עדיין משחקים? החמישייה שלי עולה למגרש

 

קבלו חלק זעיר מהבזוי/ הזוי/ דחוי/ מצוי, בתאי הזיכרון שלי. ותודה לטלי שהביאתני עד הלום.

 

1. מדובר בטראומת ילדות, עמי חווה משהו דומה, ואני ארחיב. באחד מטיולינו להר, בילוי זמן של ילדי חיפה האדומה, מצאנו צב. היינו ארבעה או חמישה ילדים, גיל בית ספר יסודי. התחלנו לזרוק עליו אבנים. אני לא זוכר איך זה התחיל, אני זוכר איך זה נגמר, או יותר נכון סירב להיגמר. לא קל ופשוט להרוג. הלא תנועותיו של הצב איטיות ולפעמים הוא בתוך השריון ולא תדע אם הוא חי או מת. היינו מרותקים למראה הגוף המתרסק, והמשכנו בטקס. יכולתי לכתוב כאן שהיה בינינו ילד אכזר במיוחד, שאני רק הבטתי מזועזע מהצד, אבל עדיף להשאיר את זה כך. הייתי שם, חלק מהעניין, אין לי שום הסבר או זיכרון של נסיבות מקלות.

 

2. הוריי נפטרו בגיל מוקדם מדי, ואחת הנחמות שלי זה לעבור בבתי קברות ולזהות כתובות-מצבה של אנשים שהגיעו לשיבה טובה. ואוסיף באסוציאציה משהו ששמעתי פעם מפי מורה למשחק, וויליאם היקי (שיחק את פריצי בסרט "הכבוד של פריצי"). הוא תיאר דמות במחזה באילו המילים: "היא באה ממשפחה טובה", ואז תיקן את עצמו במין התנצלות, "אני גדלתי ללא הורים, וכל מי שהיו לו אבא ואימא נראה לי שבא ממשפחה טובה".

 

 

הרומן שלי, המוסדניק והקלאסר בידו, עם דיאן קיטון, מופרע על-ידי דמות שולית בעלילה

 

 

3. כבר יותר מעשרים שנה שלא הרמתי טלפון לדיאן קיטון. באמצע שנות השמונים שיחקנו יחד בסרט ריגול, "המתופפת הקטנה". היא בתפקיד ראשי ואני בתוך חבורת ישראלים שנרכשה לפי קילו, בתפקיד אנשי מוסד. במהלך החודשים והארצות שבהן התנהלה ההפקה הבינלאומית הזאת, התפתח סוג של קירבה. da-veed אמרה קיטון יום אחד, שוקלת את שמי, מנסה לומר אותו כדרך ששמעה את הישראלים סביבה מבטאים. שמעתי אותה צוחקת מבדיחות שלי, ואתם יודעים מה, כן, היו לי מחשבות. ביום הצילומים האחרון נערכה מסיבה. כדרכם של שחקנים כולם הבטיחו לכולם לשמור על קשר. לקחתי נשימה, וביקשתי מקיטון מספר טלפון. היא נתנה לי אותו, אפילו בחיוך רחב, וזהו, הוא מונח מאז בספר הטלפונים שלי. חברים אמרו לי 'עזוב, נתנה לך מספר של גשר ברוקלין', אבל אני עדיין רואה אותה לנגד עיניי, מחכה, מתי da-veed יתקשר?

 

 

4. יום שני, 15 באוקטובר 1973, הודיעו לנו שביום שישי חוצים את התעלה. תוך כמה שעות נתקפתי כאבי בטן ושלשולים איומים שנמשכו כמה ימים. בא יום שישי ועמו שיירות הענק, אני בתוכם מוביל מאות פגזי 105, נע-נעצר-זוחל בקצב של ארבעה קילומטר לשעה, לילה שלם, על ציר טסה-התעלה, מחרבן בייסורים את מה שכבר אין לגופי להציע. המצרים הפגיזו אותנו, ולא אחת מצאתי עצמי כורע במכנסיים משולשלים בצד הדרך, מותש, אדיש למטחי האש סביבי. כשעברנו לצד השני של התעלה עם שחר יום שבת, פסקו הכאב והשלשולים כבמטה קסם. רק כעבור מספר שנים ירד האסימון: זה היה הפחד, טמבל. פחד עירום, פחד של גוף ועצבים ונטול-רגש, כמו שהאמריקאים אומרים – scared shitless

 

 

5. אני טכנופוב דור שני. כל פעם שמגיע מכשיר חדש הביתה אני משמיע זעקות של חיה פצועה. אני לא קודח בקירות מפחד התמוטטות. כשאני נכנס הביתה בחושך, כל השעונים על המכשירים החשמליים שלא כיוונתי מהבהבים לי כמו אורות העיר לטייס שעומד לנחות. זה מאבא שלי כנראה, שראיתי אותו נאבק מול ברזים מתפוצצים, וחשתי את אוזלת ידו מול כל התיקונצ'יקים בשכונה. אני מנסה להילחם בזה, בתמיכת בת זוגי ("ילדים, לא לעשות רעש, אבא קורא חוברת הדרכה!!!"), וכעבור שעות ארוכות ומיוסרות המכשיר מתופעל. מקווה שילדיי לא יפתחו את סינדרום הדור השלישי.