די כבר עם שמוליק קראוס

 

אשת התקשורת לשעבר והח"כית הנוכחית שלי יחימוביץ', קראה אתמול למנוע פרס מפעל חיים מהמלחין והמבצע שמוליק קראוס. אין חולק על המוסיקה הנפלאה שמותיר אחריו קראוס והעובדה שהאיש נהג להכות את אשתו בעבר, הזמרת ג'וזי כץ. יחימוביץ', והיא אינה היחידה, חושבת שמתן הפרס לקראוס הוא עידוד לאלימות נגד נשים.
מה מרגיז אצל יחימוביץ'? במונחים של תקשורת, היא מפגרת בכמה שבועות בדרישתה זו. כעיתונאית, היא הייתה עולה כבר למחרת ודורשת לבטל את מתן הפרס. האם זה אומר שהאינסטינקטים של אשת תקשורת התחלפו בנמנום של הפוליטיקאית, או שמא הגברת יחימוביץ' פשוט חיפשה איש ואישו לתרגל עליהם את האג'נדה המוכרת שלה? עדיין לגיטימי, ובכל זאת, לשם העניין, מה עשתה יחימוביץ' השדרנית נגד האיש הנורא הזה? האם במהלך שנותיה ברדיו עצרה אי-פעם שידור והודיעה, למשל, "כאן התבקש לסיים עם השיר 'בובה זהבה', אבל מאחר והמוסיקה נכתבה בידי מכה-אשתו, אסתפק בקריאת מילות השיר"? האם ניהלה קמפיין נגד השמעת שיריו, וכידוע כל השמעה כזאת הכניסה לו כסף, או שחיכתה לח"כותה ולרגע שבו קראוס, מבוגר, חולה ומוכה-חיים, מקבל הערכה על סיכום פעלו? עם כל מלחמותיה של יחימוביץ', אני לא זוכר ממנה ז'סטה דומה לזו שנקטה השדרנית יעל בן יהודה בשנות ה-60', כאשר הודיעה למעסיקיה ברדיו שהיא אינה מתכוונת לקריין פרסומת לפולקסוואגן, המכונית הגרמנית המשוקצת דאז.
יחימוביץ' לא מתעניינת באופיו האלים של קראוס מהעבר, אופי שהתבטא במכות ובאיומים מול בני אמדורסקי ואריק איינשטיין, היא רק רודפת אותו על הקשר שלו עם כץ. אז למה שלא נקשיב לכץ עצמה? לא מדובר באישה שצריכה להסתיר מהשכנים את הסימנים הכחולים שלה. והרי גם היא, כמו אותה יחימוביץ' מדומיינת, יכולה הייתה להחרים ולהתנכר לשירתו של בן זוגה. והנה, בשנת 2000 הוציאה כץ את "התשמע קולי האוסף", ובו כללה את כל השירים הנפלאים שחיבר לה קראוס בתקופת החלונות הגבוהים.
באותו אוסף הופיע גם השיר "אני סולחת" שכתב לה גלעד שגב. וכך סיפרה אז כץ בראיון: "הוא (שגב) הלך הביתה, ואחרי כמה זמן צלצל אלי ואמר: 'יש לי פזמון'. נורא התרגשתי. ואז הוא בא, שאל שאלות ואני סיפרתי לו על דיוויד (בעלה השני – ד.ש) ועל שמוליק. אחת השאלות שלו היתה 'את כועסת על מה שעברת?', ואני עניתי 'לא. אני סולחת'. זה לא רק על שמוליק שאני סולחת, אני סולחת גם לעצמי. לכל אחד יש רגשות אשמה ישנים, גם לי, אבל היה רגע שאמרתי: די, חלאס. גט אובר איט".
די, שלי יחימוביץ', חלאס, גט אובר איט.
 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3254753,00.html
http://www.tam.co.il/30_1_2004/magazin1.htm

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת  On מאי 25, 2006 at 1:34 pm

    הכי קל, פשוט הכי קל בעולם, לרדת על שלי יחימוביץ'
    היא קורבן קל
    לכל מי שאין לו מה לכתוב,
    במה למלא את הבלוג שלו,
    או את הטור העיתון.

    ולמה?
    היא פשוט מאירה נקודות מאוד מטרידות בציבור הישראלי,
    היא אומרת בגאווה שהיא לוחמת למען זכויות עובדים ונשים
    – לעומת שאר הפוליטיקאים המקצוענים, שמעדיפים לא ללחום למען כלום העיקר שהם תמיד יוכלו לצאת ללא פגע
    אפילו שליט (שהכזבת אותי הפעם) התחיל את המאמר בטענה שלקח ליחימוביץ זמן להגיב?

    אחר כך גלש לשאלה תמוהה האם יחימוביץ' כעיתונאים יצאה נגד קראוס (נו באמת…)ב

    זה הכי טוב שיכלת להוציא?

    כדאי שתתחילו להתאמץ
    וגם להתעמק!

  • רן  On מאי 25, 2006 at 2:03 pm

    "כשאתה מאיר בזרקור את האיש, אי אפשר לעשות את ההפרדה בין מפעלו המוזיקלי לבין חייו"….

    אז מה? נשכח את כל היצירות..?

    השאלה היא על מה מעניקים לו פרס, על האופי שלו או על היצירה? או במלים אחרות, אנחנו מחפשים מופת של בנאדם או מופת של אומן?
    שאלה קשה….

  • מיקי  On מאי 25, 2006 at 2:04 pm

    אני חושבת שאת הטור הזה שלך כתבת מעניין
    צודק
    ואפילו מרתק.

    אתה צודק בכך ששלי נזכרה לצעוק על הפרס כשהודיעו עליו כבר לפני כמה שבועות
    איפה באמת היתה אז?
    מה פתאום נזכרה עכשיו?
    ———————————-

    לדעתי שלי מעולם לא השמיעה בתכניות הרדיו שלה את קראוס, לא כל אחד משמיע אותו, יש לו קהל – משמיעים ושדרנים מסוים שאוהב אותו, לא כולם
    להבדיל מאריק איינשטיין למשל.

    ————————–

    זה נכון שאופיה המיוחד של גו'זי כץ. שאף היא קורבן של החיים, מעיד על גדולתה על אופטימיות אין סופית ועל אישיות חמה ומקסימה, והשיר
    שנכתב עבורה מגיע ממקום של סליחה.
    ——————————

    הייתי גם מוסיפה:
    שטוב שבכל מקרה שלי יחימוביץ העלתה את הסוגיה גם אם באיחור, גם אם זה נשמע פלצני, וזאת משום
    האלימות הגואה בישראל 2006

    —————————–

    ולסיום מוסיפה:

    אהבתה של גו'זי כץ לקראוס מורגשת מאוד.
    היא מאוד אהבה אותו, בצדק או שלא בצדק
    ייתכן שאפילו יותר ממה שאהבה את המנגינות שכתב לה, אהבה אותו, ועדיין אוהבת, היא וויתרה עליו
    לא היתה לה ברירה לאור התנהגותו.

    אישיותה של גו'זי כץ מעניין ומיוחדת וכדאי לומר את זה בהקשר לקראוס, וללא כל קשר לכלום.
    אשה גדולה.

  • שפי  On מאי 25, 2006 at 4:58 pm

    רשימה טובה. כתובה יפה, חד וממצה.

  • שפי  On מאי 25, 2006 at 6:31 pm

    חברתית-ציבורית-מימסדית קראוס לא הוגדר כ"פלילי" אלא כ"חולה", ככל הידוע לי הוא היה בעיקר "מאושפז" ולא "נדון".

  • הצועד בנעליו  On מאי 25, 2006 at 8:40 pm

    של מצבו הבריאותי (תנאי הכרחי בארצנו, כדי לתת לאדם פרס על מפעל חיים).
    מכל מקום, כשמדובר ביצירה מוסיקלית, אם היו מצרפים כל אחד לחולשה שלו: את זילבר לדעות האינפנטיליות שלו, את נורית גלרון לסיועה בשחרור הרוצחת בת משפחתה, ג'ים מוריסון לסמים, ומכאן בסדר עולה עד וגנר ועד בכלל, לא נישאר עם הרבה זמרים ומוסיקאים שמותר להעריך אותם.
    קראוס הוא אחד מכותבי הלחנים הגדולים שיש בארץ, אדם כנראה לא הכי, וכנראה בעיקר, כמו שציין שפי מעלי, חולה. וכמו שהוא נראה לאחרונה, הוא גם די נענש על ידי החיים, שלא כמו אחרים.

  • רעבה  On מאי 26, 2006 at 8:43 pm

    הדבר שלא התייחסת אליו – התגובה המטופשת של אביהו מדינה, שהשווה אלימות כמו זו שנקט בה קראוס לדבר פעוט כמו שיכחת איתות במכונית, ובכך ניסה להפוך את ההטפלות לקראוס למיותרת ומגוחכת (והפך את עצמו למגוחך).

  • דוד שליט  On מאי 27, 2006 at 9:28 am

    אני מפריד בין הנושא החשוב והראוי לצאת עליו למלחמה, אלימות גברית המופנית כלפי נשים, ובין הצורה והנסיבות שבהן יחמוביץ' בחרה לעורר אותו. כח"כית הייתי מצפה ממנה למשל, לצאת חזיתית ולהשמיע את דעתה במקרה האונס הקבוצתי של צעירה בבסיס חיל האוויר, ולא לדפוק עוד מכת פטיש במסמר החלוד הזה של פרשיות שמוליק קראוס. וייתכן שהיא השמיעה דעתה בעניין וכהרגלה של התקשורת, וכהרגלנו אנו, כל פיפס קטן שנוגע לסלבריטאים, זוכה להדגשה ולהתייחסות, גם ברשימות, יותר מאשר נושאים מיידיים ודורשי טיפול

  • ארכיסקס  On מאי 27, 2006 at 2:24 pm

    תשמע, חייבים להפריד בין כשרון למעשיו של אדם, לפחות כרגע. יום יבוא ואולי זה לא יהיה כל כך מובן מאליו, אחרי הכל – הוא לא הגיע לבד לבד לכל הישגיו, נכון? מישהי היתה צריכה לחטוף את המכות, בדיוק כמו שמישהי היתה צריכה לשטוף כלים.

    שעם כל הכבוד שיש ליצירותיו – כל התארים הנאלחים מחוברים אליו, אמרת שמוליק קראוס – אמרת גבר שמכה את בת זוגו. זה הדימוי הכי נפוץ שלו.

    אפשר גם לצרוח על פרשיית האונס, ואפשר גם לצרוח על פרשיית שמוליק קראוס.

    שפי, אתה מדבר שטויות. בתקופה שבה היכה קראוס את בת זוגו לא היה חוק נגד אלימות נגד נשים.

  • שפי  On מאי 27, 2006 at 7:13 pm

    חוששני שבגילגולי זה לא אצליח לכתוב משהו שלא יהיה בעינייך שטויות, ועלי ללמוד לחיות עם זה.
    האם יש גם חוק לגבי אלימות של נשים נגד גברים? כי עושה רושם שאם אני הייתי כותב על תגובה שלך "את מדברת שטויות" אז הייתי נזקק להגנתו של חוק כזה.

  • בועז  On מאי 28, 2006 at 8:48 am

    1
    אדם שמסוגל להכות את (מי שאמורים להיות) היקרים לו מכל לא יעצור שם, כמובן.

    2
    לא היו מוכרחים לתת לשמוליק קראוס את הפרס הזה. צריכים לדאוג לו שיסיים את חייו בכבוד, כי האיש באמת במצב רע ומעורר רחמים, אבל לא היו מוכרחים לתת לו את הפרס. סוף מעשה במחשבה תחילה, ופה לא חשבו יותר מדי.

    3
    היו אמנים בהסטוריה שהיו מקבלים אפס בהתנהגות. יצירות גדולות נעשו בידי אנסים ורוצחים וסתם חרא של אנשים.

    4
    אם שלי יחימוביץ' רוצה לעזור באמת לנשים, היא לא תעזור להן באמצעות המלחמה בשמוליק קראוס. היא תעזור להן אם היא תגש לטפל – ויפה דקה אחת קודם – במצוקתן הכלכלית הנוראה של נשים חד-הוריות, ובעובדה שמטפלת אינה נחשבת להוצאת מס מוכרת, ובכך שמערכת החינוך אינה עובדת במלוא המרץ לבער את האלימות בתוכה – זו האלימות שמולידה רצח בכבישים ובתוך המשפחה מאוחר יותר.

  • דוד שליט  On מאי 28, 2006 at 10:03 am

    קראוס היה פרא אדם לא קטן גם מחוץ לכותלי ביתו, אבל חוששני שגברים רבים מצליחים לשמר רמת אלימות ולהגבילה לחוג משפחתם, וכשהכל פורץ החוצה, חברים לעבודה מספרים לנו איזה איש נחמד הוא היה. באשר למתן הפרס לקראוס, אני מסכים איתך, היו צריכים לחשוב על כך ולפתור את מצוקתו בדרך אחרת. זה בערך כמו לתת לדן בן אמוץ פרס ישראל על תרומתו לתרבות הישראלית. משהו בדימוי הציבורי של אנשים כאלה נפגע לתמיד, וכאשר אנשים רק שומעים 'מפעל חיים' ו'שר התרבות', מיד הם נהיים ממלכתיים, ומתנגדים למתן הפרס. התקשורת שחוגגת עצמה, רק מנפחת את מתן הפרסים הללו, ויש לחץ לשדר את האירועים, וכל החברים באים להופיע, ונהייה טררם גדול. מאחר שהדבר כבר הוחלט, לא צריך לסגת ממנו, רק לרדת מהטקסיות והפומביות הטלוויזיונית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: