רוברט אלטמן, שלום לנצח

 

 

כל אחד זוכר את הדרך שבה סרטים משפיעים נכנסו לחייו, וכל מי שנכח בתחילת שנות ה-70' בתל-אביב, לא ישכח את הרגע שבו הכיר את רוברט אלטמן ותמונת העולם שלו. על סרטו "מ.א.ש" שנוצר כמה חודשים קודם לכן רק שמעו כאן, כי ישראל הנתונה במלחמת ההתשה, התקשתה לבלוע סרט שמציג רופאים צבאיים ציניים כמו הוקאיי ופירס, שעובדים כמו קצבים בשדה הקרב בקוריאה ומחדירים את סכיני הניתוח למוחם של החיילים הפגועים כמו מוסכניקים שמודדים שמן במנוע.

הסרט עוכב בצנזורה עד הפסקת האש בתעלה, ולשאוף לריאות את מ.א.ש במלוא הסינמסקופ של פוקס המאה ה-20 על גבי המסך הנדיב של קולנוע תל-אביב, היה כמו לצאת מעבדות לחירות. אליוט גולד ודונלד סאתרלנד, מה יש עוד לומר? ואולי לא מקרה הוא ששני אלה יהיו השחקנים האמריקאים היחידים שיופיעו בסרטים של אינגמר ברגמן ופדריקו פליני, בהתאמה, באותו עשור מופלא של שנות ה-70'.

בינואר 1971 יצאו למסכים בתל-אביב במקביל, מאש, וודסטוק, נשים אוהבות, פאטון. קולנוע היה אז הדבר הכי פראי בעיר. ולשמוע את רצועות הקול של אלטמן – שיחות בו-זמניות של כל הנוכחים בסצינה – היה גילוי שהמם את כולנו. עד אליו התרגלנו לקולנוע של סדר ונימוס, קודם אני מדבר, עכשיו אתה, ואחר כך אני ושוב אתה. לא אלטמן. הוא הפך את הסאונד לשירת החיים, והייתה חווית אושר לראות את סרטיו ולהקשיב להם. 

שנות ה-70' היו מרוץ אחרי אלטמן "מקייב וגברת מילר" (ובתרגום לעברית, "הקלפן והיצאנית") עם לאונרד כהן שר ברקע, ו"שלום לנצח" ו"קליפורניה ספליט", ו"נאשוויל" הגאוני, ועד "חתונה", ואם הזדמנתם לערים סוגדות קולנוע כמו ניו-יורק, יכולתם גם לראות את "ברוסטר מקלאוד" ו"גנבים כמונו" ואחרים, שהמפיצים הישראלים לא ששו להביא משל אלטמן.

אחר כך הוא נפל ושוב עלה, והביא לנו את "השחקן" ואת "תמונות קצרות" המופתי, ששוב פתח אסכולה של סיפורים חופפים ומשתלבים, כמו שעשה עם הסאונד-טרק, עשרים שנה קודם לכן, והנה הוא נכנס לשנות האלפיים, קשיש צעיר ברוחו, מוקף בשחקנים שיעזבו הכל להופיע אצלו וקהל ששומר לו אמונים. ולרגע היה נדמה שזה יימשך ויימשך.

 
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3331057,00.html

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל ישראל  On נובמבר 22, 2006 at 12:39 am

    מאוד את הסרטים הראשונים שלו. את "שלום לנצח" אני רואה מינימום אחת לשנה. אני מטורפת גם על "החתונה". ויש עוד סרט, על שלי דובאל ועוד שתי נשים, משהו עם בריכה. אולי אתה זוכר?
    והוא עשה גם את "ג'ימי דין ג'ימי דין" או שאני מתבלבלת?
    טוב, הוא בכל זאת הגיע לגבורות פלוס, ועם סרטים שנאהב לנצח. זה מזל טוב ללא ספק.

  • בלעם  On נובמבר 22, 2006 at 10:59 am

    שלוש נשים = שלי דובאל, סיסי ספייסק + עוד אחת ובריכה(?)

  • אורה לב-רון  On נובמבר 22, 2006 at 3:04 pm

    ובדיוק עכשיו מציג בבתי הקולנוע סרטו האחרון "מדריך לחיים בכפר". ממרומי קשישותו הוא חוגג במלוא האנרגיה. דרך שמחה לטקס הפרידה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: