הטוקבקיסטים של העיתון לאנשים חושבים

 

הרגע חזרתי מעמוד הדעות של "הארץ",
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/LiArtPE.jhtml?contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0
65 תגובות למאמרו של יואל מרקוס "שובו של הבולדוזר".
0 תגובות למאמר "נצחיותה של לוליטה", של סטייסי שיף, מתורגם מהניו-יורק טיימס.
כמה פעמים קראתם על "שרון הבולדוזר" בעיתונות העברית?
בערך כמספר הפעמים שקראתם ש"הגיע רגע האמת" (של אריק/ביבי/ברק/צה"ל/אבו-מאזן).
0 תגובות ללוליטה (ע"ע "לא, לא, לוליטה"). וזה לציון 50 שנה להופעתה של היצירה השערורייתית לזמנה.
"שובו של" לעומת "נצחיותה של". השלולית המקומית לעומת הקלאסיקה העולמית.
0 תגובות. אפילו לא צדיק אינטליגנטי אחד בחבורת הטוקבקיסטים של העיתון לאנשים חושבים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גרי אפשטיין  On ספטמבר 20, 2005 at 7:10 pm

    אני כשנולדתי ההורים שלי נתנו לי את השם "לוליטה" וככה היה בתעודת זהות שלי עד לפני כמה שנים שהחלפתי ל"גרי" (ע"ש גרי אטרי).

  • עודד  On ספטמבר 20, 2005 at 7:28 pm

    http://www.haaretz.co.il/captain/pages/ShArtCaptain.jhtml?contrassID=11&subContrassID=0&itemNo=626610
    לי, כהדיוט, הדיון הזה דווקא נקרא אינטיליגנטי.

  • אריק  On ספטמבר 20, 2005 at 7:31 pm

    גם האינטליגנציה וגם ההמונים הלא-רחוצים בארץ מעדיפים להעביר את זמנם בתהיה הזויה בטבורם. מה שקורה בעולם הוא משני וזניח.

  • המחורצף  On ספטמבר 21, 2005 at 9:28 am

    היא נושא שקשה לכסח בו את הסמולנים או לנחם בסילוק הקרוק.
    ורוב אלה שמגיבים בטוקבקים – כנראה שהם טיפוסים שאת הדבר הזה הם מחפשים – ללכת מכות דרך המיקלדת.
    ואת זה נותנים להם ביבי-שרון, גדעון לוי ויואל מרכוס.
    אנשים חושבים או לא – כמו שלא תצפה שאנשים יצעקו ויתווכחו (עם ובלי הידיים) באולם הקונצרטים, כך נושא כמו "נצחיותה של לוליטה" שנעדר את הקונטרוברסליות הפוליטית של ארצנו הקטנה, החמה והמיוזעת, לא ימשוך את אוכלוסיית הטוקבקיסטים.
    זה לא אומר שלא קוראים את המאמר. כמות התגובות אינה מהווה אינדיקציה.

  • ארתור דנט  On ספטמבר 21, 2005 at 12:18 pm

    אנחנו מקוים שהוא יביס במרכז הליכוד את הלוזר הזה, נתניהו.
    כי בכל פעם שהלוזר עוזב את הארץ הוא מביא לנו עבודה. הוא מרצה הרצאות, אנחנו מדליקים לו את הסיגר שלפני והסיגר שאחרי כל הרצאה, ובתמורה הוא זורק לנו טיפים שזה כסף טוב.
    בין לבין, אנחנו מתקיימים בדוחק מליקוט פסולת שאנשים רחמנים משאירים לנו במדרכות של ניו יורק. החיים קשים ממה שחלמנו שהם יהיו כשירדנו מן הארץ בעקבות הירוק האמריקאי. אבל לא מתייאשים ולא נחזור לארץ כל עוד שמאלנים יהיו בה.
    אבל כשנתניהו בא – אש נדלקת. אחוות הערסים הלוזרים ניצתת בסיגר הקדוש שאנחנו מגישים לו, הכריזמה שלו ממיסה אותנו וגם בעיניו אנחנו רואים דמעות. אנחנו שוכחים את החיים הקשים שעושים לנו השמאלנים בעצם קיומם, את מדרכות ניו יורק הקרות, את הנסיונות האומללים שלנו למצוא כוסית אמריקאית עשירה שתסדר אותנו בחיים שהסתיימו לא פעם במעשי סדום שביצעו בנו שוטרים כושונים.
    שוכחים את אטימותה של הקונסוליה רעת הלב, שמסרבת לטפל בפיצול האישיות הפסיכוטי ממנו אנחנו סובלים מאז שירותינו בשב"כ ימח שמו.
    אולי הפעם, כשביבי שוב יבוא אלינו אחרי התבוסה, אולי הפעם זה יהיה לתמיד.

    אם אפשר, רק בלי שרה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: