בזרועות בית הכנסת השכונתי

 

אחת לכמה שנים אני חוזר לשכונת ילדותי בחיפה, נוסע לאורך הרחוב שבו גדלתי, ונעצר מול הבית. כולם נשארים לשבת ברכב, בעוד אני יוצא ומרחרח אחר עברי. הבית, כמו השכונה כולה במרכז הדר הכרמל, דועך לאורך שנים ארוכות, תוצאה של נטישת התושבים הוותיקים.
הבית הוקם בחטא, כשהוא חבוק בזרועותיו של בית הכנסת השכונתי. זו חביקה מוזרה. כאילו נבנו יחד כתאומי סיאם, כמו שתי בבושקות. בית הכנסת פורס שתי זרועות, ובצורת ח' עוטף את הבית.
גרנו בקומה ראשונה, קרוב לרחוב. בהיעדר חצר מפרידה, האנשים המהלכים ברחוב יכלו לצפות לתוך המטבח, למרפסת ואל תוך שני החדרים. המתפללים, שזרמו החוצה לאורך שתי הזרועות החובקות אותנו, עזרת הגברים מצד אחד, עזרת הנשים מצד שני, השלימו את טבעת החנק.
אולי בגלל הקירבה המעיקה אל בית הכנסת השכונתי, נהג אבי להתפלל בחגים דווקא בבית הכנסת הגדול, מרחק כמה קילומטרים מהבית. אמי נותרה בבית, בחום המעלף של ספטמבר. החלונות היו פתוחים בציפייה למשב רוח, והשיחות בבית היו כבושות, שלא לפגוע בהדרה ובשלווה של האנשים היורדים ועולים בין התפילות.
אני נאטמתי. צבר, חילוני, חיפה האדומה. חשבתי שהקירבה הזאת למקור התפילות דווקא מחסנת אותי. ככל הילדים נכנסתי ויצאתי בריצה מבית הכנסת, התגנבתי לעזרת הנשים, נלחמתי על שקיות הממתקים שחילקו לנו בשמחת תורה.
בצאת החג היה בנו של השמש, שהתגורר עם משפחתו על גג בית הכנסת, מצטרף אלינו למשחקי השכונה. פעם אחת רוקנתי אותו בגולות, אצלו בבית, על כיפת בית הכנסת, בין דודי הכביסה, ומאז, כשהמתפללים היו מכוונים ראשיהם כלפי שמים, חייכתי לי, הרי אני ניצחתי אותם שם למעלה.
בית הכנסת השכונתי לימד אותי, כבר בילדות, את מחזוריות החיים. הטקס היה קבוע: מודעות אבל שהודבקו על קיר בית הכנסת היו סימן ראשון, ולאחריהן חוברו שני שולחנות, ובד שחור נפרס עליהם, באמצע היום, על המדרכה. נאספו אנשים, והגיע הרכב ובתוכו המת, בן הקהילה, והוצאה הגופה והונחה על גבי שני השולחנות המחוברים, ובא הרב, איש שזקנו כסוף ועיניו תכולות בהירות ועשרות נימי דם פולחים את פניו, ודיבר בשבח המת בקול גבוה ומאומץ ומתוך כוונה גדולה. כך היו בפיו כולם אנשים צדיקים ומיוחדים, והרב חתם את דבריו בפסוק "חבל על דאבדין", ואז עברו אנשים עם קופסאות צדקה, המת הוכנס למכונית שעקרה משם, השולחנות והמפה נמשכו ביד נעלמה, כמו מופע קוסמים גדול, והחיים נמשכו.
בשבוע שעבר עצרתי שם שוב. הבית נראה ריק מדיירים, שער ברזל חסם את פתח חדר המדרגות. עליתי לבית הכנסת. ספק אם היה שם מניין. אותם לוחות זיכרון לזכר בני משפחות, אותם ספסלים ישנים. בראש השנה, אמר לי אחד המתפללים, אולי יהיו פה 40 איש. הנה, אמרתי לעצמי, שני הבתים קורסים יחד בחיבוק המוות.
למשאלת המוות הזאת יש טוויסט קטן. בתי כנסת בישראל משלמים רק אחוז אחד מדמי הארנונה, מה שמסביר למה איש אינו הורס בתי כנסת בשכונות חרבות, ומדוע הם אינם משנים את ייעודם והופכים לבתי ספר או למתנ"סים. מה שאומר שבית ילדותי יישאר חבוק כך, קפוא בזמן.

פורסם לראשונה בגלובס, ערב ראש השנה תשס"ב

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On יוני 25, 2009 at 9:40 am

    אוי מעולה, טוב ששמת קישור אצל יעל ישראל, כעבור שלוש שנים… יופי של רשימה, מאוד נהניתי לקרוא איך אתה מגיע, נעצר, יוצא ו"מרחרח" את עברך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: