זהירות, ספוילרים

 

להלן ביקורת ראשונה על הסרט "קרח דק", שעולה היום למסכים: סרט המתח המבטיח הזה הוא אכזבה מתסכלת, קצב העלילה נקטע באופן שרירותי פעם ועוד פעם, התמונה סובלת מקפיצות ומטשטושים מיותרים. נו טוב, זה מה שקרה למי שראה את הסרט כמוני, בשבוע שעבר, במהלך טיסת בריטיש איירווייז ללונדון, כשהקפטן קוטע את ההקרנה בבשורות על מצב העננים ממעל והפקקים בשדה מתחת, והשכן במושב שלפניי מזעזע את המסך בחבטות ראש ובמתיחת איברים.
וזה מה שעלול לקרות אם מבקרי קולנוע ייאלצו לראות סרטים בטיסות או חס וחלילה יורידו אותם מהרשת, כדי לכתוב עליהם ביום היציאה למסכים, ורק לא להיכנע לפנייה של אנשי התאחדות הקולנוע בישראל לדחות את כתיבת הביקורות בכמה ימים. אם לא ייענו להם, מאיימים המפיצים, הם יבטלו את מוסד ההקרנות המוקדמות.
זאת לא פנייה ראשונה מצד אנשי ענף הקולנוע. בשלהי שנת 1991, עם תחילת עידן הכבלים ובסיומה של שנה שבה חלה ירידה נוספת במספר צופי הקולנוע בישראל, פנו המפיצים למערכות העיתונים בבקשה להפסיק לכתוב ביקורות שליליות על סרטים למשך חודשיים שלושה וזאת עקב המשבר שבו נתון הענף.

מדובר בבקשה מופרכת אז ובוודאי עתה, כשהרשת מאפשרת גישה למקורות מידע מחו"ל וכתיבת ביקורת תוך שעות מהצפייה, ואשר מקורה בציפייה הישראלית לפרגון. השקעתי בפרסום, רק פתחתי את העסק, אל תדפוק אותי,  או כמו שאמר לי דני כפרי, היו"ר בפועל של התאחדות ענף הקולנוע, כשהצקתי לו בעניין: "למה לכתוב שלילי".
הבקשה הזאת מקוממת ומרגיזה משום שהענף כולו אוכל ושותה ומנסה להתנהג "כמו באמריקה", אבל לא מאפשר לבודק המוצר, המבקר, לעמוד בנקודת המכירה. לפני מספר חודשים הגיעה לכאן קתלין קנדי, מפיקת "מינכן", להקרנה מוקדמת של הסרט. קולגה ביקש לצרף אותי אליו, והמפיצים נבעתו, חמישה שמות בלבד הוברקו למשרדו של ספילברג כצופים ראויים להקרנה, וגם אם מישהו יוותר לי על מקומו, אלה השמות ואין בלתם. כלומר, בסיס-האם שיגר עותק להקרנה, המיועדת, כמו פצצה חכמה, לחמשת צופיה, ובעיתוי המתאים.
"מינכן" היה דוגמה יוצאת דופן, משום שמעצבי דעת קהל בישראל הם קבוצה שעלולה הייתה להעצים דימוי שלילי לסרט בעולם כולו. הבעיה של עיתונאי הקולנוע הישראלים, בעיקר הכותבים ברשת, היא שהם חשים ומתנהגים כך גם בשאר ימות השנה. מהירות ההקלדה מסחררת אותם, והכתיבה הפמיליארית שלא לומר מסתחבקת, יוצרת אצלם את הרושם שיש להם קשר ויכולת השפעה על העושים ומקבלי ההחלטות בהוליווד.
מבקרי הקולנוע יכולים וצריכים להשתמש במיני-אירוע הזה עם המפיצים כדי לבדוק את עצמם. הם בוודאי אינם משפיעים על הצלחתו בישראל של בלוקבאסטר הוליוודי. מה שצריך לעורר אצלם מחשבה הוא חוסר ההשפעה שלהם – ואינני יודע אם זה תלוי בצורת הכתיבה של הביקורת או ברוח התקופה וקהליה – במלחמות העבר מול ג'ורג' עובדיה ומנחם גולן, או להבדיל ובתקופתנו, בסיוע להתקבלותו של סרט דוגמת "אור" של קרן ידעיה.
מגיע הרגע ולמבקרי קולנוע יש השפעה, והשפעה עצומה.  יצא כך שנכחתי באירוע קולנוע מיתולוגי – הצגת הסרט "שערי החופש" של מייקל צ'ימינו, אירוע הקבורה של יונייטד ארטיסטס. הסרט יצא בחורף 1980, יום שבת בקולנוע אחד בניו-יורק, וכל הביקורות (שיצאו באותו היום, כמובן) פשוט שרפו אותו – פיאסקו, קטסטרופה. ראשי החברה החליטו בו במקום להעלים את הסרט (40 מיליון דולר תקציב), ובשלושת הימים שנותרו עד להחלפתו, התייצבו ובאו בשערי הקולנוע אלפי ניו-יורקים שהיו מוכרחים, פשוט מוכרחים, לראות את הקטסטרופה במו עיניהם. הייתי ביניהם, ותוך דקות הבנתי שאני חלק מהמון מוסת בחשכה, צורח אל המסך לאידם של שחקני הסרט והבמאי.
גזר דינם של המבקרים האמריקאים קבע אז, לטוב ולרע, את פני הקולנוע ההוליוודי לשנים הבאות. למבקרים הישראלים עשויה וצריכה להיות תרומה דומה למהלך ההיסטוריה של הקולנוע המקומי. החוכמה היא לזהות את הרגע, בין שמדווחים עליו ביום יציאת הסרט ובין שכמה ימים אחריו.

 

http://b.walla.co.il/?w=/3057/904278

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: