הספרנית הטובה שלי

 

השבוע למדתי על יוזמה נאה של הניו יורק טיימס – תחרות הספרן/ית הטוב/ה בספרייה ציבורית בכל אחת מערי ארה"ב. מדובר במסורת של כמה שנים ומטרתה לעשות כבוד למי שמתווך מידע וידע לקוראים. מה שמיד הזכיר לי את חנה גליקר, אנחנו קראנו לה ביראת כבוד גברת גליקר, הספרנית שהכירה לי את הספרים הראשונים שקראתי בספריית פבזנר בחיפה. גברת גליקר לא הייתה זוכה היום בפרס מהסיבה הפשוטה שהוא לא ניתן בדיעבד. אבל מיהן הספרניות הגדולות בחיינו, אם לא הספרניות של ילדותנו?
בהיעדר טלוויזיה ואמצעי בידור דומים בילדותי, טקס ההליכה לספרייה ובחירת הספרים היה בעל נפח רגשי רב. הדרך לספריית פבזנר עברה את המגרש הגדול (עליו ייבנה מאוחר יותר התיאטרון העירוני של חיפה), שם עצרתי לפעמים למשחק כדורגל, לריבים ולהתכתשויות בין שכונתיות, כשהספרים מושלכים בצד. ספרית פבזנר התנשאה גבוה מעל הרחוב. שורת מדרגות הובילה לרחבה שאז נראתה לי גדולה, ועליה ספסלים, שם ישבנו בהמתנה לקריאתה של גברת גליקר – "שני ילדים". רק אז העזו שני ילדים להתרומם מהספסל ולהיכנס פנימה במקום השניים שיצאו.
כל ילד שהגיע וראה את החבורה היושבת וממתינה, שאל 'מי אחרון' ותמיד השיבו לו 'אתה', וכששאל 'מי לפניי', השיבו לו 'כולם'. ורק כעבור כמה דקות כשנרגע הצחוק, התכופף אל היושב לצדו ושאל אותו חרישית, וזה סימן לו על מי שלפניו בתור. טקס נוסף צוין בתוך הספרים עצמם. בעמוד 7 כבר רשם מישהו בעיפרון 'שמי בעמ' 34', ובהגיעך לעמ' 34 נרשם 'שמי בעמ' 76', ושם 'שמי בעמ' 123', ואז 'שמי בסוף הספר', ושם, בסוף הספר, נפתרה התעלומה: 'שמי הוא יענקל פוץ וגם אתה תיפול לבוץ'. כך, בצורה כזאת או אחרת, זה נמשך בכל ספר.
בספרייה פנימה שררה קדושה. הספרים היו מונחים על מדפים כהים, שורות ארוכות, בתוך חלל אפל וצונן. גברת גליקר ישבה מאחורי שולחן, משני צדדיה ומאחוריה מדפי הספרים, אישה זקופה, שיערה מתוח בקוקו לאחור, לפניה תיבה ובה כרטיסיות. לכל אחד מהילדים היה כרטיס ועליו שמו. לא הייתי צריך לומר את שמי, גברת גליקר תמיד הקדימה וזיהתה אותי, מה שגרם לי לגאווה רבה. ואז שלפה את הכרטיס שלי, רשמה בכתב יד מוקפד את תאריך החזרת הספר והשאלת ספר חדש. אני זוכר את הספר "סיפורים נבחרים" שנתנה בידיי בחופש שבין כיתה ב' וג', ספר ראשון שהחלפתי בספריה, ספר שגודש החוויות שבו סחרר את חושיי והצית בי אהבה למילה הכתובה.
היא המשיכה והציעה ספרים, אבל לא עבר זמן וכמו כל ילד נשביתי בקסמם של ספרי חסמב"ה והאבנר כרמלים וילדי העיר העתיקה וכרכי הארץ שלנו ומשמר לילדים. יום אחד ביקשתי לקחת את "הלנה מטרויה". גברת גליקר סירבה. לא מתאים לך, אמרה. התעקשתי. הספר היה מסוג הספרים המופצים בעקבות סרט פופולרי, טקסט מהיר המעוטר בתצלומים מהסרט, בהחלט לא האיליידה והאודיסיאה, אבל בדיוק ראיתי את הסרט, הסוס הטרויאני, מותו של אכילס ושאר המראות הגדולים מהחיים שבו והפנטו אותי מבין דפי הספר.
גברת גליקר הוסיפה להתעקש, כאילו ניצבה בקו ההגנה האחרון במלחמה על הטעם הטוב של קוראיה הקטנים. ילדים נכנסו ויצאו, ואני נשארתי עומד, מחזיק בספר. כך שעה ארוכה. לבסוף הושיטה גברת גליקר את ידה אל הספר, רשמה בכתב ידה המוקפד בכרטיסיה ושחררה אותי לדרכי.
אני זוכר שהמשכתי וקראתי בספרית פבזנר עוד שנים ארוכות, ביניהם ספרים טובים וראויים, שבוודאי היו גורמים לגברת גליקר הנאה רבה. אבל היא איבדה בי עניין. נטלה ממני את הספרים, רשמה בכרטיסיה, ולא חזרה עוד לקרוא לי בשמי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שפי  On ספטמבר 2, 2006 at 11:24 am

    "עליו ייבנה מאוחר יותר התיאטרון העירוני של חיפה"… אם כך אז מן הראוי שתחליף את התמונה שלך שבראש הבלוג לתמונה יותר עדכנית 🙂 …לא, אני לא, גדלתי בכרמל, ספריית רות (רח' קלר, מיתחם "אורנים").
    והכרמלית? איפה היית ומה עשית כשפתחו את הכרמלית? ולעצם העניין נוסטלגיה זה מותרות שאני עדיין לא יכול להרשות לעצמי, אז אשריך.

    סיפור שכתבתי על רקע ילדותי בחיפה, שאולי תמצא בו עניין כי הוא מסתובב סביב סרט מסוים:
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2161241

  • הצועד בנעליו  On ספטמבר 2, 2006 at 1:13 pm

    ספרנית טיפשה אחת, בת מאה עם שדיים עד להודעה חדשה ופנים שהפכו אצלי את הביטוי "יש לך פרצוף של ספרנית" לעלבון האולטימטיבי לבחורה, שגם פטפטה שעות עם הראשונים בתור הארוך, אבל גם, אם לקחתי ספר עם ניקוד, היא כבר לא הרשתה לי שוב לקחת ספר בלי ניקוד, וזו היתה תרומתה לחינוך שלי ולקיבוע אצלי של הדמות של ספרן/ית, שאולי היא ככלות הכל לא מוצדקת, אבל השפיעה בכמה צמתות מרכזיות על בחירות שעשיתי בחיים.

    היום הספרן אאוט, גוגל אין.
    או גוגל הוא הספרן הפלנטארי.

  • דוד שליט  On ספטמבר 2, 2006 at 1:25 pm

    אני לא מרגיש נוסטלגי ובכלל לא מאמין בדיכוטומיה, נוסטלגיה או ועדת חקירה ממלכתית, כשבאים לדון בעבר. התצלום אגב מקיץ 04, עם עלותי לאתר

  • אורה לב-רון  On ספטמבר 2, 2006 at 3:13 pm

    גוגל הוא לא ספרנית. הוא חברה עם אינטרסים. חברת "הימלאיה" או "טולסטוי" אמריקאית שמוכרת טי שירטס, תופיע לפני מותו של איוון איליץ.

  • נועם  On ספטמבר 3, 2006 at 6:37 am

    דבורה בספריית פבזנר היא ספרנית גדולה.

  • מבקרת 2  On ספטמבר 3, 2006 at 7:26 am

    ראו:

    http://www.fotosearch.co.il/DGV364/538022/

  • סתיו  On ספטמבר 3, 2006 at 4:18 pm

    על שקיעת הספרניות ועליית גוגל
    בקרית טבעון הן עדיין מנצחות
    אמנם הן כבר לא מצנזרות, מסננות או מקבלות החלטות לגבי רשימת הקריאה שלי, אבל הן שמחות להתייעץ איתי איך לעזאזל מבטאים את שמות כל
    …ספרי הפנטזיה האלו

    ?גוגל בחיים לא יתייעץ איתי לגבי משהו, נכון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: