ליעל, בעניין הקולנוע

 

לפני הסיפור המובטח על דיאן קיטון (אולי אדחוף פנימה גם את קטעי ניו-יורק שלי עם גלוריה סוונסון, גרטה גרבו וז'ולייטה מסינה. נראה), ראוי לענות לשאלתה המרכזית של יעל ישראל: האם היו מבקרי הקולנוע והכתיבה על קולנוע של פעם טובים יותר? הכתיבה בעיתונים היומיים אז הייתה מפורטת ונרחבת, על זה אין ויכוח. אבל מה זה אומר? יעל כותבת על המבקר משה נתן. לדעתי, היא זוכרת אותו בזיכרון של אז, בת 12-15. אני זוכר אותו אחרת. נתן ללא ספק אהב קולנוע, כתיבתו הייתה מרגשת, אבל גם נרגשת. הוא כתב בעידן שבו למבקר הקולנוע הייתה נגישות לסרט לפני כולם, והוא "רץ לספר לחברה".
נמצאת אצלי ביקורת של נתן על הסרט "הצגת הקולנוע האחרונה", שנכתבה באמצע 1972. נתן פירט שם את כל עלילת הסרט, ספוילר אינסופי במונחי היום. כל נער ונערה אז היו רצים לראות את הסרט (ואולי הופכים למבקרי קולנוע), בעקבות קטע שכזה.  אבל ילדי היום שוחים ברשת ולא זקוקים ליידוע הזה ולהאכלתם בכפית. את הניתוח וההעמקה מקבלים היום בכתבי-עת – תיאוריה וביקורת, הכיוון מזרח, סינמטק ואחרים –  שבאותן שנים של תחילת האקדמיזציה של הקולנוע בישראל היו בחיתוליהם.

המבקרים אז היו גם קרובים יותר לדעת המלכות. כתבתי על כך בספרי "מקרינים כוח – בתי הקולנוע, הסרטים והישראלים" ובקצרה אומר כאן שהם הסכימו לדעת הצנזורה שאין טעם להביא לארץ סרטי אימים ומד"ב, ובוודאי תמכו באיסור לייבא סרטים מתוצרת גרמניה, גם אם היה מדובר בסרטים אנטי-נאציים. מעט אנשים נסעו בשנות ה-60' לחו"ל והמבקרים היו סוג של מתווכי תרבות, לטוב ולרע. כאשר הצנזורה עיכבה את הסרט "ישו כוכב עליון", משום שהיה שם קטע של מרדף טנקים ומטוסים צה"ליים אחרי יהודה איש קריות (הסרט צולם בישראל בסיוע ממשלתי, בלי שהבינו מי נגד מי), והיו אלה מכתבי קוראים שראו את ההצגה בחו"ל ואהבו את המוסיקה, ולחצו שישחררו את הסרט. השנה הייתה 1973 והישראלים לא היו זקוקים יותר לסוכני תיווך עם היצירה, כשם שהיום הם עונים למבקרים, לטוב ולרע, בטוקבקים.

 

האם כל המבקרים וכל הכתיבה על קולנוע הייתה כזאת נפלאה? אין חד וחלק. אפשר ללמוד למשל שהמבקר אהרן דולב, חברו לעיתון של משה נתן, הפעיל שיפוט מוסרני מביך לגבי סרטיו האלימים של הבמאי סם פקינפה. לעומת זאת, באותו מעריב, כשבוע לאחר שניתח את "תיאורמה" של פאזוליני כסרט מרקסיסטי, משה נתן פינה חצי עמוד למכתב קורא, שניתח את "תאורמה" כסרט סטאליניסטי. במעריב היומי!
כל האקשן הזה קרה כשהקולנוע היה מלך, כשההמונים הלכו לקולנוע ורק לקולנוע, ושם, רחוק מחדרי ההקרנה הצוננים של המבקרים, היה המפגש האמיתי. שם גם הצליח השלטון למשטר את קהל הצופים שלו. חודש מאסר לחמישה צעירים בני 17 מיפו (ניחוש: ערבים או יהודים מזרחים, בוודאי לא צופים "מבית טוב") שהתפרעו בקולנוע. הם לא פגעו במישהו חלילה, ועדיין נכנסו לכלא. מישהו רואה את זה קורה היום? ככה שהליכה לקולנוע  וכתיבה עליו לא הייתה איזו אגדה קסומה של פעם. ולא שיש לי סנטימנטים לעידן חסר הרחמים שבו אנו חיים ורואים סרטים, היום.
 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה לב-רון  On אוקטובר 2, 2006 at 5:19 pm

    היינו חמישה והלכנו יחד לסרט. המחנך חיכה ליוצאים, "תפס אותנו על חם" ולמחרת, יחד עם ההורים, הוצגו פשעי הנוער הצופה בחבורות רחוב מסוכנות מאמריקה, אלימות שכלל לא תיתכן אצלנו, וגם נרמז באיזה אופן עדין על אי אשכנזיותם, ואפילו לא היה אכפת להם שטוני מת ונטלי ווד מתאבלת. הם חשבו שיש עונש חמור מזה, והטילו אותו עלינו (לא זוכרת מה זה היה).
    האם יהיה מופרך לומר שפעם היו מבקרי קולנוע מופלאים וגם היום, והוא הדין בעניין הכלומניקים?

  • קארין  On אוקטובר 2, 2006 at 5:55 pm

    נחמן אינגבר ב"ידיעות אחרונות", אורי קליין ב"הארץ", מאיר שניצר ב"חדשות" (הגדול מכולם, לטעמי, בכל הזמנים) וגם אחד, דויד שליט, שכתב וכותב נהדר על סרטים.
    (-:

    אין אף אחד מכותבי הדור החדש שמגיע לקרסוליהם של הנ"ל. צר לי. אולי יאיר רוה, שכותב באופן מעניין וניחן בידע מקיף וברגישות. אבל כל האחרים? אני מצטערת. לא. ממש לא.

    לא קישלס המגוחך, ולא דובדבני שבוחר סרטים איומים ונוראים להלל ולשבח, לא אמיר קמינר חובב הקאמפ והטראש ולא אף אחד מהאחרים.

    מאיר שניצר, לפעמים, מבליח בגאונותו ב"מעריב". לפעמים. לעתים רחוקות. ואורי קליין, כשנותנים לו באמת לכתוב, יודע לנתח כראוי ובאופן מעמיק.

    אבל אין כאן כבר כתיבה מעולה באמת על קולנוע.

    אבל גם קולנוע הוא כבר לא מה שהיה. אין ברגמן, צ'פלין, ונדרס טרקובסקי ופליני. אין כבר ענקים.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 6:40 pm

    שהייתה נוסטלגיה מסוימת בדבריי. ואולי באמת היום לא הייתי נהנית ממשה נתן. קשה לומר. היום אני גם לא מסוגלת לקרוא את דוסטוייבקי, שאהבתי מאוד בנעוריי. אולי זה אומר משהו על כולנו, שהשתנינו, ואנחנו רוצים הכול מהר וקצר. אפילו אנחנו, שלא גדלנו לתוך האינטרנט.
    אני גם חושבת שלא ממש הובנתי ברשימה שלי, כששמתי את רשימת כותבי העבר, התכוונתי רק להזכירם כמי שישבו בוודאי שנים לפני באולם הקטן של פאולי. ואילו כשדיברתי על הבמבקרים הטובים, התכוונתי למבקרים של שנות השמונים, כמו שקארין ציינה, נחמן, ניסים, אורי קליין כמובן. התכוונתי, שבימי כמבקרת קולנוע, שנות השמונים, בעיקר, ביקורת הקולנוע היתה יותר עמקנית, ופחות חחפיפניקית. ואני מסכימה עם קארין, גם אתה דוד, היית אחד מהם. נדמה לי שעל זה גם אתה מסכים, שבשנות השמונים היתה ביקורת קולנוע איכותית ורצינית, ואז באו שנות התשעים, והעיתונים החלו להיות עוד יותר צהןבים, ואפילו נחמן הגדול הוכרח לכתוב כתבות צבע מגוחכות בשבעה ימים, וגם את זה לקחו ממנו במהירות.
    אז בלי קשר לנוסטלגיה שלי למשה נתן, שהיה המורה הרוחני שלי לקולנוע בנערותי בשנות השבעים, אני עדיין איתנה בדעתי שלעומת שנות השמונים, השנים בהם אני הייתי מבקרת, חלה הדרדרטת, ולא מפני שאין עדיין מבקרים כשירים, זה אני בטוחה שיש, אלא שאין חממה שתיתן להם לכתוב ולהתבטא. ולכן כתבתי את הרשימה, מתוך געגוע לימים בהם הייתי מבקרת, ואהבת הקולנוע נראתה בכל שורה שכתבו מבקרים, משל אורי קליין, אם מישהו עוד זוכר את הכתבות הגדולות שנתנו לו לכתוב במוסך, לפני שקיצצו גם אותו. אני זכיתי לכתוב בתקופה ההיא, ושומרת על הזיכרון באהבה.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 6:47 pm

    דוד, זה באמת מה שכתבת על גרטה גארבו, מסינה וסוונסון, או שזה נאמר באירוניה? יעני, על הזקנים שנעשנו, שמתרפקים על שלדים בארון?
    כי לי יש ברשימה גם את הבמאי טרי גיליאם. איתו, אם הייתי רוצה, זה היה יכול להתפתח להרבה יותר מלילה. ראו עליו שהוא מחפש.
    ותשתף אותנו, מה אכפת לך, בין חברים פה אנחנו.

  • איתן כספי  On אוקטובר 2, 2006 at 7:24 pm

    פעם לא היו טריילרים, בהמשך הגיעו טריילרים מצומצמים, והיום אתה כבר מקבל חצי סרט בטריילר – כך שהטריילר הוא במידה מסוימת סוג של ספוילר.

    הטריילר הוא מצד אחד כלי שיווקי (אם אהבת אותו, אחרת הוא אנטי-שיווקי) אך מצד שני הורס את הציפייה לחוויה לא ידועה ומקטין את עוצמת המפגש הראשון עם הסרט (אם כי כלקוח הוא מסייע לך להימנע מבזבוז זמנך וכספך).
    נו, עידן המידע.

  • שפי  On אוקטובר 2, 2006 at 8:06 pm

    את ערב יום כיפור בילינו עם "חשמלית ושמה תשוקה", ואין קל מלשבח. אפילו אני צעיר מכדי לזכור ביקורות משנות ה-50, אז אתחצף ואעלה שתי נקודות בעייתיות מבלי להסתמך על אף אחד: 1) המשחק של ויויאן לי הוא הרבה יותר תיאטרון מאשר קולנוע, די צורם (אולי בזמנו לא). 2) כמובן שמרלון ברנדו בגדולתו, אבל הוא היה יותר מדי יפה-תואר בשביל התפקיד הזה, אולי היה צריך לכער אותו.
    שבח שאולי לא נכתב בזמנו: הסרט הזה מרגש ישר מהתחלה, מהרגעים הראשונים, לא צריך להעזר בשום סבלנות. ואם זה בסך-הכל "באשמת" המחזה של טנסי ויליאמס אז מה איכפת, לפחות הבמאי לא קילקל את האיכות הזאת.

  • דוד שליט  On אוקטובר 2, 2006 at 8:40 pm

    קארין ויעל, הבכתן אותי לאללה. אני לא מחזיק מעצמי כאחד מאושיות הביקורת של שנות ה-80', למרות שאני די גאה ואפילו נהנה מכמה דברים שכתבתי, ולכן לא זורק אותם כשאני נתקל בהם בהתקפי ניקיון. זה בעיה שיש לי עם מחמאות. כמו שכתב פעם הסופר אלמור לנארד, תיזהר מלימוזינות רכות-מושבים שבאות לאסוף אותך משדה התעופה. אבל לעניין שנות ה-80', בוא לא נשקע בנוסטלגיה. הן לא כך כך רחוקות כמו שחושב דור העכשיו. היה בהן את השפע הקולנועי – מבקרים ראו שלושה ארבעה ויותר סרטים בשבוע – ואני לפחות, כתבתי בירחון שמרח תצלומים א-לה הלמוט ניוטון על שעריו. ובניגוד לכמה מכותבי העיתונים היומיים, אני כתבתי טורים של 300 מילה לערך, כלומר מאוד אינטרנטי. ואני זוכר היטב את הפילוסופיה, הצינית יש לומר, שפיתחתי אז: אתה כותב לאנשים שאין להם זמן לראות סרטים, תכתוב כך שיהיה להם משהו חכם לומר על הסרט כשסוגרים אותם בפינה. ועל המשהו החכם הזה שברתי כל פעם את הראש. הדבר הכי שנוא עלי היה לכתוב 'אל תחמיצו'. אף פעם לא הרגשתי עם זה נוח, וגם לא עם משאלי עשרת הסרטים הטובים של העשור, שתמיד ניסיתי להתחמק מהם. עוד פעם האזרח קיין ועוד פעם נשים להם היצ'קוק. אולי זאת בעיה שלי. והיום זה הגיע לממדים מפלצתיים, כשכל מבקרי האינטרנט מלווים את הסרט מרגע לידתו, דרך הרשת, ובטוחים שהם יושבים בחמ"ל ההוליוודי, משפיעים על האירועים, וכך גם הכתיבה שלהם. הדור שלנו לפחות, היה נטול היוהרה הזאת. אגב, יעל, אני לא נלחם בזכרונות שלך ולא ברגש שלך כלפי משה נתן. האהבה שלו לקולנוע שווה את הכל, ולעולם שמורה לו זכות ראשונים שהרים את חוברת 'קולנוע' של קשת בשנת 1968.
    לאיתן, עם כל הסרטים הגרועים שנשפכים היום, וגם בשנות השמונים, לשוק, אני מייחל לתוכנה כזאת, שתריץ לי סרטים, כמו ביג בוס, אני רוצה לקבל בריפינג של סרט
    יעל, סוונסון ושות' זה יתווסף, כשאתפנה, לסיפור קיטון. הייתי מחובר בתקופה מסוימת בחיי לכוכבות קולנוע החולפות ברחוב, ניצבות במעלית או ישובות במונית ניו יורקית, ואלה חוויות שמזינות משהו רחב יותר שאני עוסק

  • אביבה  On אוקטובר 2, 2006 at 8:58 pm

    אתם שוכחים את הביקורות הקינקיות המקסימות של יגאל בורשטיין, ב"העיר". היו דברים כמו מכתבים פיקטיביים מבמאי א' לבמאי ב' ושאר טוויסטים יצירתיים – תענוג.

  • ערס פואטי  On אוקטובר 2, 2006 at 9:58 pm

    שכתב על בלייד ראנר כשהוא עלה שהסרט רע ושיישכח במהרה?

  • אשה עם גוף לא משהו  On אוקטובר 2, 2006 at 10:33 pm

    הסרט הוקרן בקולנוע "אסתר" בתל אביב (ככר דיזנגוף) וזה היה בסוף שנת 1982. קראו לו "מחסל עם רשיון". כמעט כל המבקרים הישראלים החמיצו את גאוניותו של רידלי סקוט. אף אחד מהם לא שם לב שמדובר בפילוסופיה המבוססת על אחד מספרי המד"ב הגדולים בהסטוריה ("האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?" של פיליפ K דיק).

    לזכותה של יהודית אוריין ייאמר, שהיא בחרה ב"מחסל עם רשיון" ברשימת "10 הסרטים הטובים של שנת תשמ"ב" בעיתון לאשה.

    אבל האחרים החמיצו אותו לגמרי. מוזר ומאכזב לגמרי.

    מבקרי הקולנוע היום דווקא מחוברים יותר לקומיקס, לאינטרנט, לתרבות הרוק, לתרבות דיגיטלית, לפסיכדליה.

    מבקרי הקולנוע, ברובם, התייחסו לקולנוע כאל טקסט מצולם. זה יצר ביקורות מביכות לעתים קרובות (מספיק לקרוא את "מסך גדול" של זאב רב נוף כדי להבין איזה מרחק עברנו בכל ההתייחסות לקולנוע…)

    לטעמי, דוד שליט כתב מצויין את הטורים שלו ב"מוניטין". גם רון מיברג ידע לכתוב היטב על קולנוע אמריקאי (ואמריקאי בלבד). מאיר שניצר היה מבקר טוב מאוד. וגם אורי קליין ונחמן אינגבר, כשעוד נתנו להם לכתוב כפולות על סרטים צרפתים.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 11:27 pm

    מה שרציתי לומר, זה אז היה איזה כבוד לביקורת, מה שכיום, יש לי הרגשה, שיש פחות. ואני מתכוונת שוב לחטיבת הכוטתבים של שנות השמונים. לא כולם כתבו מאוד ארוך, רק אורי קליין, קצת נחמן אינגבר ואני ב"על המשמר"זכינו לקבל כפולות במוסף. וגם בעצם בדבר, אולי יגאך משיח. כל השאר כתבו לא יותר מאלף מילה, וזה בכל זאת היה טוב וממצה, ולא מריחה. אני גם אהבתי את התקופה שעמוס גוטמן כתב ביקורת קולנוע בהעיר. מישהו זוכר? הבעיה היא יותר ערכית. שיש לי הרגשה שהיום הכתיבה, כל כתיבה על תרבות, הפכה לשאו אוף מאוד רדוד. וזה לא רק בקולנוע, בתור סופרת שמכירה את נחת זרועם של מבקרים מהצד של המבוקר, אני נדהמת תמיד מחוסר המקצועיות, החפיפניקיות והלא מקצועיות של מבקרים. וזה מה שמעצבן אותי. אני מניחה שגם היום יש אולי איזה מבקר שלוקח את עבודתו ברצינות. אולי. רוצה לקוות שככה.
    ועוד דבר, שבטח ישחטו אותו שאני אומרת ויקברו אותי סופית כאיזו חטיירית, שבעיני יש היום סרטים יותר טובים מפעם. אני אומנם מזדעזעת מעצמי שאני אומרת את זה, ומרגישה מאוד קשישה, אבל אני דבקה בדעה זו. היופ יש הרבה פחות סרטים שאני נהנית הם. אני חושבת שלא יותר מחמישה-שישה סרטים בשנה. אולי פחות. כך שההדרדרות חלה בכל התחומים.

  • יעל ישראל  On אוקטובר 2, 2006 at 11:30 pm

    התכוונתי כמובן, שהיום יש סרטים הרבה פחות טובים מפעם. הסרטים שאני הכי אוהבת הם משנות השבעים והשמונים. טוב, אולי אני פשוט תקועה על נוסטלגיה לבחרותי.

  • בועז כהן  On אוקטובר 3, 2006 at 12:31 am

    האם באמת כיום יש פחות סרטים טובים מבעבר?

    כי במוזיקה, לדעתי, אין פחות איכות. זו פשוט איכות שונה. אין ביטלס, כי ביטלס זו תופעה שמתרחשת אחת למאה שנה באמנות, אבל יש הרבה דברים מצויינים אחרים – רק שצריך לדעת לחפש אותם.

    ובקולנוע?
    באמת שאין לי תשובה. אני יודע שאישית אני פחות נהנה כיום בסרטים עכשוויים וחסר לי הטעם ההוא של סרטי וים ונדרס ואינגמר ברגמן וקן ראסל וסם פקינפה

  • יעל ישראל  On אוקטובר 3, 2006 at 4:09 pm

    גם לי, וגם סרטים יפנים טובים כמו שהיו פעם. גם הסרטים האחרים מהמזרח הרחוק: טייואן, סין וכו', הולכים ונחלשים. היה גל של סרטים נהדרים משם, ועכשיו הכול נראה לי חוזר על עצמו. ואני מתגעגעת לסרטים צרםתים טובים, וכבר כמעט אין. ובכלל סרטים אירופאים טובים. וכמובן, אמריקה. גם משם אין בשורות. [
    אני מסכימה איתך לגבי המוסיקה, שכאן יש יותר דברים מעניינים, וגם שצריך לחפש אותם, ומי שאוהב ג'אז בכלל נהנה מג'אז נהדר שיש גם היום.
    מי הבמאים האהובים עלי היום? טוד סולנז', אני תולה תקווה בסופיה קופולה, ויש איזה שני צרפתים ששכחתי את שמם, שנראים לי מסקרנים. איזו רשימה עלובה.

  • עומדת על ארבע  On אוקטובר 7, 2006 at 1:20 am

    יש תקופות בהסטוריה שבהם האמנות אינה גדולה.

    הרנסנס היתה תקופת שיא בהסטוריה.

    ככה גם שנות השישים של המאה ה-20.

    וזהו.

    עבר.

    אין היום ביטלס, לד זפלין, הנדריקס, קולטריין. אין. פשוט אין.

    צריך להבין את זה ולא לצפות כל הזמן ליצירות מופת. יש תקופות מאוד מסויימות בהסטוריה שבהן יש באמת שפע של יצירות גדולות.

  • יוסי  On מאי 13, 2011 at 4:31 pm

    אחלה בלוג!

  • misha30792  On מאי 16, 2011 at 11:10 am

    בלוג מצוין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: