עלי מוהר: היציאה מבית הקולנוע

 

…נא להתבונן בקהל היוצא מסרט של קלינט איסטווד. כלום לא ראיתם בתוכו מעולם רואה חשבון כרסתן מגיח מן האולם באיטיות, חושק את שפתיו, מצמצם את עיניו, ובהביטו הרחק אל מעבר לאופק מסנן בקור רוח אל בת זוגו בואי זהבה? האם לא קרה משהו מעין זה לכם עצמכם, אף אם אינכם רואי חשבון כרסתנים, ושם אהובתכם אינו זהבה?
לדעתי זה כמעט בלתי נמנע, הכניסה הזאת של קלינט איסטווד – או אלן דלון בזמנו, וכמובן שון קונרי – ממש אל מתחת לעורו של הצופה הגברי הממוצע. בעצם זה אולי הפוך, והצופה הגברי הממוצע, עם הכרס והכל, נכנס בלי שום קושי לעורו של קלינט איסטווד ולגזרתו התמירה. לכמה שניות אתה מרגיש שאתה ממש הוא (עובדה שאתם הולכים בדיוק אותו דבר), ואיך לומר? – זו לאו דווקא הרגשה רעה.
אין לי מושג, אגב, אם האשליה הנעימה הזאת מתרחשת גם אצל נשים. אין ספק שהן מציאותיות יותר, אך למרות זאת בהחלט ייתכן שגם זהבה, האומרת לרואה החשבון שלה אני באה שמואל מבלי להבחין שהוא בעצם קלינט, מרגישה שהיא בעצם ג'וליה רוברטס כשהיא יוצאת ממצמצת מ"נוטינג היל".
עתה, כשג'וליה וקלינט הולכים להם ברחוב, מתבוננים בחלונות הראווה ונעצרים לקנות פלאפל, אתה מסתכל עליהם שוב ורואה: באמת זוג יפה.
 
(מהנעשה בעירנו, 1999)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: