אשמתו של טוראי ראיין

את הסרט הזה לא תראו בפסטיבל "עין יהודית" (סינמטק תל-אביב, 28.10-3.11), ולא בשום תוכנית סרטים יהודיים  

 

זאת הייתה תמונת קרב מהפכת קרביים כמותה לא נראתה בקולנוע האמריקאי. קרוב למחצית השעה בתחילת סרטו "להציל את טוראי ראיין", הקדיש סטיבן ספילברג לתיאור נחיתת הכוחות האמריקאיים בחופי נורמנדי ביוני 1944. רצף אינסופי של התפוצצויות, זעקות, התפצחויות ראשים ואברים ניתזים, שמחק מתודעת הצופה את כל הסצינות ההרואיות שראה בסרטי המלחמה הקלאסיים, ובוודאי פוגג את רישומה של סצינת הפתיחה האמיתית של הסרט, את סיפור המסגרת שלו. ואולי כל ההרעשה על חושיו של הצופה לא באה אלא כדי להשכיח ממנו את הסצינה ההיא. ומדוע עשה זאת ספילברג? במודע ושלא במודע, הוא ביקש להסתיר מאתנו את סיפורו האמיתי של הסרט. לא סרט מלחמה אמריקאי אלא סרט שואה יהודי, והראשון של ספילברג.

"להציל את טוראי ראיין" נפתח בסצינה בנלית, קיטשית. תמונת הדגל האמריקאי בנוסח סרט-מטעם המתחלפת במראהו של גבר כבן 70, מוותיקי הפלישה לנורמנדי, מהלך-כושל בשבילי בית קברות צבאי. זהו יום השנה החמישים כמדומה, אז עלו רבים מהלוחמים לרגל לנורמנדי. ניכר כי עבורו זוהי פעם ראשונה. הוא מחיש צעדים, כמעט רץ, כשבני משפחתו משתהים מאחור, חשים בהתרגשותו, אינם בטוחים מה תפקידם בדרמה, האם לתת לו תמיכה או לשמור מרחק.
האיש מגיע לשורת קברים, וקורס על ברכיו. בני המשפחה ממהרים אליו, וגם המצלמה. האיש דומע, נרעד, פניו כמעט מתבקעות מעצמת הרגשות השוצפים בתוכו, מערכת הסאונד מצטרפת ברחש תואם של משברי-ים, המצלמה סוגרת על פניו, כאילו מנסה לשאוב ממנו את אשר ספג שם בנורמנדי. קאט. גלי ים, גידורי-מגן על החוף, וכיתוב על המסך: חוף אומהה, 6 ביוני 1944. אסדה עושה דרכה לחוף, תקריב של ידיים רועדות המביאות מימייה אל פיו של אחד הלוחמים. זהו קפטן מילר, ואלו הם פניו המוכרות של טום הנקס. כוכב הסרט. האיש עמו יכרות כעת הצופה את הברית הטבעית, ייאחז בו ויעבור בחסותו את התופת של שלוש שעות הסרט. וכבר הפחד אוחז וחיילים מקיאים, ותוך שניות, עם פתיחת מדפי האסדה, תשטוף אש הכוחות הגרמנים המבוצרים את החיילים האמריקאים, תופת שאין בה סדר ואין בה נחמה.  וגם מי שיקפוץ מעבר לצדי האסדה אל המים, לפי הוראה של מילר, יסתבך בקישורי רובהו, בציוד הכבד, בירי החודר למים, וימצא מותו בחניקה ובטביעה. ובתום מחצית השעה של מוות ואימה, ייוולד הצופה מחדש, להמשך הסרט.
                                                        

 

סיפור הסרט מוכר. לאחר שהשתלטו על החוף והגבעות סביב, קיבל עליו מילר-הנקס את המשימה לאתר אחד, טוראי ראיין, שנמצא אי שם באזור נורמנדי, כדי להשיבו הביתה, חי  ושלם. המשימה בעלת חשיבות סמלית. שלושת אחיו האחרים של ראיין נהרגו באותו יום בקרבות בחזיתות השונות, ובמפקדה העליונה הוחלט להקצות כוח משימה מיוחד להצלת השריד האחרון בבני ראיין. ומכאן מתגלגל הסרט, החיפושים, ההיתקלויות עם הכוחות הגרמניים, הלחימה העיקשת, ההקרבה ואובדן החיים, עד השלמת המשימה. סרט גברים, סרט אחווה, סרט אמריקאי.
בסיום מסע ההצלה נפגע גם מילר. הוא שעון אל הקיר, מביט במטוסי בנות הברית שמבטיחים שהכל כבר מאחוריהם, ובגסיסתו הוא ממלמל משהו. ראיין, שעומד כעת לעשות את הדרך הביתה, גוהר מעליו ומקשיב למילים האחרונות של מצילו: earn this (תהיה ראוי לזה). ראיין שואל מה, ומילר חוזר, בשינוי נוסח קל, earn it , ידו רועדת ולפתע מתייצבת. מבטו הקפוא נעוץ בראיין.
הכוחות האמריקאיים ממשיכים לנוע ברקע, והמצלמה קודחת אל תוך פניו של ראיין ההמום והנרעש, ולפתע העיניים הבהירות תופחות, דוהות, והנה, אנחנו חוזרים להווה, ומביטים בפניו של האיש שלנו מסיפור המסגרת, ראיין כעבור חמישים שנה. המצלמה מאגפת אותו ואנו מביטים יחד אתו בקברו של מילר. "ניסיתי להיות ראוי לפחות בעיניך", הוא אומר, "להיות ראוי למה שכולכם עשיתם למעני. לא היה יום שבו לא חשבתי על מה שאמרת לי. ניסיתי להיות ראוי ולהיות אדם טוב".
הצופה עדיין הלום רגשות, ולכן לא מודע לחלוטין לעבודת העריכה של ספילברג. הסמכת התקריב של ראיין הזקן בתחילת הסרט אל תקריב ידיו של מילר-הנקס על האסדה גרמה לצופה לחשוב שמדובר באותו אדם, שמילר הוא האיש אותו ראה לפני כמה שניות בבית הקברות הצבאי, שמילר, גיבור הסרט, הוא זה שנזכר בסיפור ההצלה והגבורה. וכעת, כשהסרט חוזר להווה, הצופה קולט בחטף, כי מי שזוכר את נורמנדי הוא טוראי ראיין, האיש ששרד.
הסרט לקראת סיום, וכצופים עלינו להתעשת מהר ולאסוף עוד נתונים מהשטח. אשתו של ראיין מופיעה מאחור, שפתיה קוראות את השם מילר על המצבה. היא אינה מבינה, ולנו הצופים ברור כעת שראיין לא סיפר לאשתו במשך חמישים שנה על קיומו של מילר ועל מה שעשה עבורו. האישה מביטה בבעלה בפליאה, בחוסר אונים. הוא פונה אליה. "תגידי לי שעשיתי טוב בחיי". מה, היא שואלת, מבולבלת. "תגידי לי שאני אדם טוב", הוא מבקש. היא מלטפת אותו ומאשרת. ילדיו ונכדיו מביטים ממרחק, ראיין הזקן נסוג אחורה ומצדיע, לכל הקברים. דגל אמריקה מכסה את המסך, תרועת אשכבה. סוף.

 

בשניות האחרונות של סרט, כל סרט שהוא, מעט מאוד צופים פנויים לעכל מידע חדש, בוודאי מידע הסותר את החוויה הרגשית שעברו. חלק מהמבקרים ביטלו את סיפור המסגרת, טענו שזה סיפור מיותר, האחרים כלל לא התייחסו אליו. אלא שספילברג הותיר יותר מדי ממצאים מפלילים בשטח. ראיין הזקן לבוש בשיא הפשטות. חמישים שנה הוא לא היה כאן, מקום קבורתם של חבריו, וצריך הוראה מיוחדת של ספילברג כדי להלבישו ולהציגו כאדם אפור. הביגוד וצורת הדיבור מלמדים שראיין לא עשה קריירה, לא הוד ולא הדר לו, ולא חוכמה יתרה, הוא החיים בהתגלמותם, יום ועוד יום, ילדים, נכדים, פנסיה.
מדוע טרח ספילברג על כל הפרטים הללו? מדוע במשך חמישים שנה לא סיפר ראיין לאשתו אודות חבורת האנשים שהצילה את חייו? מדוע הוא לא מגלה לה דבר כעת? ומדוע הרעיש ספילברג את תודעתנו במשך מחצית השעה והחליף בלי שנחוש, את הדמויות המספרות? מסיבה אחת ויחידה: הוא לא יצר סיפור גבורה, הוא יצר סיפור אשמה.
"להציל את טוראי ראיין" מתרחש בהווה, בתודעתו של ראיין, איש שחי חמישים שנה עם העובדה ששלושת אחיו נהרגו במלחמה ורק הוא שרד. ועוד הוסיף סיפור הסרט על מצפונו גם את מר גורלם של חיילים נוספים, אנשים שנהרגו רק כדי שהוא יחיה. וכאילו לא די בנטל האשמה העל-אנושי הזה, לחש הקורבן האחרון על אוזנו, תעשה שכל מעשה ההקרבה הזה יהיה שווה. מילר בוודאי התכוון לומר לראיין שיחייה במקומו, שינצל את יפי החיים, בבחינת "במותם ציוו לנו את החיים", ועדיין, מצד השורד זהו נטל אשמה שדי בו להפוך את שארית ימיו למסע ייסורים קשה משאול.
ואם ספילברג הלביש את ראיין כאיש אפור שחי חיים אפורים, כי אז ראיין לא עשה את המעשה "ראוי". הוא לא חי חיים אינטנסיביים, יצירתיים ומשפיעים על זולתו, כפי שמילר "הורה" לו. ואם בביתו פנימה הוא לא גילה לאשתו ולמשפחתו את סיפור הצלתו, ברור לנו שהאיש חי כל חייו באשמה ובושה והסתר.
התסריט מבוסס על מקרה של חייל בשם ניילס ששני אחיו נהרגו במלחמה ואח שלישי נעדר. האח נמצא למחרת חי, אך ספילברג החליט ללכת בסרט על שלושה אחים שנהרגו. סיפור המשפחה הנקטלת בשדה הקרב ביום אחד הוא בהחלט יוצא דופן. ואולי לא. בנסיבות אחרות, עם גיבור אחר. למשל, יהודי שמשפחתו הושמדה בשואה, כל אחיו נרצחו, ורק הוא שרד.
אכן, ספילברג מספר לנו את סיפורו של טוראי ראיין, חייל ממוצא אירי, אבל למעשה, "להציל את טוראי ראיין" הוא סרט יהודי. כשם ש"רשימת שינדלר", עם כל תיאור החיים בגיטו, והדיוק ההיסטורי וחדירת המצלמה לתאי הגזים, היה סרט נוצרי למהדרין – סיפורו של גוי-נאצי שנולד מחדש והציל מאות יהודים מהתופת.
המעניין הוא כי ישנו בסרט חייל יהודי. הוא מנפנף בהתגרות במגן הדוד שלו, וסופו שהוא נהרג בידיו של חייל נאצי. זוהי סצינה מחרידה שבה הנאצי נשען על סכין ומחדיר אותה באיטיות בלבו של החייל היהודי, כמו תינוק שמהסים אותו. ספילברג אומר שהרעיון פשוט נולד ברגע הצילומים. ומדוע הרג ספילברג דווקא את היהודי? במקרה, כי כל שאר הדמויות בסצינה כבר היו מסומנות במקומותיהן. תשובה לא משכנעת במקרה של מקצוען כספילברג. אולי כיוצר ביקש ללכת נגד הקלישאה של היהודי הנוקם בגרמנים, ואולי בחר להקריב את היהודי של הסרט וזאת כדי להסתיר את יהדותו של הסרט. 
ומדוע ספילברג לא עשה סרט יהודי גלוי? משום שהוא חשש. קל יותר לספר כיצד סוטה כיתת חיילים מדרכה כדי להציל חייל אירי אחד, מאשר להתמודד עם השאלה מדוע לא התפנו הכוחות האמריקאים ממלחמתם בגרמנים כדי לעצור את מכונת ההשמדה ולהציל את היהודים במחנות. אף סרט אמריקאי מיין סטרים לא יעיז לנגוע בנושא המושתק הזה, אבל זה הסרט שהעלה ספילברג במצלמתו.
כדי לקבל את הגושפנקה הפטריוטית, ספילברג עטף את המוצר שלו, פנים ואחור, בתמונת הדגל האמריקאי. הקהל כאמור, השליך את הקליפה, סיפור המסגרת, ואכל לתיאבון את סיפור האחים לנשק. אבל סיפור המסגרת הותיר את "להציל את טוראי ראיין" פתוח, מעיק. תם ולא נשלם.
בלא יודעין שתל פה ספילברג את סרט ההמשך. לא, לא את הסדרה "אחים לנשק". את המשך חייו של ראיין. כיצד ואיך נשא באשמת השורד. אולי כמו ניצול השואה בסרט "המשכונאי" של סידני לומט, אטום רגשית לכרך האמריקאי הסובב אותו, אולי כמו גיבורת "בחירתה של סופי" של אלן ג'יי פקולה, הבוערת ומתכלה באשמה על אובדן ילדיה בשואה. אולי הגיבור כאן הוא בעצם ספילברג, וזה יהיה סרט-המשך-התקרבותו-ליהדותו.
ספילברג מורגל בסרטי המשך. אבל בניגוד ל"אינדיאנה ג'ונס" ודומיו שנולדו רק מתוך הרצון הסדרתי לעשות רווחים, כאן ההמשך מובנה. הכרחי. זה לא יקרה מחר. אמריקה שאחרי אסון התאומים והפלישה לעיראק זקוקה עדיין לרוח האחווה שמציע "להציל את טוראי ראיין". ובוודאי ישובו ויגייסו את הסרט בקיץ הקרוב כשאמריקה תציין את יום השנה ה-60 לפלישה לנורמנדי. אבל כמו שקורה לניצולי שואה ובני ביתם אחרי שנים של שתיקה והכחשה, גם ספילברג ירצה בסוף לספר את האמת.

פורסם לראשונה בכתב העת סינמטק, נובמבר 2003
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צופה  On נובמבר 2, 2004 at 2:03 pm

    מרגש. תודה 🙂

  • בועז כהן  On נובמבר 7, 2004 at 3:19 pm

    אני לא חושב ששפילברג יעשה סרט המשך. לא נראה לי.
    אבל העובדה שהוא קטל את היהודי (אחת הסצינות המחרידות של הקולנוע, לדעתי) נותנת לו נקודת זכות – בעיני.

  • משה  On אפריל 5, 2005 at 4:07 am

    פשוט מדהים. באמת.
    ראיתי את הסרט והניתוח שנכתב פשוט מדהים.
    וכן הסצנה שהוא קטל את היהודי כאבה והזלתי דמעה וחשתי שנאה חזקה כלפי Upham.
    כמה פחדן יכול להיות בנאדם??
    הכי אירוני פה זה שהוא העז לירות בחייל הגרמני שלבסוף לא הרגו ושחררו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: