בביתו של אבי האומה

 
לקחתי את שני הילדים שלי לבית בן גוריון. הם לומדים כעת על ראש הממשלה הראשון של ישראל, וחוץ מזה, בבית של בן גוריון, כך זכרתי מביקור לפני שנים, יש כיסוי מיטה כמו שהיה בבית הוריי. כיסוי בד פשוט מישראל נשכחת, מזמנים שראש ממשלה ומשפחה ממוצעת קנו אותם כיסויי מיטה. ובמילים אחרות, הלכתי לבית של בן גוריון כדי להתחבר לבית ילדותי.
בחזית הבית היו כמה וכמה מקומות חניה פנויים, לא מראה תל-אביבי שגרתי. המבנה עצמו, שתי קומות, רחבה עם דשא, ניצב בין שני בתי מגורים רגילים. הדמויות המשתתפות: שומר בכניסה, איש אבטחה שסובב בבית, עובדת ניקיון, אני והילדים. החוקים בבית בן גוריון ברורים. אסור לנגוע, אסור לשבת. חבלים מתוחים על כל מסעדי הכיסאות. קורות עץ נעוצות לאורך מדפי הספרים. זאת הספרייה המיתולוגית שרצה לאורך קירות הקומה השנייה ואשר לאחרונה התנהלה מלחמה להצלתה. כמה עגום היה לראות את עשרים אלף הספרים, זה האומדן שמוסר השומר, נראים כמו-כלואים מאחורי קורות העץ.
קיוויתי שילדיי יסתנוורו מאלפי הספרים, שיסעו לרגע במכונת הזמן לתקופה שמנהיג האומה ביקש להחדיר בה את גאוות עם הספר, ויחזרו הביתה טעונים. אבל השומר רדף אחרינו. לא לפה, לא לשם. מה יש לך? מה זה מורשת בן גוריון אם לא לשבת בכיסא שלו, לפתוח ספר שהוא קרא בו או כתב משהו בשוליו? תנו לאנשים להרגיש בן גוריון לרגע. תארגנו למבקרים פינה עם כמה כיסאות וספרים (שמאות מהם נמכרים בשקל בכל ירידי הספרים המשומשים, ואני אומר את זה מידע אישי), במקום היובש והמאובנות שהמקום מקרין.
הילדים רצו ללכת הביתה, אבל הם יודעים עוד מהדרך לשם שאני צריך לראות את הכיסוי מיטה כמו שהיה לסבא וסבתא, ותראו ילדים את הארון בגדים הזה, פעם ארונות היו בגובה של אדם ממוצע, רואים, רואים שאבא יותר גבוה מהארון? וליד הארון, בחדרון שליד הספרייה, מיטה. בן גוריון היה ישן פה, מחייך השומר, והפעמון פה, מעל המיטה, זה היה בשביל לקרוא לפולה, שתעלה אליו.
ביקשתי מהילדים רק עוד רגע, רק נעבור במטבח. שם מצאתי את מרים, עובדת הניקיון. 17 שנה שהיא מנקה את בית בן גוריון. כל יום חדר אחר. לא קל להחזיק נקי, מרים אומרת, ומהתחזוקה אמרו לה שהיא משתמשת באקונומיקה בלי חשבון. מרים צוחקת בגאווה. עמדנו לנו באמצע המטבח. חלל ריק, נזירי, ארונות מטבח שכמה מהם נותרו עוד בדירות שכורות בשנות ה-70', והעידו על הזנחה של בעלי הבית. רק מרים מנקה כאילו פולה תיכף תיכנס.
הילדים משכו אותי. מה זה, שאלו והצביעו על טלפון שחור עם חוגה. ניסיתי להדגים להם חיוג, והם לא קלטו שסיבוב החוגה כשאצבעך תקועה בספרה שבע עד שהיא נעצרת פירושו שחייגת שבע. פלאי הטכנולוגיה. זה נראה להם יותר מתוחכם מכל ההקשות הדיגיטליות שלהם, וכשחושבים על זה, זה באמת פלא. זה והשמיכה מבית הוריי שעדיין שם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: