אל תתנו לצה"ל לנצח במחנה אושוויץ

 

זיכרון השואה הראשון שלי הוא מכיתה ג'. לקחו אותנו לטיול לאורך החוף עד ראש-הנקרה, קו הגבול הלבנוני המנומנם של פעם. בדרך עצרנו בקיבוץ לוחמי הגטאות. הכניסו אותנו למוזיאון. אני זוכר משם דגם של מחנה ריכוז. שולחן ארוך בגובה עיניו של ילד. ממדי השואה. הקפנו, מורים ותלמידים, את המחנה הקרטוני. חבר קיבוץ, שהיה כנראה בתורנות, הגיע לתת הסברים. רגליו בקעו מתוך המכנסיים הקצרים, גבוה מעל מגדלי השמירה של המחנה. שני כפתורים בחזית מכנסיו היו פתוחים. מסוג המראות שגורמים לילדים בכיתה ג' להתגלגל מצחוק בלי יכולת להפסיק.
הילדות שלי רצופה בהבהובים כאלה. טקסים אפופי יגון בבית-הספר, קלגסית עם שדיים ענקיים על כריכת חוברת סטלג. בבית לא דיברו איתי מעולם על השואה. הוריי הגיעו ארצה באמצע שנות ה-30. שניהם משתי עיירות מפולין, שיהפכו כעבור מספר שנים למאכולת-אש. רוב אחיהם ואחיותיהם התפזרו, מי לארץ-ישראל, מי לאמריקה. אבל היו גם מי ממשפחתי שנשארו שם, כך למדתי כעבור שנים מספרי יזכור של הקהילה.
אני מניח שהוריי ובני דורם, אלה שהקדימו לצאת מאירופה, נשאו על גבם מטען כבד של אשמה על עזיבת משפחה. אבל על השתיקה שלהם לא מדברים עד היום, כי הם הרי עשו את "הדבר הנכון" ובאו הנה. ומאחר שהוריי כבר אינם בין החיים אין לי גם את מי לשאול ועל מי להתפרק. אני, בן הארץ הזאת, התגאיתי בילדותי בכך שהוריי באו הנה לפני ההם מהשואה, ולא היה מי שיסתור את איוולתי. זו היתה רוח הזמן, ופתחי הלב והמחשבה נאטמו בחומר ובלבנים ששפכו לתוכנו מורינו ורבותינו.
מאז ילדותי ניכס לעצמו הלאום את השואה והעלים ממני את בני משפחתי. והוריי בבלי דעת שיתפו פעולה. המדינה היא זו שהניפה אצבע מאשימה בשם שישה מיליון הקטגורים של משפט אייכמן והיא זו שרדפה את היטלר-ערפאת בבונקר בביירות. משואה לתקומה, ובשם כל החבר'ה בפלוגה.
עד רגע ההפי-אנד של חיל-הפרשים המגיע לעזרת הנצורים. באפריל 1992, סמוך ליום השואה, הגיע הרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, למחנה ההשמדה אושוויץ. לבוש מדים, חבוש כומתה אדומה, נכנס החייל המעוטר ברק בשערי המחנה. בפתח, תחת הכתובת העבודה משחררת, כרע צלם מאחת מסוכנויות הידיעות, ואיחד אותו עם הכתובת המשוקצת. זווית הצילום, מלמטה למעלה, העניקה לחייל העברי עוצמה. ככה נכנסים מנצחים בשערי האויב.
רב-אלוף ברק אמר אז גם משפט הופך קרביים ומשבש דעת, ואני מצטט מהזיכרון: "הגענו הנה, נציגי צבא הגנה לישראל, חמישים שנה מאוחר מדי". כלומר, זרועו הארוכה של צה"ל מגיעה עד אושוויץ. ולו היינו קיימים אז, גורי לך גרמניה הנאצית, את וכל אויבינו, שעומדים מאחוריי ומלפניי ומכל צדדיי, הכול היה נראה אחרת.
השיבה לאושוויץ-בירקנאו של רמטכ"ל לא פחות פוליטי, רא"ל שאול מופז, כבר לא הפתיעה אותי. יום השואה, אלא מה. וכה אמר החייל-קופירייטר על קברי הקורבנות: "אני מצדיע לכם שישה מיליון הצדעות". לא פחות.
זה נהפך אצלי לתיעוד אובססיבי ומעקב מדוקדק אחרי כל טקס יום שואה הנערך בחסות ובניהול הצבא. חדירה צהלית נוספת נרשמה בקיץ 2003. לרגל חגיגות חיל האוויר הפולני, ארגנה לעצמה המשלחת הישראלית בונוס בדרך חזרה, מטס מעל אושוויץ. "קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי", נשמע קולו של הטייס המוביל במערכת ההגברה.
הרמטכ"ל שהיה, רב-אלוף משה יעלון, יצא כמובן למחנה בשנה שעברה למחנה לטקס ציון 60 שנה לשחרור.  לאחרונה שמענו כבר על כמה קצינים (טייסים, כמדומני) שלא התנהגו בצורה נאותה במקום. ביקרו אצל פרוצות, מסוג ההאשמות שמטיחים בכדורגלנים לפני משחק של הנבחרת.
הטענה שלי היא שאושוויץ צריכה להישאר אתר פרטי של מקום עלייה לרגל. לא במשלחות, לא בקבוצות, לא כמייצגים. צה"ל לא היה קיים אז, ישראל לא הייתה קיימת אז, והשואה אינה סרט מד"ב א-לה-ספילברג, שבו ניתן לשחק בזמנים ולהטיס לשם את עוצמתנו הצבאית, פיצוי על כך שצבאות בעלות הברית לא הפציצו את המסילות. יש לקבל את העבר במלוא נוראותו, לספר על מה שהיה ולא לרמז ביוהרה על מה שכביכול בכוחנו היה למנוע.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On אפריל 24, 2006 at 8:19 pm

    הסיסמה העקשנית ביותר שהחדירו בנו בבי"ס היתה "לא כצאן לטבח". הכל – רק לא זה.

    קשה לישראלים-צבאיים לקבל את הכניעה לכאורה של מי שהיו שם, את התמימות של הקורבנות, את התקוה שלהם שבאמת הולכים להתקלח.
    אולי זה קשור, אולי משם נובע הפחד הגדול של הישראלי לצאת פראייר, לקנות סיפורי מעשיות. אותנו לא יתפסו באף מקלחת לא מוכנים.

  • בנו  On אפריל 24, 2006 at 9:12 pm

    זה מצחיק אבל הטיסה מעל גרמניה הנאצית של שנות הארבעים עם F16
    זו בדיוק הפנטזיה שהיתה לי כילד בכל פעם שנזכרה השואה.
    כילד אתה יכול לשנות את כל חוקי המשחק בדמיונך ולו כדי שלא תצטרך להתמודד עם המציאות.

  • איריס אחרת  On אפריל 25, 2006 at 2:33 pm

    ברכות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: