוהדים ש"חגגו" את ניצחון קבוצתם על בני-יהודה בעשיית שפטים בערבים, התרחשה ביום שני בלילה, אך פורסמה בעיתון רק כעבור שלושה ימים. מדובר במאות אנשים מכים וחובטים, בוודאי מאות עדים שצופים בהם, הכול מתועד במצלמות, המשטרה מגיעה ויס"מ ומשמר הגבול ומאבטחי הקניון. אירוע בסדר גודל כזה היה צריך לעלות לרשת תוך דקות. וכלום.

האומנם אנחנו עד כדי כך אדישים לאלימות נגד ערבים? הרי לא ייתכן שכל המעורבים והעדים, כולל הנפגעים, גזרו על עצמם שתיקה. משהו בוודאי זלג לאחד מכלי התקשורת. ואפילו בשביל "הקטע הסמולני" – הקומץ הסדיסטי משתולל בקניון, ולא רק באצטדיון – כל עורך סביר היה מתייחס לידיעה כזאת.

האפשרות הקונספירטיבית היא ש"הארץ" נענה לפנייה מלמעלה והשהה את הפרסום לכמה ימים. באותו בוקר נרצחו בטולוז ארבעה יהודים על-ידי מפגע מוסלמי. הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להדגיש את הפן האנטישמי של הרצח,  והאירוע במלחה כעבור כמה שעות, עלול היה להיתפס בעולם כתגובה ברברית של המון יהודי למה שהתרחש בטולוז. די לקרוא את המספרים, 300 יהודים תוקפים עשרה ערבים חסרי ישע, כדי לדמיין לאיזה תהום היינו עלולים לגרור את יהודי צרפת ושאר יהודי אירופה, כאשר המוסלמים שם היו מוסיפים את תגובתם האלימה לתגובה היהודית האלימה מירושלים.

אז נכון שאפשר לנתק את הקשר בין אירועי הדמים והשטנה בארצנו ובאזורנו ובעולם, ואפשר להתעלם מחלקם, ולהשהות את פרסומם ולעמעם אותם. אבל כמה זמן זה יצליח לנו? חשיבת הגטו הישראלית גורסת שאנחנו תמיד צודקים, ואם לא, הכלב או הפריץ ימותו קודם. כמובן, יש גם מצב שאנחנו נמות קודם. אבל עזבו, את זה שהאנטישמים יגידו. לא ככה?

 

http://www.haaretz.co.il/sport/israel-soccer/1.1670339

 

אם אשכחך פרס האוסקר, תשכח ימיני

 

מחרתיים בלילה יחלקו את פרס האוסקר, והפרובינציה רותחת. למען ההגינות, אני עוקב אחר מפעלות האוסקר כבר למעלה מחמישים שנה, ואף מילאתי את חלקי העיתונאי בפמפום הנושא. להערכתי, בעשוריים האחרונים העסק פשוט נהיה פסיכי, כלומר העניין והכיסוי שמקבלת כאן התחרות הפנים-הוליוודית הזאת. בילדותי היה תיאור מצומצם למדי בעיתונות, בעיקר סיכום של הזוכים. עוד זכור לי מאז פורמט המאמר המקדים ובו חזרה כפייתית, מדי שנה, כיצד קיבל האוסקר את שמו. כן, מזכירה הוליוודית אחת שהביטה בפסל ואמרה "וואו (היא בטח היתה יהודייה ואמרה 'אוי', אבל שיהיה), כמה הוא דומה לדודי אוסקר". תהרגו אותי, לא ברור לי איך הפסלון הקטן והראש המיניאטורי בו יכול להזכיר למישהו משהו אנושי. בקיצור, זה היה סיפור ההבל הראשון שדחפו לנו לראש על תחרות האלים הזאת.

נדמה לי שנקודת המפנה הראשונה היתה כשהסרט 'בן-חור' זכה ב-11 אוסקרים, והשחקנית חיה הררית "שלנו", היתה בו. לראות אותה בצילום יחצ"ני מוקפת ב-11 פסלונים פשוט חרפן את העם בציון. וכמו עם העלייה הפתטית שלנו למונדיאל בשנת 1970 (וואו, או אוי, שני תיקו והפסד בבונקרים), אנחנו מחפשים מאז את הנקודה הישראלית. פעם זה 'סלאח שבתי' המצוין לכשעצמו, ופעם זה 'מבצע יונתן' הסטנדרטי (באנגלית לפחות דבקו בשם המקורי של המבצע ולא כמו כאן, שניתן לו בדיעבד שם של אחד מקורבנותיו), ובשנים האחרונות זה כבר גובל באנטישמיות, מה זה לא לתת לנו פרס עיל 'בופור'? לא היינו ליברלים מספיק ועשינו סרט על כישלוננו ונסיגתנו מלבנון?! נו, בחייכם, כמו שאתם אוהבים לתת אוסקר למי ששיחק חרש, מפגר, דראג קווין.

אבל האמת היא שהכיסוי הישראלי המוגזם של האוסקר הוא בעיקר תלוי-טכנולוגיה. נכנסה הטלוויזיה החד-ערוצית וחיכינו שבוע עד שיכינו את סיכום השידור למפגרים שמעבר לאוקיינוס. ואז נכנסו הלוויינים, ועיתונאים שוגרו להרצליה לראות חי את השידור ולכתוב עליו לעיתון שלמחרתיים (הה, אירוניה מופלאה, השידור לתוך הבוקר גם הרס להם את השינה), ומדובר באחד השידורים הארוכים והמשעממים בתבל. צפיתי בו ברשת ABC במהלך השנים שחייתי בניו-יורק, כולל טקס היובל ב-1977, כשאני צרחתי בייאוש מול הקופסה, והזוכה הגדול של 'אנני הול' וודי אלן, ניגן להנאתו בקלרינט ב'מייקל'ס פאב', אבל אנחנו צופים וזה יעודנו, לצפות.

ב-1992 כשהערוץ הראשון עדיין החזיק בזכויות לאוסקר, התארגנו בעיתון 'חדשות' בקמפיין 'רוצים אוסקר' והפצצנו את הערוץ בדרישה לשידור ישיר. היה גדול עליהם. בסופו של דבר, ערוצי הלוויין זכו, והדבר הזה משודר מאז חי, למי שחי בשעות האלה. וסביבו החלה בורסת אוסקר שתפסה תאוצה בשלהי המילניום עם צמיחת הרשת.

 תרבות של קיביצרים, זה ההסבר היחיד למה שמתרחש כאן היום. זחילה מתחת לשולחן הכיבוד ההוליוודי וניקור פירורים. קולנוע מסחרי לטוב ולרע שהוא מעיקרו אירוע כל-אמריקאי ורק-אמריקאי שזורק לעולם עצם בצורת "פרס הסרט הזר". זה העולם שהוציא מתוכו את אינגמר ברגמן ואקירה קוראסווה ופדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי שהם הגאונים הגדולים ומאחוריהם עשרות ומאות יוצרים "זרים", שעולים בענק על יצרני הוליווד. ועדיין אצלנו מקמטים מצח, מה משמעות הזכייה לסרט אמריקאי כזה ואחר ולמה ההוא לא זכה מעולם באוסקר, והשטיח האדום, הו השטיח האדום, הלא הוא קריאת הקרב לכתבי האופנה להתייצב בציון הרחוקה ולנתח פיסת בד אחרי פיסת בד מה לבשו הגבירות והאדונים, ולסגור עוד כפולה בעמודי גלריה ועוד דיון כבד-מצח אצל גיא פינס. ואפילו מבקרים רציניים לא מסוגלים, ולו כשהם כותבים על סרט שנוצר לפני עשרים שנה, שלא לעצור ממהלך כתיבתם ולציין ש"הסרט זכה באוסקר" על הצילום או על התסריט. משהו כפייתי ונשגב מבינת אנוש.

אבל חכו חכו, כשהכול לכאורה ייגמר. בהוליווד של חיוכי הפלסטיק, מקום שבו המצלמה נחה על פני הזולת כדי להשיג תגובות של לוזרים, ממהרים ודוחפים אותם הצידה כשהמנצחים הופכים לחזות הכול. רק לא אצלנו. ישראלים רחמנים בני רחמנים המה,  ועובדת "המועמדות" חוזרת ונטחנת במודעות הפרסום לסרטים לחודשים רבים. שם נשארים רק עם הזוכים, ופה לנצח תעמוד למועמד מועמדותו ויישמר כבודו, שלא לדבר על עלבוננו שעדיין לא זכינו באוסקר. כאילו עצם המותג "אוסקר" הפך סוג של מזוזה, תשמיש קדושה תרבותי, שהישראלים לעולם חייבים לנשק או להתייחס כשעוברים על פניו.

ביקור הגביר והגבירה נתניהו בתיאטרון

15 שנה אחרי שבני הזוג נתניהו הגיעו לסינמטק תל אביב כשהם מוקפים ב-60 שומרי ראש כדי לצפות בסרט "לשבור את הגלים", חזרו השניים לתפוס מקום בשורת הצופים. בידיעות אתמול על ביקורם בהצגת "ביקור הגברת הזקנה" בתיאטרון הבימה, הובלטה הסודיות ב"מבצע" הבאתם לתיאטרון ובמינימום של הפרעה לציבור ולהצגה. הגיעו בחושך, יצאו בחושך, אף הרוג, אף פצוע, כמו שאמרו פעם על פעולות התגמול של צה"ל, ומבצע צבאי זה אכן נראה, כולל הפוטאג' שהנפיק משרד ראש הממשלה לכל כלי שידור שהיה מעוניין.

לא היתה בידיעות כל התיייחסות ואזכור לפיאסקו ההוא מאפריל 1997. ההופעה של נתניהו בנוסח המשטרים הדיקטטוריים עוררה אז לעג ציבורי רב. בראיון שעשיתי בזמנו עם צבי פיקסל המסריט של הסינמטק, סיפר לי זה כיצד נכנסו שומרי הראש מוקדם יותר באותו ערב וסרקו את חדר המקרין, לבדוק שהשטח והאיש שיציץ בעורפו של המנהיג מבעד לחור ההקרנה, נקיים מסכנה. גם אני כמוהם הייתי מעוניין בזווית הזאת, עורפו של המנהיג, הפעם כצופה חסר הגנה הנסחף בסיפור הקולנועי.

עורפו של המנהיג. יוטיוב מחכה לו צילום: אבי אוחיון, לע"מ

והנה חוזר המנהיג והתיישב בהמון. יועצי התקשורת שלו בוודאי היו ערים למבצע האבטחה הנלעג מ-1997 וסידרו לו חוויה מתקנת-דימוי, ובעד אותו כסף אורגן לו גם ביקור בתיאטרון הלאומי עלק המשופץ, וגם אייטם עיתונאי מובטח, נו, "ביקור ראש הממשלה" ב"ביקור הגברת", מהסוג שעורכי חדשות אוהבים, כי יש "כותרת טובה", מטבע לשון שהפכה מאז ההפקה המקורית בישראל ב-1959 לקלישאה עיתונאית שהודבקה לאינספור ידיעות.

לא ניכנס לפרטים, מה זה בדיוק להיכנס לתיאטרון בחושך ולצאת בחושך, בלי להפריע לקהל, ובהתאמה בעת שההצגה מתחילה וטרם הסתיימה, ואיך ומתי בדיוק בני הזוג גם הספיקו לקפוץ אל מאחורי הקלעים כדי להחמיא לשחקנים, כפי שהראה אותו פוטג' יחצ"ני. לי היתה חסרה איזו התייחסות אירונית של התקשורת לניגוד שבין הופעת האיש המורם מעם ותוכן המחזה, אבל זה קצת יותר מדי לדרוש היום מכתבי תרבות.

במחזה המקורי של פרידריך דירנמאט מופיעה הזקנה המיליארדרית והמעוותת בגופה בעיירת נעוריה, אותה היא תרכוש בכספה ותיטיב עם תושביה ובתמורה לחייו של אהובה מאז, שהעליל עליה שהיא זונה וגרם לנידויה. היא נושאת עמה את ארון המתים המיועד לו. אין לי מושג אם יש לארון המתים זכר בהפקה העכשווית, אבל האין זה נתניהו עצמו שהוביל בשעתו תהלוכה כשמאחוריו ארון מתים שהוכן לראש הממשלה דאז, יצחק רבין? האין זה נתניהו שהתנהגותו המופקרת וחסרת המחשבה באותם ימים יצרה את האווירה שהובילה לרצח, ובהמשך למצב שהוא עצמו צריך היה להיות מוקף בעשרות שומרי ראש? אז עכשיו מספרים לנו שאפשר ללכת עם (שומרי ראש), אבל כולם (הקהל, השחקנים והקוראים) ירגישו שזה בלי.

"ביקור הגברת הזקנה" הוא מחזה על חטא ועונש ובקשת נקמה והתפתות לממון. בקיצור, כל הדברים שמאיימים על קהילה או לפחות מבקשים את התייחסותה. למנהיג יכולה היתה להיות התבטאות בעניין בצאתו מההצגה. נכון, את מי מעניין היום מה חושב מנהיג חברה על יצירת אמנות, אבל כך נהוג מימים ימימה, המנהיג אומר משהו. זה חלק מהפוזה, חלק מבניית הדימוי שלו, גם אם הכול בלוף. בפוטג' קיבלנו רק אמירות בנוסח יופי, יופי, הייתם נפלאים, של המנהיג ובת-זוגו, לשחקנים. משהו ברמה של הקטעים שמעביר דו"צ לכלי התקשורת על ביצועיו היעילים של נשק חדש.

כל כך רדופים שם בלשכה מזכר ההופעה הסטליניסטית ההיא משנת 1997, וצלם לע"מ אבי אוחיון אף הלך אל השורה האחורית, וצילם את ראש הממשלה ורעייתו, על רקע הקהל בשורות הקדמיות והבמה הבוהקת. והנה סופסוף קיבלנו את המנהיג מעורפו, פגיע, אנושי, ממש אחד משלנו. זוהי זווית צילום נדירה ביותר, והייתי מוסיף טעות פטאלית מצדו של נתניהו לאפשר צילום כזה. לא חלילה שמישהו יפגע בו. אבל בדור היוטיוב שנולד ופועל מאז, את החלל הבוהק שעל הבמה ימלאו בקרוב פריימים מתוך אינספור סרטים וסתם פוטו-מונטאג'ים שיוציאו את המנהיג מההקשר התדמיתי-תרבותי-חברתי שביקש לעצמו.

מה מלמד אותנו המחזה עצמו? חיפשתי ומצאתי ראיון שעשה העיתונאי יוסף שריק עם המחזאי דירנמאט בשנת 1960, בעצם הימים בהם נתפס אדולף אייכמן והבאתו לישראל. ברוח החטא והנקמה והצדק שמדבר בהם המחזה, שאל שריק את דירנמאט להרגשתו על תפיסת אייכמן ומשפטו בישראל. וכך ענה המחזאי: "שמחתי על כך כפי שבוודאי שמחו בעולם כולו. מימי קדם סבלו היהודים כל כך הרבה אי-צדק עד שנעשו המיליונרים של הצדק. בעייתכם היא עכשיו מה לעשות בצדק רב כל כך, כדי להימנע מאי-צדק".

 http://www.inn.co.il/News/News.aspx/233018

כשאורי בלאו פגש את סופיה לורן

כשזה מגיע לענייני ביטחון, לעיתונאי אורי בלאו אין בעיה לסרוק 2000 מסמכים שהעבירה לו ענת קם ולצאת למלחמה על זכות הציבור לדעת. אבל מה לעשות וכתב מוסף צריך להמשיך ולספק סחורה. וכך,  במוסף הארץ הלפני-אחרון פלטה המקלדת של בלאו כתבה רשלנית בענייני קולנוע. הנושא: סיפורו של קורט אונגר, מפיק ומפיץ סרטים, ישראלי-לשעבר, שמת בחודש שעבר בגיל 90 והובא ארצה לקבורה. אונגר שינע לכאן בשנות ה-60' את הפקת הסרט "יהודית" בכיכובה של סופיה לורן, ולכן "יש עניין" לקורא הישראלי.

זה שאין לבלאו מושג בקולנוע, עולה מכל שורה בכתבה, אבל כתבי מוסף ידועים כמי שמשבוע לשבוע צריכים להתמחות ולהנפיק כתבה בנושא חדש. אז למה יצא לבלאו (ולעיתון) כזה מוצר ירוד ומעליב? בלאו כנראה בהמתנה לכתבה עסיסית יותר, כזאת שאפשר להצליב בה עשרות מקורות ולהציל את עם ישראל. ובינתיים, אולי נודע לו שאיזה מפיק ישראלי מת "ויש תמונות שלו עם סופיה לורן וצ'רלי צ'פלין ואליזבט טיילור", ובמוסף אמרו "יופי, תביא", ובלאו  ירד לארכיון וקושש כמה קטעי עיתונות רוויי קלישאות (2000 מסמכים כבר אמרנו?), הוסיף ציטוטים משתיים שלוש מהנפשות שעדיין נותרו בחיים מהפקת "יהודית", תיבל בראיון קצר (ולמה לא שיחה ארוכה?) עם בנו של האיש ("אורי, תעמוד לו על הראש שישלח את הצילומים של אבא שלו עם מה-שמם, אחרת אין כתבה"), ואודרוב, יורדים לדפוס.

במוסף הארץ האחרון התפרסמו שלוש תגובות קוראים, שלושתן של אנשי הקיבוץ מצובה, די פגועים מכך שבלאו כלל לא הזכיר את העובדה שהפקת "יהודית" התקיימה אצלם בקיבוץ. אפשר לנחש שאם פורסמו שלוש תגובות בעניין כה קטנוני לכאורה, הן מייצגות עשרות תגובות וגם את מבוכת העיתון על הכתבה הרשלנית. אבל ככה זה כשכתב השו-שו חונה לחלטורה בדבר הלא-נחשב הזה ששמו ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע בישראל.  אם לבלאו ושולחיו היה מושג בנושא ובתקופה הם היו יודעים להגיע למקורות מידע אמיתיים ולבחון את הסרט, את אונגר, ובעיקר את המיתוס של "להביא את הוליווד לישראל".

סתם בשביל הידע, הסופר נתן שחם היה מעורב בהפקת "יהודית"  ואף כתב בספרי זיכרונותיו על היכרותו עם סופיה לורן ועל ההוליוודיזציה של ישראל. הסופר לורנס דהאל שכתב את התסריט, בז לסרט ולכל תהליך העבודה עליו. גם הסיפור הפרובינציאלי של קיבוץ מצובה ומתנת הפריג'ידרים שקיבלו כל החברים בתמורה לשת"פ עם הוליווד של אונגר, הפך כבר לחלק מהפולקלור ונושא לכמה כתבות עיתונאיות בעבר.

זה סיפור שחוזר על עצמו וכואב במיוחד כשהולך לעולמו מישהו שקשור לחיי התרבות במדינה, כי קולנוע, ואמנויות אחרות אבל בעיקר קולנוע, פחות נחשב מסלעי קיומנו, ואותו כותבים כל פעם מחדש על החול עם שגיאות וחוסרים. ככלות כל השנים, לא נכתב פה עדיין ולו ספר אחד לא על מנחם גולן, ולא על אורי זוהר ולא על אפרים קישון, שלושת האבות של הקולנוע בישראל. הכול אצלנו נשאר ברמה של כרוניקות עיתונות, שהם אולי הטיוטה הראשונה של היסטוריה, אבל גם העיתונות הולכת ומוצפת בטעויות ואין מי שייקח אחריות בתהליך הכתיבה או יידע לתקן בדרך לדפוס.

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1609646

 

כשלימור לבנת מברכת בסינמטק תל-אביב

נתעלם משאר המברכים אמש בסינמטק תל אביב "לכל העושים במלאכה", וניגש ישר לשרת התרבות, לימור לבנת. מן הסתם, כותבים לה את הטקסטים, ומעניין מה אמרה ולא אמרה ורק רמזה בדברי הברכה שלה.

השרה פתחה בימי דוד בן גוריון "שכידוע שנא קולנוע וטלוויזיה". מאחר שאני יודע דבר או שניים בנושא, ואף הקדשתי לאיש פרק שלם במחקר שפרסמתי, קצת עייפתי (רבאק, שנת 2012) מלשמוע את אוסף הקלישאות העבש הזה התולה בבן גוריון את כל חוליי התקופה הפוריטנית ההיא. כאיש צעיר בן גוריון דווקא אהב קולנוע אלא שעם השנים ויתר על מנהגו, עניין של סדר עדיפויות, וחששו הגדול היה מפני זעזוע ברמת החיים הישראלית של ימי הצנע כתוצאה מהליכה מופרזת לקולנוע וצפייה בסרטים מסחריים ושטחיים, לא שונה מבני דורו, ומרבים בעיתונות הישראלית אז, שהיו שומרי מוסר להמוני הישראלים, קרי המהגרים החדשים, שמילאו את האולמות. אבל כשהשרה מהבית הרוויזיוניסטי חוזרת לדבר על "בן גוריון והקולנוע", אולי היא מרמזת על יריבו ז'בוטינסקי, איש הכבוד והתרבות, ובוודאי על הפתיחות הידועה של בני דורה, התרבותניקים מהימין.

אבל אלה מסוג האמירות שעברו מעל ראשי רוב הנוכחים באולם. בהמשך דבריה ברומא של הקו הירוק, השרה לבנת ואנשיה הבינו שהם צריכים להתנהג כמו ברומא, ושקלו את דבריהם. כך בירכה השרה בשפה ארכאית משהו את בירת התרבות הישראלית  ("ראויה תל-אביב גם לשמלת הבטון החדשה של התיאטרון הלאומי הבימה", או משהו בנוסח הזה), אבל הזכירה שיש עוד סינמטקים בישראל האחרת. המתח באולם (לפחות אצלי) עלה. האם תגרור השרה את מסכת הברכות אל מעבר לקו הירוק, נאמר להיכל התרבות של אריאל? לא. השרה הסתפקה בציון הסינמטק של ירושלים והסינמטקים שנפתחו בפריפריות, ללמדנו שיש עוד מקומות של תרבות בישראל מחוץ לתל אביב. שזה בסדר. אלא שכחה השרה, או שלא עשתה את הקישור, שכל הסינמטקים בפריפריה נפתחו משום שבתי הקולנוע הרגילים כולם נסגרו שם, בתקופת ישראל הצרכנית והזדונית של שלטון הימין והשמאל הרופס, וכיום משמשים הסינמטקים החדשים בעיקר הזדמנות לראות סרטים חדשים ולא קלאסיקות של הקולנוע.

ומה לעשות ודווקא בן גוריון המושמץ קרא בשנות החמישים לפתוח בתי קולנוע במרכזי השכונות החדשות, בערים ובעיירות, מוסד לגיטימי בעיניו לצד מרפאה ומכבסה. וכשהחרדים הירושלמים התעמתו עם המשטרה בהפגנות אלימות נגד פתיחת קולנוע אדיסון ומכירת כרטיסים במוצאי שבת, בן גוריון זעם על פגיעתם בלגיטימיות של שלטונות החוק. כי ללכת לקולנוע נחשבה בעיניו זכות אזרחית ברורה, ולתקוף שוטרים לא. וכשנבנה בית קולנוע בבאר שבע ונציגי הדת התלוננו על הבנייה בשבת, בן גוריון הורה שלא יבנו בשבת. אבל עצם בניית בית קולנוע? אם זה מספק פרנסה לבונים ואם יש חומר גלם, קדימה הפועל!  הלוואי ונתניהו הרהוט היה מתבטא כך.

ועל ביקור בסינמטק החדש הרי אי-אפשר בלי התייחסות. אחרי המפגינים בחוץ, קפצו שלושה מנציגי המחאה באולם וטענו נגד הפינוי מהמאהל בשכונת התקווה. הקהל הבורגני (הערב היה הפקה של העירייה, אפילו אנשי הסינמטק ישבו שם בתור מוזמנים) וחולדאי בראשו ספגו בשקט ובתבונה יש לומר. רק עם המבנה המזעזע הם ואנחנו נחיה עוד שנים רבות. לי הזכירה הכניסה והירידה לאולמות את גלגולו האחרון והמדכא של קולנוע הוד בפסג' דיזנגוף. והלובי נראה כמו תוכו של חדר מכונות וכך גם האולם הגדול, מספר 3, מין דימוי של חדר דוודים באונייה.

ביציאה החוצה חולקה לנו חוברת מלאה תצלומים ושרטוטים של המקום. ביג מיסטייק. כל היוהרה והאטימות ההי-טקית בנייר והדפסה משובחים, שרק מדגישים את היעדר התפיסה ההיסטורית שהיא לבו של מושג הסינמטק. היו בחוברת חמישה תצלומים פרסומיים למסעדה האיטלקית החדשה שנפתחה בחלל הכניסה, ואפילו לא צילום אחד של ספריית הקולנוע והארכיון שבמקום. הלו, אתם סינמטק או עוד אופציה ברצועת רחוב הארבעה? מראה המסעדה המתוקתקת שמאחורי הזכוכית, כבר מעורר סלחנות וגעגועים למסעדה בסינמטק שהיתה באגף הסגור כעת לשיפוצים נוספים, שם היה קשר עין וגישה בין היושבים והחולפים, כוס קפה, דיבור, כמו שראוי בסינמטק. התחושה אמש היתה מרה, רק הסרט שהוצג בתום כל הטקסים "הנשים בקומה השישית", היה עם טעם מתוק של פעם.

חייבים לראות את "חייבים לדבר על קווין"

אפתח במשהו לא מקצועי: כשחזרתי מהקרנה של הסרט "חייבים לדבר על קווין", מצאתי את שני ילדיי יחד עם חבר לכיתה, גוהרים מעל שולחן המטבח, שקועים בלמידה לקראת מבחן שלמחרת. ילדים רגילים, טפו טפו, חלפה את ראשי מחשבה בנאלית, מנחמת, מרגיעה (עד הפעם הבאה), מחשבה מהבטן לנוכח הסרט שזה עתה צפיתי בו.

את הסרט "חייבים לדבר על קווין" חייבים לראות קודם כל כהורים. גם מי שלא הולך יותר לקולנוע. הסרט מגולל סיפור של גידול ילד שבהגיעו לגיל 16 יחולל מעשה הרג בלתי נתפס באכזריותו ותוצאותיו. הסרט מכוון אותנו להתפתלות בין מה הגורם, האם הילד טוב/רע מלידתו, חלקה של האם וחינוכה וקבלתה את הילד (האב יוצא, משום מה, מהשקלול), כמרכיבים ואפשרויות בפאזל הזה.

הקהל בהקרנה שבה נכחתי היה מרותק, המום. אולי יהיו כאלה שהסרט קשה לקיבה שלהם, אני לא חושב שראוי לוותר לעצמך. כמי שנמנע מהביטוי "לא להחמיץ" בביקורות קולנוע שכתב לעיתון, זהו מסוג הסרטים שאני ממליץ עליו מעבר לעניין האמנותי וכד', ויותר במישור התודעתי של הצופה.

וכעת מקצועית: הסרט עשוי נפלא, מבוים וערוך בצורה מטלטלת. שברי זיכרונות קופצים לראשה של האם, מרגעי הלידה, ליל הרצח, התנכלות הסביבה, הנאחסים שהילד מאכיל אותה לאורך השנים, קטעי שיחות עם בן זוגה. לא סרט של התחלה-אמצע-סוף. בדיוק כמו שהחיים תוקפים אותנו. פחדים, דברים שקרו וחוזרים לענות אותנו, הכול. ואי אפשר שלא לדבר על משחקה המדהים של טילדה סווינטון בתפקיד האם. שחקנית עם פנים מיוחדות, שעל מבטה הקפוא בסרט הצופה יכול להשליך הכול, את קרירותה וחוסר הישע שלה ואהבתה המבצבצת כאימא.

איך עוברים את החיים האלה בלי להיקלע לזירת האסון, לא כיזמיו ולא כהוריו מולידו של רוצח? שאלה מטרידה שאין לה תשובה, שהסרט הוא דרך להתחבט בה. בסיומו הלא-פתור של הסרט, נזכרתי בתוכנית רדיו לילית עם פסיכולוג ילדים ששמעתי לפני שנים בארה"ב. כשנפרד הפסיכולוג מההורים-השואלים בסיום התוכנית, אמר כך: "תזכרו דבר אחד. גם כשאתם עושים את הדבר הנכון, אתם עושים את הדבר הלא-נכון".

מחשבה מטרידה נוספת שליוותה אותי: לכל דרך סיפור יש את המגבלות שלה. סרט בוחר נקודת מבט, והצופה מזדהה עם גיבוריה. אחרי מעשי רצח, ביצירה ובחיים, אנחנו נשארים עם הרוצח, זה ששרד, ואתו אנחנו מנסים להבין, או למחול, או שלא. הקורבנות נמחקים. הם פחות "סקסיים", בוודאי במקרה של רציחות המוניות. אולי זה עניין אישי, אבל כל פעם שאני נתקל בזה כצופה, בקולנוע ובאמצעי התקשורת, אני מרגיש משת"פ.

"העין השלישית" לא ראתה אותי ממטר

התערוכה של האמן והקולנוען ז'ק קתמור מחזירה בימים אלה את האיש והתקופה לסיבוב בתודעה הישראלית. הנה סיפור קטן, אישי ותרבותי, מהיכרותי אותו ואת אנשי חבורתו "העין השלישית", ערב מלחמת יום כיפור.

השתתפתי אז בהפקה ניסיונית שביים איש "העין השלישית" צחי שני, עו"ד ובן זוגה של השחקנית יעל אביב, שגם היא שיחקה באותה הצגה. משתתף שלישי היה איש "עין" נוסף, אבי אביבי. אנשי העין היו מעורבים בתאורה ובכוריאוגרפיה ובמתן עצות והכול. יום אחד היינו זקוקים לספוטים, ואבי אמר לי "בוא נקפוץ לז'ק". נסענו לביתו של קתמור, שעת בוקר מאוחרת, צלצלנו בדלת, ואת הדלת פתחה לנו בת זוגו אן טוכמאייר, עירומה כביום היוולדה.

למען הרקע, הייתי אז שחקן צעיר, אחרי בית צבי. לתפקיד הגעתי אחרי אודישן או סתם שיחה עם צחי שני, לא זוכר, אבל הייתי מודע לשוני ולאחרות של חבורת העין, מין-סמים-רוקנרול והכול, וזה היה בסדר מצדי, אפילו יותר מבסדר. לעירום הפרונטאלי, הפולני שבי לא מצא תשובה.

אבי לא התרגש. גם אן לא. היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה. התיישבנו בסלון, ז'ק נכנס לחדר. אן המשיכה לחלוף ברקע בין חדרים, עדיין עירומה לחלוטין. הגברים החלו לגלגל שיחה (תרבותית?), ואז נכנסה אן והתיישבה על הספה, מולי. עירומה. מאחוריה, לאורך הקיר, היו ציורי עירום וכן פסלונים לרוב של איבר מין גברי בשלבי זיקפה שונים.

המבוכה שלטה בי. ציפיתי שאשת הבית תזרוק על עצמה משהו, ואז קרה הדבר הבא: אן אספה את רגליה אל הספה, כך שאיבר מינה פשוק מולי. השיחה המשיכה כאילו כלום. תרצו, גרסת העין התל-אביבית על היצירה "ארוחת בוקר על הדשא" של אדוארד מאנה.

אני לא זוכר שום התייחסות אמיתית אליי, לא שם ולא במהלך החזרות, גם כשאן שבה והופיעה לצפות בנו בלוויית ז'ק. בסיום יום חזרות אחד אבי אמר "הולכים להביט בשקיעה". הצטרפתי אליו ואל יעל. ירדנו בפרישמן עד למעקה הברזל הישן מעל קו המים, וחיכינו לשקיעה. זה נראה לי אז טמבלי למדי, מין פוזה אוטומטית מיופייפת. אנשי העין היו בוודאי לועגים לי שנים מאוחר יותר, לו היו רואים אותי צועק לילדיי, "תביטו בשקיעה, תראו איזה יופי". המבט שלהם, אמנים פורצי גדרות שכמותם, היה המבט הקובע. באה השקיעה, הבטנו בה בשתיקה והלכנו.

ההפקה מעולם לא הגיעה לשלב ההצגות. אולי העירייה הפסיקה את הפרויקט, אולי צחי נתקע. לא זוכר. בערב יום כיפור 1973 לא היו הרבה מקומות להסתובב בתל-אביב, וקפצתי לדירתם (המיתולוגית?) של צחי ויעל ברחוב גוטליב. היה כבר סמוך לחצות וכל אנשי העין ונספחיהם/ן היו שם, שרועים על מזרונים, בשלבים מתקדמים של עישון נאפס ומריחואנה ומי יודע מה בהמשך. הסתובבתי ביניהם בעיניים כלות, אבל כנראה שעדיין הייתי שקוף, או זר בעיניהם. אף צינגלה לא הועבר אליי.

הלכתי משם, וכעבור שתים-עשרה שעות נשמעה האזעקה. אומרים שבגלל המלחמה ההיא התפרקה החבורה. החלו נדודיהם ובהמשך התדרדרותם של ז'ק ואן, ועם השנים השתכחות החבורה ומותם המוקדם של כמה וכמה מאנשיה.

במבט אחורה המראה של אנשי העין שרועים כך, רגע לפני המלחמה, בענייניהם ושכחתם ויוהרתם ונועזותם ובוטותם והתגרותם, בכל מה שהתרחש כאן אז, היא תמונת-אייקון. והם נשארו חלק מתמונת עולמי הפרטית, גם אם החצי ממומשת.

בעניין שיתופי הכפוי בסצנת העירום של אן, אולי זה היה חלק מאיזו אטימות שלהם, שחרור מיני שלא רואה אחר מהם ממטר. ואולי העין קלטה אותי וביקשה לתת לי זכות תגובה פרועה שלא ניצלתי, בורגני מהוגן שכמותי. וייתכן שאחרי כל השנים טרם השתחררתי. לפחות מזיכרוני אותם.

כמה הערות תרבות לסוף 2011

להחזיר אהבות ישנות. קובעי טעם מקומיים בשטח הקולנוע נוהגים להזכיר לנו יובל 50 ושנים עגולות אחרות כדי לחזור לסרטים מסוימים. בדרך כלל מדובר בסרטים גבוהי-מצח, פורצי דרך וכד'. לי חסרה דווקא החגיגה סביב סרטים פופולאריים וסוחפי המונים, מערבונים, סרטי מלחמה, קומדיות רומנטיות ומיוזיקלז. השנה מלאו 50 שנה לסרטים כמו "תותחי נברון", "ארוחת בוקר בטיפאני", ו"סיפור הפרברים", אולי אחד הסרטים החקוקים ביותר בזיכרונם של רבים. למה לא הביאו אותו להקרנה חגיגית על מסך גדול, בממדיו המקוריים? אנחנו חיים במציאות שיווקית של נישות ותתי-נישות, ויש מספיק אוהבי קולנוע ומיוזיקל שהיו שמחים לאירועים מסוג זה, במקום הפורמט הליליפוטי בטלוויזיה או עוד גרסה בימתית שסובבת בעולם וגובה מחירי כניסה מהגיהינום.

המארב של השנה. אחרי שבירת המשקפיים של מאיר שניצר בידי המנוח דודו טופז, ועוד התכתשות מהעבר שמי זוכר את סיבתה, בין יוסי פולק ומיכאל הנדלזלץ, חייבים להוריד את הכובע בפני הבמאי יוסי סידר שעשה מארב למבקר אורי קליין, סגר אותו בחדר, סירב לראיון שאלה&תשובה על סרטו החדש "הערת שוליים", ובא אתו חשבון על יחסו המתמשך (של קליין) לסרטיו (של סידר), ואגב כך על יחסי ביקורת-יוצרים. לקליין היתה המילה האחרונה, שכן הוא זה שהביא את הגרסה לגבי מה שהתרחש שם בארבע עיניים, בעיתון הארץ. להערכתי, קליין טעה כשלא הפסיק את המפגש, וטעותם הגדולה של אנשי גלריה, שהחליטו לפרסם את המפגש בכתבה ענקית, גם אם להנאת הקוראים. שוב הערכה, קליין צלצל לעורכיו מהשטח והם אמרו לו להישאר ולהתכתש, וחשבו שיש להם "קטע טוב" ביד. צירוף ביקורתו הלא-אוהדת של קליין לסרט בסופה של אותה כתבה היתה כמו-הוכחה לדברי סידר, וירייה נוספת ברגל, לקליין ולעיתון. סידר לקחת כאן הימור ענק, שכן אם סרטו לא היה זוכה לשבחים מקיר לקיר, למעט קירות הארץ, כל טיעוניו בכתבה היו מתקבלים כהתבכיינות. כמו שזה, הוא גם שבר את הכללים וגם יצא מנצח בקרב המתמשך הזה שבין מבקרים ויוצרים.

והחפצון נמשך. בעוד החרדים בירושלים מסלקים נשים לגמרי ממודעות פרסומת, בתל-אביב ממשיכים לשסע אותן לנתחים. הנה כרזת קולנוע של אחד מסרטי האיכות המוצגים ברשת סרטי לב. האם היו מראים גבר שפניו נחתכים ככה ומכוונים את המבט לפה שלו?

צילום: דוד שליט

הר השתלים. כמה שחקניות המתנשפות בחזה-מושתל כדי שיראו את ריגושיהן גם מהשורות האחרונות, נמצאות בלחץ בעקבות הברוך האחרון עם הסיליקון? אישית, ניתוחים פלסטיים שלא למטרות רפואיות צרות ומובהקות, דוחים אותי. ובלי שמות, ראיתי לאחרונה בטלוויזיה שחקנית ישראלית מוכרת שעשתה משהו לפה שלה. עד היום היא יכלה לחשוק שפתיים, לעקל אותן, לפשוק, לנשוך. היא היתה היא, ועם השנים נוספו הקמטים, ועדיין היא היתה היא. אחרי הניתוח לקח לי כמה שניות טובות כדי לזהות שזאת כבר "היא או לא היא". במילים אחרות, גם הניתוח לא הצליח לה, וגם הצופה עסוק בהעוויית הפה המשונה שלה. איפה הימים ששקיות העור מתחת לעיניה של סימון סיניורה הלא-צעירה היו חלק מאופייה וקסמה?

השם השלישי. התרגלנו לטרנד הזה של נשים עם שני שמות, שם הבעל ושמן המקורי מהבית, אותו חזרו ואימצו. יוצאות דופן מבורכות היו שחקניות תיאטרון וקולנוע, שבדרך כלל התחילו בקריירה שלהן לפני נישואיהן, וביססו את שמן ללא שם הבעל (גם אם זה שם האב, אבל זאת כבר סוגיה לדיון נפרד). ולפתע, במהלך מהופך, אפילו קומי, השחקניות הללו מאמצות את שם הבעל. יונה אליאן היתה ליונה אליאן קשת, וגילה אלמגור, הפכה סביב גיל 70 לגילה אלמגור אגמון. וכעת קבלו את הגבר החדש, השחקן יוסי פולק הוא מעתה יוסי פולק פסטרנק. לכולם יש בוודאי סיבות טובות, כבוד למשפחת המקור ולעדה. רק שעם שחקנים זה נשמע כמו עדכון לבדיחה ההיא על השחקנית שנישאה לשחקן ומיד ביקשה להתגרש "כי הוא חתם את השם שלו במסמכים מעל השם שלי". אז מעכשיו זה "הוא חתם בשם ארוך משלי".