האנגלים באים, האנגלים באים

מכבי חיפה נגד קבוצת המשחתת הבריטית, מגרש הכדורסל הישן בהדר הכרמל. מעשה שהיה

 

כל חיפאי שרצה פעם לראות חוצלארץ, היה צריך לעמוד בתור ל"ארמון", לשלם חמישים ושניים וחצי גרוש, להביט במסך ולחכות לתרגום. היו בחיפה הרבה שקיבלו חבילות מחוצלארץ עם בגדים ישנים בריח נפטלין, והיו אפילו הרבה שבאו משם בעצמם, אבל את חוצלארץ ממש לא ראינו בחיפה, ובטח שלא ניצחנו אותם. ברדיו ובעיתון שמענו וקראנו לפעמים על הישג ועל מקום כבוד, אבל בשביל לראות את זה בעיניים היה צריך לנסוע לתל אביב או לרמת גן.
ויום אחד זה קרה. יום אחד האנגלים באו לחיפה. טוב, הם לא בדיוק באו, הם יותר עצרו לתדלק את המשחתת שלהם בדרך לאיזשהו מקום. וככה מכבי נפלו עליהם.
אף אחד לא יודע איך בדיוק סדרו את כל העניין. מספרים שהמפקד שלהם ישב בבית קפה ודיבר על זה שיש באנגליה ספורט מפותח, ומישהו מההנהלה של מכבי שמע את זה ואמר לו: "למה שלא תביא את הקבוצה שלכם ותשחקו נגדנו".
האנגלי לא נשאר חייב ואמר: בבקשה. המכביסט אמר: "תארגן שתי חמישיות, ואת היתר תשאיר לנו. ואל תדאג, יש לנו מגרש כדורסל חוקי, ממש כמו באנגליה". כאן נהיה לאנגלי לא נעים, כי הוא לא בדיוק ידע איך נראה מגרש כדורסל חוקי כמו שיש באנגליה, וגם לא ממש חשב על כדורסל, אבל מילה של אנגלי זה מילה, ובשביל הפייר-פליי הוא מוכן לשחק אפילו כדורסל.
ככה התגלגל בחיפה הסיפור, שביום שישי בערב יהיה משחק בינלאומי במגרש של מכבי, בין מכבי לקבוצה מאנגליה.
איך ששמעתי, ידעתי שמשהו לא בסדר. האנגלים לא הופיעו אצלי בשום חוברת של אליפות עולם בכדורסל ושום כלום, וניסיתי להסביר את זה ליתר החבר'ה בשכונה. אבל כולם התרגזו עלי ועל החוברות שלי ואמרו שאם אני כזה טמבל שמוכן להפסיד משחק בינלאומי בכדורסל ועוד נגד קבוצה מחוצלארץ, אז שאני אשאר בבית ולא אבלבל לאף אחד את המוח.
הגיע יום שישי, שמתי את החוברות בצד והלכתי עם כל החבר'ה. סובבנו את המגרש של מכבי אולי חמש פעמים עד שמצאנו חור טוב בגדר. חיכינו שהשומר ילך לתפוס חבר'ה שנכנסים מחור אחר, והתפלחנו פנימה.
אני חושב שכל חיפה הצטופפה שם לראות את האנגלים בפעולה. המשחק היה חשוב למכבי, בעיקר בשביל הכבוד, כי זה לא היה על נקודות בליגה או על הגביע, ולמכבי הייתה אז קבוצה זיפטית, שכבוד היה מאוד חשוב לה. לקח להם חמישה משחקים עד שהצליחו לדפוק קבוצה יותר מסכנה מהם, ואז היו חוזרים לחטוף מתל-אביב וממשמר-העמק וחוקן קבוע בדרבי. האוהדים שלהם היו אכולים מבפנים ומתים למשהו שיוכלו להרים את הראש. והנה באה קבוצה מאנגליה ומשחקת נגדם. לא נגד מכבי תל אביב, לא נגד הפועל תל אביב ואפילו לא נגד הפועל חיפה. נגד מכבי חיפה.
היציע התחמם יותר ויותר, אפילו שעוד לא ראינו על המגרש שחקן אחד. ברבע לשמונה הגיע מפקד המשחתת. הוא נכנס למגרש, זקוף כולו, לבוש לבן, ממש כמו ביום חיל הים. הקהל התחיל להשתולל, מחאו לו כפיים ושרקו. הוא חייך, נפנף ביד ונכנס לתוך חדר ההלבשה. ההופעה שלו במדים הכניסה בקהל התלהבות, ומישהו אמר שהולך להיות משחק גדול.
פתאום המפקד האנגלי יצא יחד עם איציק רובינשטיין, המאמן של מכבי, עוד פעם שריקות, והאנגלי עוד פעם חייך לקהל. שניהם ניגשו לשופטים והתחילו להתלחש אתם. היה ברור שמשהו לא דופק. כמה חבר'ה קפצו מעל החבל של הטריבונה ורצו קדימה לתוך המגרש, לשמוע יותר טוב. אחד, שעשה את זה הכי מהר, הספיק לחזור לטריבונה ולצעוק: "אין משחק".
איך שהקהל שמע שאין משחק, התחילו צעקות. האנגלי תפס שגילו את העניין וניסה עוד פעם לחייך, אבל אף אחד לא רצה לשמוע מהחיוכים שלו. רצו משחק. אחד מההנהלה של מכבי ניסה להסביר לקהל שהשחקנים האורחים טיילו ונשרפו בשמש, אבל הקהל לא רצה לשמוע על אנגלים שרופים בשמש. נהיה יותר ויותר כבד במגרש. לאנגלי היה נורא לא נעים. הוא הביט בקהל, מחכה שיבינו אותו. אבל הקהל רצה משחק בינלאומי כמו שהבטיחו לו. "משחק בינלאומי לא מבטלים סתם ככה", צרח מישהו וכל הקהל הסכים אתו.
האנגלי התכופף לשופטים ולהנהלה של מכבי ואמר להם משהו. השתיקו את הקהל והודיעו שהאנגלים החליטו בכל זאת לשחק. זה ייקח קצת זמן עד שהמפקד יאסוף את המילואים שלו למטה בעיר, אבל הם יבואו. הקהל קיבל את ההחלטה מאוד יפה, המפקד חייך ונופף פעם נוספת, ויצא להביא את השחקנים שלו.
עברה חצי שעה, השחקנים של מכבי כבר התאמנו, והאנגלים הגיעו. נכנסו למגרש שבעה חבר'ה ומאחוריהם הולך המפקד. הם היו לבושים יפה ונראה כאילו רק עכשיו התרחצו וחפפו שערות. מתחת ליד החזיקו נעלי ספורט מגולגלות במכנסיים קצרים. אחד מהם נראה אדום לגמרי, ממש כמו שהמפקד שלהם אמר. מישהו ביציע אמר שהאדום זה בטח הכוכב שלהם, והמפקד אמר לו שאם הוא לא משחק בשביל הכבוד של אנגליה, ואפילו שנשרף בשמש, אז שישכח מלראות חוף. כולם ביציע צחקו, אבל שמו עין על האדום.
מישהו הצליח לארגן רמקול כמו במשחקים חשובים והודיע לקהל שהמפקד האנגלי מקיים את המשחק רק כדי שלא לאכזב את הקהל שטרח ובא. המפקד מקווה שנהנה מהמשחק למרות שחסרה לו ממש החמישייה הראשונה. הקהל מחא כפיים, והאנגלים, שהיו כבר בדרך לחדר ההלבשה, נענעו עם הראש. המפקד שהלך אחרון, חייך ונפנף.
באותו רגע היה ברור שהולך להיות משחק בינלאומי אמיתי. גם אני התחלתי להתרגש, כי פתאום הבנתי שזה המשחק הבינלאומי הראשון בחיים שלי. שכחתי שהאנגלים באו רק עם המילואים, ואפילו שכחתי שלא מזכירים אותם בחוברות ספורט שלי. נשארו כמה דקות למשחק. מכבי התאמנו בצליפות ועשו שלום לכל האוהדים, והשופטים התחילו להקפיץ כדורים כדי לראות איזה מהם הכי טוב למשחק.
ואז האנגלים נכנסו למגרש. כל הקהל
ם על הרגליים ומחא להם כפיים. אף אחד לא צעק בוו ולא קילל כמו שעושים בדרבי או במשחקים נגד קבוצות אחרות מהארץ. הם חייכו והרימו ידיים, והקהל רק הגביר את מחיאות הכפיים. הרגשנו שזה לא הולך להיות עוד משחק עם פאולים ויריקות. הייתה במגרש הרגשה חגיגית של משחק ספורטיבי אמיתי.
האנגלים אפילו לא החזיקו כדור ביד. הם עמדו על המגרש והסתכלו על מכבי. כולם הרגישו שהם מנסים ללמוד את השחקנים של מכבי. "מכבי, אל תתנו להם", צרח מישהו מהטריבונה. "להוציא את הנשק הסודי", צעק מישהו אחר. נהיה יותר ויותר חם, כי האנגלים רק הביטו על מכבי, כאילו הם מצלמים אותם במבטים שלהם. הם עמדו שם בגופיות פשוטות ובמכנסיים קצרים, כמו בבית ספר, אבל נראו מסוכנים לגמרי. הם דיברו בלחש אחד עם השני ואי אפשר היה לדעת מה הם אומרים. פתאום אחד מהם צחק, וחבר שלו נתן לו מכה על הכתף וצחק גם כן. אחד השחקנים של מכבי נהיה עצבני מזה שראה אותם כל הזמן על ידו וזרק להם כדור, שיעזבו אותו וילכו להתאמן בחצי שלהם. הכדור פגע באחד האנגלים והתחיל להתגלגל בקפיצות שנהיו יותר ויותר קטנות עד שנעצר ליד הרגל של אחד מהם. ההוא הביט בכדור, התכופף והרים אותו.
איך שהאנגלי הרים את הכדור נהיה שקט בטריבונה. כולם חיכו לראות מה הוא יעשה עם הכדור. האנגלי הרגיש שהקהל מחכה לו. הוא הביט אל החברים שלו, ואלה התחילו לצחוק. האנגלי הרים יד ובלי לזוז מהמקום זרק את הכדור לאנגלי אחר. החבר שלו תפס את הכדור וזרק אותו הלאה, גם כן בלי לזוז מהמקום. עוד מסירה כזאת, והכדור הגיע לאדום, הכוכב שלהם. הקהל עצר את הנשימה, מחכה לראות תרגיל.
האדום זרק את הכדור לסל. זאת אומרת לא ממש לסל, כי הוא עמד עם הגב לסל וזרק את הכדור אחורה בלי להסתכל אפילו. הקהל עשה ההה גדול, כי הכדור פגע בלמעלה של הקרש והתגלגל על הברזלים שמאחורה. אף אחד לא ידע מה הכוכב שלהם רצה לעשות. האדום שמע ההה של הקהל, והסתובב לאחור, וכשהוא ראה את הכדור מתגלגל מאחורי הסל, הוא עשה ככה עם הכתפיים כאילו לא אכפת לו וכאילו לא חשב בכלל לקלוע לסל. אחד החברים שלו אמר לו משהו והקהל עוד פעם נהיה שקט. "מה הוא אמר? מה הוא אמר?", אבל הכל היה באנגלית, ולא היה מישהו בסביבה שלנו שמבין מה הם אומרים. הקהל היה מבולבל, כי עוד לא ראה ממש איך האנגלים מתכוונים לקרוע את מכבי, וכל העניין היה חשוד ומעצבן. ואז השופטים שרקו, ועל המגרש נשארו רק שתי החמישיות.
האנגלים היו נמוכים ממכבי, אבל נראו יותר חזקים. כעת הם שתקו, הפסיקו לדבר ביניהם אנגלית, רק חייכו אחד לשני, כאילו הם מכינים משהו. "נצח ישראל לא ישקר", באה צעקה מהטריבונה, וכל הקהל עשה ההה בשביל להרגיש טוב ולפרק מתח.
האנגלים שלחו להקפצה שחקן שהיה נמוך בראש מאיקסי של מכבי. האנגלי עשה לאיקסי תנועה של כמה-אתה-גבוה, וצחק. כל הקהל צחק יחד אתו. כולם הבינו שהוא הולך לתת לאיקסי את ההקפצה אפילו בלי לנסות. וזה בדיוק מה שקרה. מכבי לקחו את הכדור, רצו לסל ושמו את הכדור בפנים. שתיים אפס למכבי, והקהל התחיל להשתולל. האנגלים אמרו משהו אחד לשני, אבל לפני שהספיקו לזוז, מכבי חטפו להם את הכדור וקלעו עוד סל. האנגלים לא התרגשו. הם הוציאו את הכדור, מסרו מסירה אחת ועוד מסירה ואז הכוכב האדום עשה צעדים. זה לא היה סתם צעדים, הוא פשוט התחיל ללכת עם הכדור. קשה לדעת מה קרה לו, כי זה דבר שלא מתאים לשחקן בינלאומי. הוא עשה שוב את התנועה הזאת בכתפיים, כאילו כל העסק לא נחשב. שחקן של מכבי השחיל בינתיים עוד כדור לסל.
מפקד המשחתת, שהיה כנראה גם המאמן שלהם, לקח טיים-אאוט והתחיל לדבר אליהם בשקט. לרגע נהיה פחד שהם הולכים להוריד על מכבי שחיטה. "מכבי, לא לתת!!", וכל הקהל התחיל למחוא כפיים לפי קצב. הכדור עבר לאנגלים והפעם הם עברו את חצי המגרש, מין מסירות משונות כשכל אחד מהם מקפיץ פעם או פעמיים. "הם משחקים כדוריד", אמר מישהו בקהל. "כמו בשכונה", ענה לו אחד מהשורות למטה, וכל הקהל התחיל לצחוק. הזריקה שלהם לסל באה בהפתעה, אבל הכדור הלך לגמרי הצידה, והקהל המשיך לצחוק.
פתאום כולם השתחררו מהמתח וידעו שהולך להיות משחק קל, כי המילואים שלהם חלשים לגמרי. הייתה קצת אכזבה שזה לא כמו לשחק מול החמישייה הראשונה שלהם, אבל לנצח קבוצה בחוצלארץ זה לנצח קבוצה מחוצלארץ. ומכבי המשיכה להפגיז. עשר אפס, ארבע עשרה אפס, ורק אז הם ענו בסל ראשון. הקהל מחא להם כפיים, אפילו שכבר לא לקחו אותם ברצינות כמו בהתחלה.
רובינשטיין תפס ישר את המשחק שלהם והתחיל להחליף שחקנים. הוא נשאר בסוף עם כל הקעקרים שאפילו לא עולים בחמישייה של הנוער. המכביסטים התחילו לזלזל באנגלים, וגם הצעקות של רובינשטיין לא עזרו. טאוב, שבקושי רואה כדור במשחקים, תפס ביטחון וניסה לעשות תרגיל כמו שעושים האמריקאים בסרטים. לא יצא לו. רובינשטיין צעק עליו, אבל הוא עשה לו תנועה עם היד של מה-זה-משנה, והכי מצחיק שטאוב צדק, כי זה באמת לא שינה כלום.
המשחק נמשך, ועל כל עשר נקודות של מכבי האנגלים קלעו שתיים. הקהל צחק מכל פספוס שלהם והמשחק הפך לקרקס אחד גדול. האנגלים רצו בכל מיני כיוונים, התבלבלו, עשו צעדים, הסתכלו אחד לשני וצחקו. וכשהם צחקו, הקהל צחק יחד איתם. יותר מכולם הקהל אהב את הכוכב האדום. אני לא כל כך הבנתי איך הוא יכול להיות הכוכב אם הוא לא קולע אף סל. הוא העביר כל כדור שהגיע אליו, אפילו אם הוא עמד מתחת לסל. גם החברים שלו רצו שיזרוק וצעקו ועשו לו סימנים, אבל הוא כנראה היה ביישן מדי לזרוק לסל. הוא רק עשה את התנועה עם הכתפיים והעביר את היד בתוך השערות. מישהו מהקהל צעק פתאום
"ג'רי לואיס". האדום בכלל לא נראה דומה לקומיקאי ג'רי לואיס, אבל השם מצא חן בעיני הקהל. גם לאדום זה כנראה לא היה אכפת. הוא המשיך לרוץ, למסור וליפול, ולעשות צעדים. הוא לא הבין הרבה ממה שקורה סביבו, רק העביר את הכדור לשופטים ורץ חזרה אל החברים שלו.
היה כבר חמישים וכמה עשר לטובת מכבי, ואז זה קרה. במגרש המשיך הקרקס הרגיל עם התרגילים האמריקאים של מכבי והפספוסים של האנגלים, ופתאום, בלי שום הכנה, המשחק התחיל להימאס על כולם. קשה להבין את זה במשחק בינלאומי, אבל זה קרה. גם האנגלים נראו עייפים מהריצות ומהפספוסים. הם הביטו במפקד שלהם, אבל הוא ישב על הספסל מתוח כולו, לפעמים עוד מחייך, כאילו שהולך כאן משחק גדול. גם השופטים הלכו פתאום למזכירות והתחילו להסתודד אתם בלי שום סיבה. אף אחד מהטריבונה לא רץ לשמוע מה הם אומרים, ואף אחד לא הרים את הרמקול כדי להודיע מה קורה.
ופתאום, מתוך האדישות הזאת, הקהל נכנס לקריזה. התחילו לרדת על החארות של מכבי שחושבים שהם "הארלם גלובטרוטרז", וצעקו עליהם וקיללו אותם שהם שווים לתחת, ו"טאוב, יה חרא, בחיים לא תקום מהספסל, וכולכם חאריאטים, תמשיכו לקבל חוקן מהפועל, רק גיבורים נגד האנגלים המטומטמים האלה שלא יודעים מה זה כדורסל". גם את האנגלים הקהל התחיל לשנוא ואיבד אליהם את הרספקט. כולם כבר הבינו שלמשחתת המחורבנת הזאת אין חמישייה ראשונה, אין מילואים, וחוץ מאנגלית הם לא יודעים כלום. גם ג'רי לואיס הפסיק להצחיק, וכולם בקהל חיפשו את זה שאמר שהוא הכוכב שלהם. היה ברור שהמפקד שלהם רצה לבטל את כל המשחק מההתחלה, ורק בשביל כל הדפוקים שהתלבשו יפה ובאו ספיישל לראות משחק בינלאומי הוא רץ חזרה למשחתת וגרד איזה שבעה חבר'ה. כולם בקהל הרגישו חרא, ולא עזר הניצחון הגדול. כולנו הרגשנו שהלך לנו עוד יום שישי בערב.
השופטים שרקו לסוף המשחק. הקהל צעק ושרק יחד אתם, והיה קשה לדעת אם שמחים על הניצחון או על זה שנגמר המשחק. האנגלים חייכו ולחצו יד עם מכבי. טאוב עוד ניסה להחליף גופיה למזכרת עם האדום, אבל זה לא הבין מה טאוב רוצה ממנו, ומיהר אחרי החברים שלו אל תוך חדר ההלבשה. הקהל התחיל להידחק לכיוון השערים. היציאה נמשכה זמן ואנשים, בייחוד אלו שמיהרו לטקסים, התחילו להתעצבן. מישהו נתן לחבר שלו מכה על העורף וצעק "ג'רי לואיס", אבל לא הצליח להצחיק אף אחד.
בסוף יצאנו גם אנחנו והלכנו בשקט לכיוון השכונה. בדרך לא יכולתי להתאפק ואמרתי להם שאמרתי להם שהאנגלים לא באף חוברת. אבל החברים שלי אמרו שאם אני לא סותם את הפה, הם יקרעו לי את החוברות, אז סתמתי.
היה כבר מאוחר כשהגענו לשכונה, אבל לא יכולנו לגמור ככה את הערב, וסיפרנו אחד לשני בדיחות גסות שכולנו כבר הכרנו בעל-פה מימי שישי קודמים. לפני שנכנסנו כל אחד לבית שלו, קבענו להיפגש מחר לים, ואחר כך ללכת לתפוס מקום בתור ל"ארמון". מישהו אמר שמתחיל מערבון חדש במוצאי שבת ובטח כל חיפה תהיה שם.

 

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, בירחון מוניטין, אפריל 1983

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ינואר 6, 2007 at 1:26 pm

    קריאה טובה לשבת-בבוקר-יום-חופרי-וגשום.
    מזכיר מאד-מאד את "אמא, שמש, מולדת", לא-זוכרת-של-מי.
    יפה.

  • דוד שליט  On ינואר 6, 2007 at 3:24 pm

    ואת מתכוונת ליצחק קרונזון. סיפוריו אכן נפלאים

  • בועז כהן  On ינואר 6, 2007 at 10:06 pm

    איזה יופי. יכולתי ממש להרגיש את המגרש ואת הטיפוסים והאווירה.. מקסים!

  • אבנר  On ינואר 7, 2007 at 4:01 pm

    סיפור נהדר – איך החמצתי אותו במוניטין?!

  • דוד שליט  On ינואר 7, 2007 at 5:34 pm

    תודה חברים. no place like back home

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: