"חדשות" מכה שוב

 

הקטע היפה והעצוב שכתב בועז כהן http://www.notes.co.il/boaz/15671.asp?p=0  על עיתון "חדשות", פעל עליי כמו הדפיקות על מכסה הארון שמעירות את המומיה בסרטי האימים.  עבדתי ב"חדשות" מיומו הראשון ועד כשנה לפני סגירתו. מעולם לא ישבתי בערבי זיכרונות ולא כתבתי על הימים הטובים ההם, משום שאני מחרב-מסיבות מטבעי ובעיקר משום שהבניזונות לא פנו אליי והזמינו קטע.
בועז כותב שלומדים את לקחי העיתון בחוגים לתקשורת. אני מקווה שאכן עושים זאת. עד היום לא נתקלתי במחקר או ספר מעניין על התקופה, וכתבות הגעגוע במלאות עשר שנים ועשרים שנה, לייסוד או לפירוק העיתון (אנשי חדשות לא החמיצו אף הזדמנות לחגוג את עצמם), לא סיפקו את הסחורה.
"חדשות" נישא על האנרגיה של כותביו, שהיו משוכנעים מראשיתו של העיתון, שכישלונו הוא ניהולי. יתכן שצדקו (ראו "מסמך צברי" בעיתון "התקשורת"). ביומיום, הוא הלך ונהייה מקום יותר ויותר קשה לעבודה. עשיתי שם שמונה שנים, כתבתי וערכתי ברוב חלקי העיתון, עברתי שם (כמו כולם) שתי הורדות משכורות, והבשורה על הורדת משכורת שלישית היתה יותר מדי בשבילי.
ב"חדשות" ראיתי לראשונה, אנשים נעלמים מהעיתון כמו בארגנטינה של תקופת הגנרלים.  שם נתקלתי בנכות הניהולית של חוסר היכולת או הרצון לדבר עם עובדים. בשלב מסוים, לאחר פיטוריה-היעלמותה של אחת הכתבות היותר-מוכשרות בעיתון, כתבנו אמנון לורד (היום עורך "מקור ראשון") ואני מכתב לבעלים עמוס שוקן, ובו מחינו על דרך הנפנוף הזאת. גם זה חומר ראוי למי שיחקור בעתיד בנושא "יחסי עובד-מעביד בעיתונות הישראלית".
היינו עיתון של אנשים צעירים (כולנו בשנות העשרים והשלושים, עוד חמישה סטארים בשנות הארבעים ודן בן אמוץ, הצעיר בן ה-60), ובנכונותנו לעבוד בחוזים אישיים, אפשרנו לשבור את האיגוד ולמוסס את החוזים הקיבוציים. אחרינו, קל היה להעביר את העיתונות כולה לחוזים אישיים ולמצב של היום. אני, שבאתי אז מארה"ב, מכלכלת-רייגן, מי ששבר את היוניון של פקחי הטיסות בעזרת פקחים של חיל האוויר האמריקאי, קיבלתי את המצב, לאיוולתי, כמובן מאליו. דווקא עורך "הארץ", חנוך מרמרי, כך שמעתי, הביע מאוחר יותר חרטה על הצעד הזה של רשת שוקן. החוזים האישיים חילקו את העיתונאים לקבוצת הכוכבים ולמעמד העובדים הפשוטים, במשכורות נמוכות, ובעיקר, הוסיפו לתבשיל העיתונאי את תבלין הבוגדנות, המעבר (בהתאם ליכולת האישית, כמובן) מעיתון לעיתון בלי להניד עפעף.

ההנאה מהעבודה ב"חדשות" דמתה לזו של טירונים בצבא, איזה כיף, קורעים לנו ת'תחת. זה היה עיתון של מסדרונות קצרים, מהר מאוד הגעת מעמדת מרכזן לתפקיד תחקירן, ממשכתב צעיר לעורך בכיר, ומהר מאוד היית  בחוץ. קידום או ניצול, איש איש ליכולתו ולגורלו.
החודשים האחרונים שלי בעיתון היו מלאי ייסורים. פורמטים נוסו ונזרקו, מדורים עלו וירדו, העיתון היה לתחנת רכבת. היה נדמה שכל מי שסיים גל"ץ, נחת אצלנו, ואם לא שמרת על הכיסא שלך, תרתי משמע, הוא לא היה שם כשחזרת לחדר. אני חושד שחדשות נקטו בשיטת "המחשב החסר", כמו במשחק הילדים שבו תמיד יישאר מישהו עומד, כך לא תמיד נמצא מחשב לכולם, וזה עשה אותנו כתבים רעבים, חסרי מנוח ועצבניים.
כן, היה גם כיף. היה כיף להיות שם בלילה של קו 300, כשאנשים, כיום מקריחים, עייפים ועבדי השיטה, הוזנקו למקום האירוע, וחשנו כמו חברים בקבוצת עלית כשסגרו את העיתון בצו הצנזורה. והיה מרתק להקשיב להתפתלויות של עורכים (בחדשות היו כל הדלתות פתוחות, רוב הזמן), כמה דם קורבנות-פיגוע יזלוג בעמוד השער של העיתון (מי זוכר היום שחדשות היה עיתון הצבע המדמם הראשון בישראל?). וההתכנסויות הכל-מערכתיות לצפייה בקלטות (הלוהטות?) שהבריח כתב הפלילים מהחקירה שבה נשברה הרוצחת חוה יערי.
אין חולק על הרמה הגבוהה של העיתון. לצד המגזינים שבועז ציין, היה לחדשות מוסף פוליטי מעולה של סוף שבוע, מוסף שעשה צחוק מכל העיתונים, מהיר, נשכני, חתרני. משום מה, וגם את זה הייתי רוצה להבין בחקר קורא העיתונים הישראלי של שנות ה-80', לא נמצא לו די קהל.  בפנייתו לעובדים, עם כניסתו לתפקיד העורך, כשנה לפני הסגירה, כתב יואל אסתרון על לוח המודעות: "אנחנו לא כותבים לשינקין 12 על הגג".
מישהו יצטרך לבדוק את הכתיבה הזאת ל'שינקין', מישהו אחר, לא אנחנו, אלה שכתבו בו, אלא חוקר עיתונות חסר פניות. הלא זאת הכתיבה (פעם קראו לזה "ליודעי חן") שממאירה היום את העיתונות כולה.
היינו כנראה, העיתון הכי קול של התקופה. אבל מעיתון שיש לו את המסיבות הכי טובות בעיר, הפכנו למסיבה שיש לה עיתון. אני כאמור, אמרתי די, ועזבתי ל"הארץ". בנובמבר 1993 נסגר "חדשות". רגע הסגירה דמה יותר מכל לסצינת מותה של בובולינה ב"זורבה היווני". כל העיתונים, כמו האלמנות לובשות השחורים בסרט הנפלא ההוא, קפצו וקרעו מגופת "חדשות" את הפורמטים, את הלוגואים. שוקן אסף קבוצה גדולה של אנשים מהעיתון והביא אותם לבסיס האם, "הארץ".
אני זוכר כנס גדול בגני התערוכה, מין קבלת פנים של אנשי "הארץ" לפליטי "חדשות". כבר לא הייתי שייך לעיתוני הקודם, ועדיין לא מבורג בעיתוני החדש, ומצאתי עצמי יושב בשולחן עם קשישי "הארץ". ביניהם היה הפובליציסט הוותיק שלמה גרוס, מי שחתם על מאמריו בשם "פולס". יקה, מעשן סיגר, קפדן למלותיו. אני זוכר את הרגע שהעורך הציג את אנשי "חדשות", ואלה פרצו במחיאות כפיים, סוג של עידוד עצמי. גרוס הזקן עקר את הסיגר מפיו, גהר קדימה וסיכם באוזני היושבים בשולחן: "פלישת הברברים".
בכוחו של עיתון "הארץ" היה למשטר גם את הברברים, ו"רוח חדשות" נעלמה לתוכו. במחשבה נוספת, מהי "רוח חדשות", או "מורשת חדשות", גם אלה מושגים שטעונים בירור נוסף. אני רק זוכר ששנים אחר כך הייתי חולם מדי פעם, ש"חדשות" עדיין מופיע, ואני לא שם. אולי זה אומר שאני בכל זאת מתגעגע, ואולי זו התחושה העצבית של מי שנותק ממנו חלק מעברו.
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On ינואר 7, 2006 at 3:44 am

    אני זוכר מסגרות של שאלונים, שבהן נשאלו פוליטיקאים, למשל, מה הם היו לוקחים לאי בודד ומה המאכל האהוב עליהם וכו' – החותם שהשאיר העיתון הזה הוא הסבתם של פוליטיקאים, למשל, משליחי ציבור/מנהיגים לסלבריטיז, שזו נקודת תצפית פרחית (שלא לומר פמיניסטית) שלפעמים מאוד משעשעת, אבל אי אפשר היה לקנות את עלון-הפנימיה הזה מבלי לקנות יחד איתו עוד עיתון. גם המדור הפוליטי הזה שאתה מהלל (שלא לדבר על מדור הספורט, למשל) היה ריקני, יתומי, חור-באוזוני, סוג של חנופה, כן, חנופה למוסכמות משוערות של מיגזר משוער, הזוי.
    זכורות לי לטובה כמה רשימות של אבידן (למשל אחת על העברית של הפוליטיקאים, ואחת שקטלה ספר של עמוס עוז) וזהו, בעצם זהו.

  • צ'יקי  On ינואר 7, 2006 at 6:37 pm

    ב"פירמה" היתה כתבה פולמוסית מעניינת של קרינה שטוטלנד על הנזק ש"חדשות" גרם לעיתונות הישראלית, לצד יתרונותיו.

  • בועז כהן  On ינואר 9, 2006 at 8:27 am

    מכל הדברים שאני מתגעגע אליהם בחיים, אני הכי מתגעגע ל"קליפ" – מוסף התרבות, בידור, מוזיקה.

    לא היה כזה, לא נראה שהולך להיות כזה. עפרה מזרחי עשתה עבודה מדהימה שם.

    ומוסף "חדשות" היה מצויין רוב שנותיו, עד לרגע שבו המגניבות-עלק והאהבה העצמית גברו על המהות (אבל זה קרה בשלב האחרון לקיומו).

    השילוב הבלתי ייאמן של עיתון "חדשות" + "העיר" בשנים ההן, כל יום יום שישי. עם עוזי וייל בשער האחורי וכתבות של מאיר שניצר על ברטולוצ'י או אלן רודולף בתוך העיתון עצמו…זה נראה כל כך רחוק היום, בעידן שבו אני לא יכול לפתוח עיתון בלי לרצות להקיא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: