הנדון: התאבדותם של אנשי ציבור תחת חקירה

 
מעניין מה יקרה בתום ימי הצער והאבל וההלקאה – העצמית, וזאת של הזולת, קרי התקשורת – בעקבות התאבדותו של בכיר מע"ץ יצחק הרשקוביץ? מכתב ההתאבדות שלו שפורסם אתמול, מפנה אצבע מאשימה לאנשי ערוץ 2 והתחקיר שעשו. על-פי תגובות של משפטנים, אין לשאריו קייס גדול ביד. אז אנחנו נשארים עם הסיפור שנקטע: המשך המשפט נגד הרשקוביץ ואחרים, בגין אחריות לאסון האוטובוס בטיול פנויים פנויות שהתרחש באוקטובר 1999.
התאבדותו של הרשקוביץ הזכירה לי שני מקרים מהעבר. ב-1977, על רקע השחיתות הכלכלית של שלטון המערך השוקע (ראה פרשת ידלין) נפתחה חקירה נגד שר השיכון אברהם עופר בחשד לקבלת שוחד. בניגוד לפומביות וההדלפות של היום, אפילו השר עופר לא הצליח לברר מה מעלים נגדו. דעת הקהל והתקשורת (אלא מה, הכל זה תקשורת, גם לפני עידן הרייטינג והטלוויזיה המסחרית) מיהרו להרשיעו, ובלחצו הנפשי עופר ירה לעצמו כדור בראש. לאחר מותו, נמצא כי מתוך 33 חשדות נגדו, 30 התגלו כמופרכים. את שלושת החשדות הנותרים לא הספיקו לבדוק. התיק נסגר.
בפברואר 1984 התאבד יעקב לוינסון, נער הפלא הכלכלי, בעקבות חקירת חשדות נגדו לאי-סדרים כספיים בתקופה ששימש יו"ר מועצת המנהלים של בנק הפועלים. החקירה עוררה רעש גדול, הממצאים הועברו למשטרה, אך החוקר שמונה, בנימין זיגל הנודע, לא הספיק לחקור את לוינסון. זה הותיר מכתב למשפחתו "אני בוש בחולשתי, אך תם בי הכוח", וירה בראשו. החקירה המשטרתית הופסקה.
המשותף בכל המקרים הוא שהאנשים הם נציגים של גופים ציבוריים, ועוד משותף: הפסקת החקירה, ואי בירור סופי של האמת, אף שמדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית. מעשהו של המתאבד יוצר אצל כולנו סימפטייה ותחושת אשם, ואנחנו מניחים לו במותו. האם כאשר יימשך משפטם של שאר האחראים בנושא התאונה בטיול "פנויים פנויות", יעמעם/יתעלם בית המשפט מחלקו של הרשקוביץ? אני מאמין שכן, והימור אחר שלי, ולא בעניין המשפטי: המשפחה שוכחת מהתביעה נגד ערוץ 2, אבל שולחת נציג לתקשורת, מוסף 7 ימים מן הסתם, לכתבת-ראיון נוסח "אני מאשים", סביב יום השנה למותו של הרשקוביץ.
ותזכורת נוספת: יעל העליון, מנהלת בית הספר לאומנויות בתל אביב, התאבדה באוקטובר 2002 בקפיצה מחלון דירתה בבניין רב-קומות. ההתאבדות, ימים אחדים לאחר שנודע לה על פרשיית המעשים המגונים ובעילת הקטינה שביצע בעלה יעקב העליון, וקודם שהדבר יתפוצץ בתקשורת ויוביל למעצרו של הבעל והגשת כתב האישום נגדו. בניגוד למקרים הקודמים, כולל זה של הרשקוביץ, גברת העליון הייתה בוודאות קורבן חף-מפשע, ספיח של הפרשה, ובניגוד למקרים האחרים התאבדותה גם לא גורמת לנו תחושת אשמה, אלא ההפך, האשמה, אנחנו מחזיקים את בעלה אחראי בעקיפין למעשה ההתאבדות שלה.
ואחרון אחרון: לפני מספר חודשים, במלאות עשרים שנה למותו של יעקב לוינסון, הצעתי בפורום עיתונאי לחזור לפרשה. יעקב לוינסון: תיק פתוח. כך הצגתי את הנושא. סיפור ענק שמעורבים בו ההסתדרות, מפלגת העבודה, הליכוד, בנק הפועלים. עורכת ותיקה חייכה אלי. "דוד, אתה ואני זוכרים", אמרה, "אבל למי איכפת היום?"
 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3007344,00.html
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גבאי בי"כ כרמיה  On נובמבר 22, 2004 at 12:37 pm

    לעולםמ לא נדע את הסיבה האמיתית של המתאבדים, גם אם הם השאירו "מכתב הסבר" . דבר אחד ברור, שכל הסובבים והמקורבים ואלה שהיו קשורים אליהם בצורה זו או אחרת, מיד אבל מיד) מציפים אותם רגשי אשמה).
    ואת זה כולנו יודעים, המתאבדים בפוטנציאה

  • מינוס אחד  On נובמבר 22, 2004 at 10:44 pm

    אנחנו נוטים לראות במתאבדים- קורבנות. הם מתאבדים כי הביאו אותם למצב של ייאוש וחוסר אפשרות להמשיך לחיות. אבל מהיכרותי את הנושא מדובר בדרך כלל גם בבעייה אישית נפשית שאינה קשורה בהכרח למצב המסוים. וגם- שהתאבדות היא מעשה אלים ביותר כלפי הסביבה. לפעמים היא המשכה של אלימות שהפעיל האיש קודם. הוא מוכן אפילו להרוג את עצמו ובלבד שיוכל לפגוע במושא תוקפנותו. שהיד? זה יש רק אצל עמים אחרים לא אצלנו.

  • קורינה  On נובמבר 23, 2004 at 1:42 am

    זה נכון שיש בהתאבדות אלמנט של כעס. הביטוי "אני אראה לכם" מופיע, אבל הוא בעצם כרוך בהתרסה כלפי המונעים או מצילים את המתאבד.
    כל זה כאין וכאפס לעומת תחושת האפסות והייאוש, שמניעים את המתאבד. דומה שזהו המעשה היחיד האפשרי שנותר ובידיו.
    ההתאבדות.

    לו רק הושקעו אותן האנרגיות בחשיפת האחראית למותם של האלפים והרבבות במלחמות התפארת והגאולה.
    כי אז המדינה על עמיה לא הייתה צועדת כך אל ההתאבדות.

  • דןי  On נובמבר 23, 2004 at 2:43 am

    או רוצה, או מתכוון. יכול להיות שהם בעצם הגיבורים האמיתיים (אמיצים, למשל) יכול להיות שלא. אנחנו רק מתאבדים-בפוטנציאה-ספקולנטים-בהווה, אסור לשכוח
    אחנו בקושי יודעים מה אנחנו. אז מי אנחנו שנשפוט את "ההם"?
    זה עצוב, זה ממלא אותנו רגשי אשמה ובעיקר מפחיד
    אבל אנחנו לא יודעים "מה הם"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: