בזמן שראיתם סרטים בפסטיבל

 

אני לא משתגע על פסטיבלי סרטים, מין אירוע בהול של ריצה מאולם לאולם, וכעיתונאי אני תמיד ער לאווירת אחורי הקלעים, וחיוכי המארגנים שכמו כל המארחים הם רק הולכים ומתייגעים ככל שנוקפים הימים והסרטים. במקרה של חיפה, פסטיבל סרטים סימפטי לכשעצמו, יש לי חשבון גדול עם העיר, ושאלה עקרונית הנכונה לכל מרכז תרבות.

איך זה שחיפה, שמתגאה כל כך בפסטיבל הסרטים שלה, מחקה את כל בתי הקולנוע של מרכז העיר?  אפשר לדבר רעות בתל-אביב ככל שתרצו, אבל היא מעולם לא הפקירה את מרכזה. כל הרב-חנים ומגדלי האופרה והלבלבים, קבורים לדיראון בתוך הקניונים, אבל הם שם, במרחק הליכה. חיפה הרסה את כל קולנועי העיר ההיסטורית, כמה מהם פאר היצירה האדריכלית, ואת תחליפי-הקוביה החדשים בנתה בשולי העיר, בתוך כשבעה קניונים. את הפסטיבל עצמו היא מנהלת באפ-טאון האליטיסטי שלה, הכרמל.
לקחתי על עצמי לתעד את השממה הזאת, וחלק מהתצלומים פה. את כמה מבתי הקולנוע ההם כבר קשה ללכוד במצלמה כיוון שהם נאטמו בבטון. פה ושם אולם מצא לו יעוד חדש – קולנוע עצמון הפך למשכן האומן 17- אבל רובם נותרו כלווייתנים במרכז העיר.  בתצלום שחור-לבן ישן אחד שמצאתי, אפשר לראות כיצד בנין בית קולנוע היה פעם חלק אינטגרלי ממרכז העיר, מצעדים עברו לידו, ההמונים תפסו נקודת תצפית על מדרגותיו, כרזות הענק התכתבו עם ההולכים.
סיפור הנטישה הזה נמשך למעלה משלושים שנה, ונראה רחוק מתהליך הג'נטריפיקציה, שיבת האוכלוסייה ללב העיר. מדי שנה פסטיבל הסרטים של חיפה עושה כבוד ליצירה קולנועית מהעבר ומקרין עותק חדש, וקשה שלא להיזכר אז באולם המפואר שבו שיחק הסרט בשעתו, ובפגר האבן שנותר ממנו, מרחק קילומטרים ספורים מקרית השמחה הפסטיבלית.

 

קולנוע אורה. האדריכל אוסקר קאופמן תכנן גם את בניין הבימה המקורי

קולנוע אורה, תחילת שנות ה-60'

קולנוע עצמון

קולנוע רון

קולנוע תמר, היכלם של סרטי הענק. בסכנת התמוטטות

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  ביום אוקטובר 10, 2006 בשעה 10:21 pm

    בספרה החדש של דוריח פלג "פני המקום", יש תיאור של הליכה בעיר חיפה בעקבות זכרונות מהקולנוע של פעם, קולנוע ארמון.
    (שם, עמ' 67-72)

  • רני  ביום אוקטובר 11, 2006 בשעה 5:14 am

    בכל הערים בארץ, פרט לתל-אביב (בינתיים) עברו בתי הקולנוע לקופסאות קטנות בקניונים הממוקמים בשיפולי הערים. אין יותר הליכות ברגל להצגה יומית, או סתם הליכה לקולנוע. נכנסים למכונית – ונוסעים.

    כך בירושלים, פתח-תקווה, ראשון, ורוב הערים בארץ. רק בתל-אביב עוד ניתן ללכת לקולנוע, ורק בתל-אביב וברמת השרון נשארו בתי קולנוע מהעידן הישן: כאלה עם אולם אחד ומסך גדול. בתל-אביב זהו קולנוע "גת" שלמזלו משתייך לרשת תיאטראות ישראל שממשיכה להזרים אליו סרטים (אבל כבר לר מתפתלים מול קופתו תורים ארוכים כפי שהיה בילדותי – אני עדדין זוכר את התור ל"פנטסיה" של דסני שהוקרן שם – הפלא ופלא – בלווית צליל סטראופוני מלא) וברמת השרון זהו קולנוע "כוכב" הסמפטי שסינמה סיטי הסמוכה לא הצליחה לזנב בקהלו, אולי מפני ששום קומפלקס ענק לא יצליח להעניק את האווירה הביתית שמעניק כוכב לצופיו.

    דווקא בארה"ב, מולדת הקפיטליזם הרצלחני ניתן למצוא בתי קולנוע במרכזי הערים. התיאטרון הסיני בלוס אנג'לס עומד על תילו כפי שהיה בימים שהוקם, ובתי הקולנוע של רובע ווסטווד ממשיכים לשמור על מיקומם המרכזי ועל המבנה המקורי שלהם, רובם אף ללא חלוקה לאולמות קטנים יותר.

    אצלנו, כרגיל, לומדים רק את הדברים הרעים שיש בארה"ב, אבל עוצמים עיניים מול הטובים.

    חבל.

  • בועז כהן  ביום אוקטובר 11, 2006 בשעה 9:42 am

    גם בחולון, עיר הולדתי, קרה התהליך המכוער הזה.

    בתי הקולנוע "רינה", "ארמון", "מגדל", "רון" ו"סבוי" נסגרו ונאטמו ועומדים סתם בשממונם. מבנים נעולים, וזהו.

    עבורי זהו עצב גדול. עד היום אני מעדיף לראות סרטים ב"כוכב" ברמת השרון או באולם הסינמטק בתל אביב, ולא להיכנס לתוך הקניונים, אל תוך הקומפלקסים האיומים והחונקים שמעוררים בי תחושות רעות.

    שרון רז, אדריכל ומומחה למוסיקה אלטרנטיבית מתעד כבר שנים את התהליך הזה בפרוייקט ובאתר מיוחד. מומלץ לכם מאוד
    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive.asp

  • יודן רופא  ביום אוקטובר 11, 2006 בשעה 3:28 pm

    לבועז על ההפנייה לאתר של שרון רז – מאוד יפה.
    דווקא במקרה הזה קשה להאשים את הרשויות. ברוב העולם התהליך של סגירת הקולנועים או הפיכת אולמות גדולים למולטיפלקסים הקביל לשינויים בתעשיה כתוצאה מהטלוויזיה, הוידיאו והאינטרנט. זה בעיקר חזק בערי השדה ופחות מזה במרכזים לכן בתל-אביב עדיין ניתן למצוא קולנועים במרכז העיר ובשאר הארץ הם נסגרו

  • שפי  ביום נובמבר 18, 2006 בשעה 1:53 am

    מאחורי קולנוע תמר היה מגרש הכדורסל של הפועל, ומאחורי קולנוע חן שברח' שבתאי לוי היה המגרש של מכבי. סביב שניהם היתה התרחשות עצומה, שמן הסתם גם היא חסרה לנוער שגדל שם היום, וכנראה שאין לה תחליף אמיתי.
    בתמר ראיתי לא רק סרטים אלא גם מחזמרים, של גודיק.

  • pakes  ביום נובמבר 30, 2006 בשעה 1:13 pm

    גם בירושלים עוד קיים אולם קולנוע קטן ואינטימי. באולם הקולנוע סמדר של רשת לב, הנמצא בתוך בית הקפה סמד (בעמק רפאים).
    אחד המקומות האהובים עלי בעיר, ניצוץ קטן של תקווה מופיע בליבי כשאני מתישב בכסא האולם וצופה בסרט עם כוס בירה ביד, כן כן אולם מדהים.

כתוב תגובה לרני לבטל