מכתב ליוסי בנאי

פורסם ב"גלובס" ביוני 2001, עם צאת ספרו "מכתבים ברוח"
 

יוסי, שלום אנחנו לא ממש מכירים. אולי מפגשון ביום שישי אחד, בקיץ שעבר. מצאתי חנייה ליד הבית, שני גלגלים על המדרכה. הוצאתי מהבגאז' שקיות של מצרכים, הזיעה של יולי-אוגוסט ניגרה מתחת לחולצה. אתה עברת באותו רגע ברחוב, אמרת לי "קשה, קשה", והמשכת לדרכך. כמו שרק אתה יודע, כאילו חצית את הבמה במחזה של נסים אלוני.
אבל רוב הזמן זה היה מרחוק. אני זוכר את קולך בשידורי "המסך עולה", את יוסיניו מהסרט "חבורה שכזאת", וכשהתפלחתי, דרך חדר השירותים של אולם "ביתנו" בחיפה, ראיתי אותך ואת רבקה מיכאלי מאחורי הקלעים, זורקים רפליקות לפני אחת מהצגות ההרצה של "ילדות קשה". עד היום, כשאני שומע את "אני וסימון ומואיז הקטן", אני שמח להיות לבד באוטו, להרים ווליום, ולשיר דרך מסך הדמעות. ככה שאני, כמו הרבה אחרים, מוקיר ואפילו, איך נגיד, אוהב.
לפני מספר חודשים נסים משעל הביא אותך לאולפן, בקטע של "יוסי-בנאי-רוצה-להגיד-משהו-על-המצב". השמעת כמה חוכמות עממיות, אבל לי היתה תחושה שיותר מכול אתה מתקשה להתנתק מהאור האדום שעל המצלמה. בחודש שעבר זה כבר היה סרט, "מכתבים ברוח" של רם לוי, והנה הגיע תור הספר באותו שם, בהוצאת זמורה-ביתן, וחשבתי שאתה לוקח את האהבה אליך בכפות גדולות. ועם המחשבה הזאת לפתו ידיי את הכריכה.
אתה צודק יוסי, קשה קשה. אני קורא אותך על גילויי הרוע של אמך, רגעי הריב מול נסים אלוני, זקנתו של שמעון פינקל וזקנתך שלך. ושוב הורדת עליי את מסך הדמעות. אבל תרשה לי, יוסי, לספר לך משהו על מכותבת מספר 3 שלך, המורה למשחק פניה ליוביץ'. סיפרת כיצד ביטלה אותך כשחקן תיאטרון, והתעלמה ממך למעשה עד מותה. תחושת הכאב שעלתה ממכתבו של מי שלא קיבל את ברכת הדרך ממורתו, הפתיעה בעוצמתה.
קרה כך שגם אני למדתי משחק אצל אותה ליוביץ'. היא אכן היתה אישה נטולת רוך, וללמוד אצלה בזמני היה חשוב בעיקר לרזומה (היינו גם המחזור האחרון שלה, קודם שפרשה מהוראה). אתה כותב שהתעלמה ממך גם כשהפכת לשחקן מפורסם. אז דע לך, השם שלך עלה בכיתה, מצדנו התלמידים. אני לא זוכר מה ליוביץ' השיבה, אבל היה ברור לה, מהשאלות וההערות שלנו, שיוסי בנאי הוא כרטיס-הביקור שלה. היא היתה שייכת לנפילי הבימה, עם המבטא הרוסי, ואתה, נער התיאטרון הישראלי הראשון, עשית אותה רלוונטית עבורנו. אם הזקנה הזאת לימדה את יוסי בנאי מלהקת הנח"ל, אז היא כנראה בסדר.
זמן קצר לפני מותה של ליוביץ' באתי לראיין אותה. חיפשתי דברים שכתבה, וכל מה שמצאתי היו עמודים בודדים של "פרקים בתורת המשחק" שפרסמה בחוברת "במה" ישנה, עם הבטחה להמשך, שמעולם לא בא. אתה בטח מכיר את זה יוסי, את השתיקה הנוראה שמותיר אחריו שחקן שמילותיו נאלמות, ואין לדעת עוד דבר על גדולתו. כך שאם מישהו בעתיד ירצה לדעת משהו על פניה ליוביץ', הוא יקרא את זה אצלך, במילים שמעולם לא אמרה לך.
 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: