מתוך הספר החדש "לאחר מאבק ממושך"

אתר "העין השביעית" פרסם היום קטעים מתוך ספרי החדש "לאחר מאבק ממושך". על החיים ועל המוות ועל העיתונאי שהייתי

http://www.the7eye.org.il/112561

 

ה-6 ביוני שלי

 

מאז שאני ילד, נפלתי בשבי של התאריך הזה. ה-6 ביוני. לוגו מנצח. כי מה היה לנו בתור ילדים? ה' באייר, א' בתשרי, אותיות כאלה. כמו עם נתיב הל"ה, כ"ג יורדי הסירה. אפילו מתאריכים לועזיים עשו אצלנו אותיות – כ"ט בנובמבר. אני יודע שזה אינפנטילי, אבל כשראיתי את הצירוף הזה בתור ילד – ה-6 ביוני – אמרתי, הממ, מעניין מה זה. בהתחלה זה רק היה שם של רומן בהוצאת מזרחי, עם ציור שער של פיצוצים וקצין אמריקאי שמביט בעיניים של אהובתו. וכבר היה ברור לי ש-6 ביוני זה אקשן ענק. ואז קראתי קצת על היום ההוא, היום ששינה את פני מלחמת העולם השנייה, פתיחת החזית השנייה, "הסוף של ההתחלה" כמו שאמר צ'רצ'יל. אלה דברים שנורא מרגשים אותך בתור ילד. זאת הידיעה שהחבר'ה שלך – עוד לא דיברו אז על כך שבעלות הברית נמנעו מלהפציץ את המסילות למחנות ההשמדה – הולכים לנצח את הגרמנים. ואז באו הספר והסרט "היום הארוך ביותר". נו, אז כבר היה ברור שזה לא רק זיהוי של תאריך, אלא ה-יום, D-Day. הגדול מכולם. ועוד מוגש בשלוש וחצי שעות סרט בשחור-לבן, 42 כוכבים בתפקידי לוחמים ומפקדים, פקודות יורדות באנגלית, גרמנית וצרפתית, והמארש הקצבי. ה-6 ביוני התאזרח בלבי לנצח. ואז באה מלחמת תשכ"ז. אני לא רוצה להישמע לא-ציוני, אבל האם באמת היינו חייבים? "בחמישי ביוני, גדוד השריון פרץ". למה? יש היום די מחקרים על-כך שאפשר היה למנוע את המלחמה ב-67'. ואז, ב-82', התחלנו את המלחמה הנגררת והנוראית ההיא, ודווקא ב-6 ביוני. נראה אותם מערבבים ככה חגים בלוח השנה. אבל מלחמות? בכיף, כמו ימי הולדת בקיבוץ, מרכזים ארבע באותו יום.

לא שאני צריך עדות מהסרטים, אבל התפיסה הרומנטית שלי לגבי ה-6 ביוני חטפה מכה כשצפיתי במרחץ הדמים בעת הנחיתה בחופי נורמנדי ב"להציל את טוראי ראיין", הסרט של סטיבן ספילברג. 6 ביוני נשאר אצלי געגוע לא ברור. עניין ביני לביני. לפני 20 שנה, בשנת היובל לפלישה, הלכתי לראיין ל"הארץ" כמה לוחמים שהשתתפו במבצע. גירדנו אותם במאמצי-על. מי כבר לחם בנורמנדי והגיע לישראל? איתרתי מישהו בצפון תל-אביב שהיה בצבא הפולני הגולה. הוא נזכר שפילדמרשל מונטגומרי בא לבקר אותם לפני הפלישה. מונטי?!  מה הוא אמר לכם? איפה הוא עמד? באיזה מרחק ממך? כל השאלות ששואלים מישהו שראה סלב מקרוב. מרואיין נוסף היה חיים הרצוג. כן, נשיאנו. הוא היה אז חייל אירי צעיר, רחוק מגלי הפלישה, אבל מוצב בשטח, חוקר שבויים גרמניים שנתפסו בימים שלאחר מכן. ראיינתי את הרצוג במשרדו בתל אביב, זה היה אחרי פרישתו מהנשיאות, וברגע מסוים הוא הוציא מהארון סכין קומנדו וצעיף צבעוני. "לקחתי את זה משבוי גרמני", הרצוג אומר, מחזיק מולי סכין מפחידה וצעיף עם ציורים של צלב קרס. "אני לא יודע מה לעשות עם זה" הרצוג אומר, ואני חושב לעצמי באותו רגע שהאיש סוחב את הסובנירים האלה עליו כבר חמישים שנה, בארץ שטובלת בחגיגות ובמלחמות היהודים, אבל אין לה שום רספקט ושום עניין ב-6 ביוני של אחרים. היה משהו נורא עצוב ברגע ההוא. היום הרצוג היה מעלה את הסכין והצעיף לאי-ביי ומוכר בשנייה לאיזה ניאו-נאצי. אבל מי יודע, אולי העיתונים פה היו מורחים כותרות בעמוד השער, "הנשיא לשעבר סוחר במזכרות נאציות", בוז'י היה מתחיל לגמגם משהו בשם אבא, ותיכף היתה מתחילה פה עוד מלחמת יהודים, ושוב ב-6 ביוני שלי.

לאחר מאבק ממושך. אני. כעת הספר

יומן מסע כריכה
"לאחר מאבק ממושך" עולה לאתר אינדיבוק. הספר ניתן שם לרכישה באלקטרוני וגם במהדורת דפוס.
להלן, קיצור תולדות הספר עפ"י הכריכה האחורית:

 

"אומרים שהשאלה הראשונה של חולי סרטן היא 'למה אני?' מעולם לא שאלתי למה אני ולא התווכחתי. כל בני משפחתי מתו עלי בגיל צעיר, אמי אף מתה מסרטן, והנחתי שעכשיו תורי".

**************************************************************

באוקטובר 2006 אובחן דוד שליט, עיתונאי וחוקר קולנוע, כחולה לימפומה נון-הודג'קין. הוא החל לנהל יומן שבו תיעד את שלבי מחלתו, מטיפולי הכימותרפיה ועד השתלת מח עצם, את הבחילות וההקאות, התקפי הזעם, החלומות והזיות הסמים.

תחושת הקץ וחוסר האונים הרחיקו את המחבר אל העבר. הוא ביקש לדעת כיצד נהגו דורות קודמים לנו מול הסרטן וידיעת המוות. חיפושיו במאגרי העיתונות, ביומני מחלה ובסרטי הקולנוע, חשפו אותו לקולם הנעדר של החולים, וגם להסתרה ולבושה שסבבו אותם. בתוך כך התעמת המחבר גם עם עברו האישי ועם זיכרון מותם של בני משפחתו.

לאחר מאבק ממושך הוא מסמך אישי וחושפני, כתוב ביושר ובאומץ. זהו סיפור שאין בו "ניצחון" על הסרטן, ועם זאת הוא מציע הסתכלות אופטימית על המחלה ועל החיים בחברתה.

http://indiebook.co.il/shop/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%90%D7%91%D7%A7-%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%9A/

 

 

המסע לפולין והניג'וז לנשארים בארץ

החברים לכיתה של שני ילדיי צועדים (מטיילים?) כעת במחנות בפולין. המעטים שנשארו כאן ממשיכים ללמוד כרגיל, יענו. אתמול למשל, היה להם שיעור באנגלית ובמהלכו נערך דיון, באנגלית מיינד יו, בנושא "למה לא נסעתם לפולין". הדעות שלנו בבית די ברורות בעניין, כלומר לאו מוחלט למסעות הדוחים האלה שהגה ושכלל הגנב הידוע אברהם הירשזון, וממשיכים בדרכו גאוני-חינוך כמו השר הנוכחי, שמבקש כעת להנחיל שואה גם לגיל הרך.

גם אני בגיל 17 בטח הייתי מגמגם משהו אילו נאלצתי לטעון (להצטדק?) בכיתה מדוע ההורים שלי לא. הרי ברור שהילדים מתים להיות עם החברים שלהם ולא ממש אכפת להם בגילם על החיבור הפשיסטי שעושים פה בעניין השואה. התלמידים ממילא מקבלים את זה מכל הכיוונים, אז למה לא לסחוט נסיעה לפולין על הדרך? לצערי, אני לא יכול להתפרץ לכיתה כל פעם שתוכנית הלימודים לאומנית מדי לטעמי, אבל כשזה מגיע למבצע פשיטה מחוץ לגבולות המדינה, ועוד יעלה לי 12,000 שקל, אני אומר "לא". אבל למערכת זה לא מספיק. גם אחרי שטחנו את המוח שבועות קודם ב"הכנה למסע" והוציאו לפולין את מי שהוציאו, הם חייבים לחזור ולהציק לאלה שנשארו בארץ. יללה, צבועים, תנו לילדים שבוע חופש מכם.

כולנו סטטיסטים

Image (22)

עמדתי קרוב לגולדה. יכולתי להגיד לה משהו. היה זמן. חורף 1971. הרבה לפני המלחמה. מספיק זמן להתראה, להרתעה, לכל מה שצריך. עמדתי קרוב, אולי מטר וחצי מגולדה. רואים בצילום. גולדה, שמוליק עצמון, ארי קוטאי, ואני. שני שחקנים ותיקים ואחד צעיר, חיוך מרוח על פניו, הבעה אופיינית כשעומדים קרוב למלכות.

מה הייתי אומר לה? שבדיוק חזרתי ממילואים בעזה? אל תשאלי, גולדה, נכנסתי עם הקומנדקר לרחוב הראשי, לא תאמיני, מהירות אפס בתוך פקק, יכלו לזרוק רימון לתוך הארגז ולגמור אותנו. אבל לא על זה רציתי לדבר איתך. על מה כן? על המבטים שלהם, גולדה. משטמה, זה מה שראיתי בעיניים שלהם. משטמה זה מילה מהתנ"ך, אני חושב. בחיים שלי לא השתמשתי בה, ופתאום היא קפצה לי לראש כשראיתי איך הם מביטים בי, חולף על פניהם באיטיות, ידיים על ההגה ונשק בין הרגליים, כמו מטרה במטווח, והעיניים שלהם רוחשות לי אלף מיתות. לא פחדתי, גולדה, רק הייתי מלא תמיהה, כמו ילד קטן שלוקחים אותו לטיול בארץ פראות. אני יודע, גולדה, אמרת שהם לא קיימים האנשים האלה, שהם לא עם וזו לא ארצם, ומה? את אומרת שאריק הולך להיכנס בהם בקרוב ולנקות את הרצועה? בטח, בטח, גם אני בעד חיסול הטרור. והמצרים, בטוח כל השקט הזה? מצטער שאני מטריד אותך עם המחשבות המבולבלות שלי, גולדה, את בטח צריכה לחזור לירושלים. קראתי שיש ברדק בקטמונים, פנתרים שחורים פתאום. אמרת משהו? סליחה, חשבתי ש.. מה? אם אני נהנה לשחק בהבימה? בטח, בטח. אני רק סטטיסט בהצגה, אבל תיאטרון לאומי, את יודעת, כבוד. ולא רק אני, כבוד לכולנו, כל החבר'ה, כל הסטטיסטים. אני אמסור מה שאמרת, וברכות, בטח, לכולם. תודה, גולדה, תודה רבה לך, תודה, תודה.

כמובן שלא דיברתי עם גולדה. היא באה להצגה "יהדות הדממה" על הרדיפות אז בברית-המועצות, ימי ההפגנות של "שלח את עמי", והלכה ללחוץ ידיים לשחקנים הראשיים. זקני הבימה, כמו זקני מפא"י, לא פינו מקום לאף שמנדריק שילחץ ידיים עם גולדה, ובטח שלא ידבר איתה. המון באו אז להצגה והצטלמו עם השחקנים, ישר לעמוד השער של עיתון "דבר", יגאל אלון וזלמן שז"ר, מי לא? פה ושם הצלחנו הסטטיסטים להתגנב לאיזה צילום, ועשינו את עצמנו מקשיבים לנאומים על מצב היהודים ברוסיה, והבטחנו אחד לשני לגמור לימודי משחק וללכת הכי רחוק שאפשר מהתיאטרון המאובן הזה.

ואז באה המלחמה וגויסנו כולנו. ואני? לא הייתי גיבור ולא הייתי קורבן, סתם אחד שעבר בתוך האש, ויכול היה להרג אבל נשאר בחיים. כשהנשיא קציר אמר את המשפט "כולנו אשמים", חשבתי דווקא שכולנו סטטיסטים, טמבלים כאלה, וארבעים שנה אחר כך, כשמלחמה שוב מאיימת, ברור שנשארנו סטטיסטים, לא קובעים כלום בהצגה המחודשת הזאת. רק שהפעם לא נדהר אל תוך האש. האש תשיג אותנו בבתינו, ימי מלחמות קל"ב. אלא אם כן נלמד לכתוב מחדש. אקדח על הקיר לא יירה בהכרח במערכה השלישית, והגברת השמנה ששרה לא תקבע שהגענו לסוף. ואידך זיל גמור.

הר הכסף. נתראה בשריפה

אני לא מעסיק את עצמי בכסף שאולי ממתין לי בחשבונות רדומים של בני משפחתי המתים, וגם לא באוצר שאולי קברו דיירים קודמים מתחת לבלטות, או במכונת מזל בקזינו כלשהו שממתינה רק לי. כזה אני. ולא רע לי, לפחות לא ברוח ובנשמה. עד החרא הזה שהקיא עלי הגוף המתקרא "משרד האוצר של מדינת ישראל", במבצע המתקרא "הר הכסף".
האמת, אפילו לא הייתי מודע שיש לדבר הזה שם-קוד. הבנתי שרוצים להחזיר כספים, ועברו כמה חודשים עד שהתפניתי מנטאלית לעסוק בכך. הקלקתי את מס' תעודת הזהות של אבי. למרות שעברו 40 שנה מאז הלך לעולמו, אני זוכר היטב את המספר, אני זוכר מצוין הרבה מספרים, ובוודאי את שש הספרות ההן שלו, וכמובן גם את תאריך פטירתו.
האדונים מ"המשרד המתקרא", הסבירו לי שיש טעות במספר הזהות, ולימדו אותי להוסיף שני אפסים ועוד סיפרת ביקורת. נאנחתי בעצב. דווקא אהבתי את שש הספרות ההן, סוג של עדות לזמנים פשוטים ולא-מסובכים. קדחת. גם המספר המעובד-מהונדס שהנפיק "המשרד" לאבי המת, לא הכניס אותי למערכת, אבל כן הכניס אותי ללחץ, כי היה כתוב באתר "מוגבל לחמישה חיפושים לכל בן משפחה", ולא ידעתי אם המונה התחיל לעבוד, ונספרו לי כבר שני חיפושים מתוך חמישה, או שלא. אבל הרגשתי בבית. אתם יודעים, תור לחוץ מול אשנב שעומד להיסגר, אני לפניך, לא, הייתי קודם, רק שאלה, בקיצור, עמישראל חי ומחכה לצ'ק.
אמרתי לעצמי, אולי אברר קודם אם לי יש חשבונות פנסיה נשכחים. את המספר שלי, כל תשע הספרות, הרי אני מכיר מצוין. הפלא ופלא, גם כאן "המשרד" הודיע לי על שיבוש ושינוי. מסתבר שבקיסרות הכספים בישראל יש לי מספר תעודת זיהוי עם סיפרת ביקורת אחרת, שמעולם לא שמעתי עליה. הקלקתי את המספר. וגם הפעם כלום. גורנישט. נאדה. רק הודעת אדוני הכספים המאשימה אותי ששוב טעיתי.
כולי זועם נכנסתי דרך לינקים ומצאתי את כל סרטי ההדרכה הדפקטיביים שלהם. והגרוע מכולם, סרט פרומו תועבה למבצע (חפשו ביוטיוב, אם בא לכם), המציג חבורת ישראלים מפוהקת באוטובוס טיולים. הם לא מתעניינים בנוף פה ולא בנוף שם, ואז מכריז המדריך על הר הכסף. דרך החלון רואים המטיילים מעין אתר מזבלה כולו עשוי משטרות כסף ארוזים, וכסף, קדימה כסף, כולם מסתערים החוצה מהאוטובוס.
אתה מביט בסרטון ולא מאמין. מכונת התעמולה הנאצית לא היתה משנה פריים. ישראלים שומעים כסף ומתעוררים לחיים. כמה דבילים האדונים מהמשרד יכולים להיות? ובאותה רמה, הפנייה אל האזרחים במודעות, להסתער, לעלות להר, מה, עוד לא הייתם, וכו', כאילו לא מדובר בפעולה שקולה של גוף ממשלתי, גילוי נאות, תיקון עוול, החזרת רכוש לבעליו, אלא עוד משחק טלוויזיה, תחרות, אח גדול שמבטיח פרס למנצח. כמה נמוך מדינה יכולה לרדת?
מהר מאוד הבנתי שאני לא לבד. באחד האתרים מצאתי עשרות תגובות של ישראלים מאוכזבים. אף אחד לא הצליח להיכנס, כולם הקליקו את המספר שלהם, וכולם קיבלו קדחת. ועוד המוני מאוכזבים בעמוד הפייסבוק של האדונים. כלומר, זה לא משהו שהם עצמם לא מבינים ולא יודעים. ומדובר במחדל הנמשך כשלושה חודשים, ביזוי שחייבים לשים לו סוף.
כתבתי מכתב נזעם ל"צוות התמיכה" של האדונים. לא תשובה ולא בטיח. כאילו שלמשרד האוצר ולזה העומד בראשו, כדאי להמשיך ולהתל באזרחים. הסתומים האלה לא מבינים שזה לא הר כסף אלא הר געש, ומי שיושב עליו זה הם. אנחנו הגחלים הלוחשות. ונתראה בשריפה.

זיכרון גורלי בשדרות חן

KONICA MINOLTA DIGITAL CAMERA

בתל אביב התחילו להחליף את שלטי הזיכרון. בעצם להוסיף חדש ליד ישן. מהלך חלמאי בפני עצמו, אבל לא זה העניין. בשדרות חן התווסף שלט חדש כזה, המציין שבבית ממול נחתם כתב הכניעה של אנשי יפו בפני מפקדי ההגנה. אפשר היה להפוך את המקום לאתר מורשת, הכניעתון או משהו כזה, אבל בינינו, מה הגלורי? זה לא הקיסר הירוהיטו שהתייצב בפני גנרל מקארתור על סיפון ה"מיזורי", לחתום על כניעת יפן לאמריקאים. מקארתור הופיע לפגישה ההיא כשהוא לבוש במדי חאקי פשוטים, ללא אף אחת מהדרגות והמדליות שלו. הוא רצה להבהיר למיליוני היפנים כי בן תמותה ניצח את הקיסר, בן האלים שלהם. אקט מעורר מחשבה בדרך להפיכתה של יפן לדמוקרטיה.
מה היה בכניעה של יפו, אין לי מושג. הבית בשדרות חן הוא בית פרטי, יפו היא חלק מתל-אביב, ובגן הכובשים יש אנדרטה לזכר הלוחמים. לא מספיק? מו"מ בין מנצחים ומפסידים הוא חומר למחקרים היסטוריים ולמחזות דרמטיים. למה לדפוק את הלוח הזה (וכעת שניים) מול הבית שבו נחתם כתב הכניעה?
הבית בשדרות חן הוא רק דוגמה. תל אביב מלאה שלטים כאלה. פה היה קורס חבלה תש"א של הפלמ"ח, שם היתה מפקדת הלח"י מחורף תש"ב עד סתיו תש"ג. כמה אפשר, חברים? לא מספיק שמדריכי מסלולים ייקחו את הפריקים המעוניינים ויצביעו על הבתים? השלט בשדרות חן מעציב אותי כל פעם שאני עובר לידו. וכעת כאמור, שניים. זיכרון משוכפל להולכים ולא-מעוניינים. לוח חדש שיחליד בקרוב גם הוא וייטשטש ויהיה שקוף כקודמו, תחנת עצירה לכלבי העיר בלבד.

לזכרה של איריס מ"רשימות", בלוגרית ומורדת

הידיעה כאן הבוקר על מותה של איריס יער אדלבאום, היתה, כדרכן של הודעות פטירה, קוטעת ומפסיקה-כל. מי שרוצה לדעת מעט על איריס, יכול להקיש על האתר שלה, ולאסוף שם את המילים והמחשבות והמאבקים, המרתקים, המפתיעים, שניהלה. החל בעניי עיר, ממסד ביטחוני, נשיא אנס, מנהיגי דת, וכלה באירוע שולי שאיריס ידעה לגרור את גופת-הידיעה שלו מקצה העולם ולהטילה אל פתחו של הקורא.
הטורים של איריס משכו את תשומת לבי מרגע שנכנסתי לקהילת "רשימות", פחות או יותר במקביל לכניסתה שלה. הידע שלה כעורכת-דין ופעילה במערכות חברתיות ומשפטיות, עשו את הכתיבה שלה חדה ומובהקת. אבל מעבר לזה, היתה לה כתיבה משולחת, פראית, נוקבת. היא חשפה מנגנוני כוח בשניים שלושה משפטים, ציטטה וניתחה מידעים עלומים, גיירה וייבאה אותם הנה, שלא לתפארת מדינת ישראל. הכתיבה וההבנה שלה שמו ללעג את כל כותבי הטורים המנומסים מהעיתונות הכתובה, ובוודאי המשודרת. היא דילגה מעל כל אישו ועניין בדרך שהממה את הקורא, והתגובות היו בהתאם. עוינות או מעריצות.
הייתי בין המגיבים בהתלהבות. התחלנו להתכתב. איריס כבר היתה עייפה מעט מהתכתשויות הרשת, ועודדתי אותה בתוכנית שלה לכתוב לאתר בינלאומי. במקביל, ניסיתי לשדך בינה ובין עיתוני "גלובס". טורי בלוגרים בעיתונות הכתובה היו אז, מתישהו באמצע העשור הקודם, בחיתוליהם. הייתי בטוח שהמחשבה המתפרצת שלה ככלות כל הכותבים הבנאליים, תעשה רק טוב לקורא. הצעתי לעיתון טייק-אוף של איריס על המונח קונספירציה. היא התלהבה, אבל בעיתון לא מיהרו להגיב, אולי חששו. איריס היתה עצמאית מדי, חתרנית ומפחידה, בקישורים שעשתה.
קבענו להיפגש. פנים אל פנים היא היתה פחות נחרצת מאשר בטורים שלה. התגלתה לי מועקה שלה, אותה מועקה שכנראה הזינה גם את כתיבתה. היה לה חשבון לא סגור עם המערכת הביטחונית, חברת-גברים שלדבריה "הרעילה" את אביה וגם את המשפחה, וכעת ביקשה איריס לסגור חשבון. היא ביקשה עזרה ממני, להצטרף אליה ולהתייצב מול אחד מאותם בעלי-חוב מעברה. הייתי המום ונבוך. איריס הודתה שהיא זקוקה לדמות גבר לצדה בעימות הזה. חשתי שהיא מכניסה אותי לסיפור גדול ממידותיי, סיפור שטיבו המלא נסתר ממני.
ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. זה מסוג הסיפורים שאנשים שיוצאים להילחם עליו, מוצאים עצמם בסופו בתחתית הנהר, אמרתי לה והוספתי, את בן-אדם כותב, תכתבי את הסיפור, דור שני, חטא ועונש לחברת הלוחמים, זה ישחרר אותך וגם תוציאי את הסיפור לציבור.
איריס איבדה בי עניין. עוד עיתונאי עם פה גדול. הפסקנו להגיב זה לזה ב"רשימות", אף שהמשכתי לקרוא אותה. הטורים שלה הלכו ופחתו. היא נדדה מיפו לגליל, וכמדומני שלאחרונה גם חזרה לעיר. מדי פעם הבליחה בפוסט, כמו רב-אמן שמפליא לחבוט בכדור, כמו יד שנשלחת מהתהום בסיומו של סרט אימים, כשכולנו בטוחים שהכול נגמר לטובה, והיא חוזרת ולופתת את גרוננו. פה ושם אפילו הגיבה לפוסטים שלי ואני לשלה, כאילו אתחלנו את היכרותנו.
אין לי מושג כיצד נפתר עניינה. ועכשיו מותה. החיים שאחרי המולת הרשת, שאינם עוד.
אחת, יחידה ומיוחדת שכמותך, איריס. כה צר על לכתך.

לצוד סרטים בירושלים

ראיתי את "לצוד פילים". סרט בעייתי בלשון המעטה, אבל נניח לזה. נעסוק רק בזירת ההתרחשות של הסרט – העיר ירושלים. נשאלת השאלה למה? מה לירושלים ולסרט קשישים וגנבים זה? כלום, גורנישט. אין בסרט ולו אתר-חוץ אחד שמגדיר או מסביר או מסייע ומקדם את הסיפור. סתם צולם בירושלים (וביום חול, אני בטוח). כלומר, לא סתם. רחוק מסתם.
עיריית ירושלים מפעילה את "המיזם לקולנוע וטלוויזיה", קרן המסייעת לסרטים המצולמים בעיר, ויוצר קולנוע בישראל צריך להיות אידיוט (מה שהוא בדרך כלל לא) או בעל אמצעי מימון בלתי-נדלים (מה שהוא אף פעם לא), כדי לא לפנות לעזרתה. הקרן תתרום סכום נאה לתקציב הסרט, בתנאי שלפחות 50% מצילומי הסרט ייערכו בירושלים.
זה עובד נכון בסרטים כמו "הערת שוליים" של יוסי סידר, ולאחרונה "פלאות" של אבי נשר, שסיפור ההתרחשות שלהם הוא ירושלמי במובהק. זה נראה סתמי בסרטים כמו "לצוד פילים", וגרוע מזה בסרטים שייראו כאילו יוצריהם העבירו אותם לירושלים מעיר אחרת, מעין גזור/הדבק קולנועי.
הקרן מדווחת באתר שלה על עלייה של 400% במספר הסרטים שצולמו עד כה בירושלים, וזה רק חלק קטן ממאה ויותר הצעות שמוגשות לה מדי שנה. הרעיון המקורי מבורך, שכן ירושלים מוסיפה לתעשייה מקורות מימון שרק לה יש. אבל התחושה היא שאם הדברים יימשכו כך, הקרן הירושלמית עוד תעשה לתעשיית הקולנוע המקומית מה שמכבי תל-אביב עוללה לכדורסל הישראלי.
המגמה הבעייתית הזאת חורגת מתחומי הקולנוע. במציאות, ירושלים הולכת ונעשית יותר ויותר ענייה וקנאית וחרדית וקדושה, עיר משוסעת ומסוכסכת, שתושביה החילוניים נסוגים ועוזבים, ו"האחרים" מודרים בה. ובמקביל, צומחת לה ירושלים של הסרטים, עיר שסופחת אליה אט אט את הדימוי הישראלי, עיר שלכאורה הכול יכול להצטלם בה. במיצג השווא הזה ישתתף כל מי שמוכן לשחק לפי הכללים. ראו הוזמנתם, ראו הוזהרתם.

זהירות, סרט אינטליגנטי!

האם מסתמן סיווג חדש לסרטי קולנוע? לפני שבוע פרסם הניו יורק טיימס ביקורת על סרט דוקומנטרי חדש של שרה פולי, "סיפורים שאנחנו מספרים", אודות אמה שמתה כשפולי היתה ילדה. בסוף הביקורת הופיע הביטוי Intelligent filmmaking alert!. הביטוי הופיע כחלק מהמפרט של הסרט, לצד הסיווג PG, ההגבלה לפי גילאים, שהיא אחריות של יצרני הסרטים כלפי הורים. ההתראה על סרט אינטליגנטי היא של העיתון.
לא שמבקרים לא כותשים סרטים, או לחילופין מזהירים שהסרט הוא לא לכל טעם, אבל קריאה לציבור להימנע מסרט תבוני, היא חידוש, ובעצם סוג של הכרזת מלחמה: "יה טמבלים, הסרט לא בשבילכם, למה בכלל באתם להפריע לנו".
זה מריח מהתנשאות, וגם מסכסך קהלים. אפשרות אחרת היא להפיל את זה על יצרני הסרטים. לחייב אותם, כמו את יצרני הסיגריות, לפרסם אזהרה על המוצר, משהו בנוסח "סרטי פעולה ואפקטים ריקים מזרזים את הרס תאי המוח".
מוגש כחומר למחשבה (אינטליגנטית?) לקראת מבול סרטי הקיץ.
http://movies.nytimes.com/2013/05/10/movies/stories-we-tell-written-and-directed-by-sarah-polley.html

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.