שני סרטים בכרטיס אחד

 

 

Grindhouse, ההפקה החדשה של טרנטינו ורודריגז, שלוש שעות וקצת המכילות שני סרטים וכמה בקרובים מפוברקים ביניהם, פתחה רע בארה"ב. המבקרים אהבו אבל הקהל לא נהר לסרט שהוא הומאז' לבתי-הקולנוע הניו-יורקים מעלי הצחנה ברחוב 42 של שנות ה-70', שבהם טחנו (grind out) סרטי פעולה ואימה זולים מבוקר עד לילה. רק בארה"ב מוגשת הסחורה הזאת בחבילה אחת, ואילו בשאר העולם היא תחולק לשני סרטים. כל אחד מהם יורחב בחצי שעה ויופץ לחוד. הטענה של מפיקי הסרט היא שלא מכירים את המושג דאבל פיצ'ר מחוץ לארה"ב.

שטות מוחלטת. בבריטניה, בארגנטינה וגם בישראל, כולם גדלו על דאבל פיצ'ר או בשמו העברי שני סרטים בכרטיס אחד. למי שבאמת לא מכיר, קצת היסטוריה: בשנות הזוהר של האולפנים הופצו בקולנועים בארה"ב שני סרטים חדשים, סרט מכובד יותר, A ותחתיו בלוח היה הסרט הפחות נחשב – B movie. שיטת האולפנים הגיעה לקיצה והם נאלצו למכור את בתי הקולנוע שבבעלותם. אבל הדאבל פיצ'ר המשיך ושגשג. סרט חדש וישן לצדו, או תוכניות מושכות בקולנועים הרפרטוארים, שני היצ'קוקים, שני אלטמנים, שני ג'ון פורדים, או מיזוגים היצ'קוק ודה-פאלמה, צ'פלין והאחים מארקס וכד'. "גריינדהאוז" של טרנטינו-רודגריגז הוא כבר המודל המדורדר, תוכניות כפולות שהוצגו ברחוב 42, והיו מורכבות מהזיבורית שבזיבורית של סרטי הטראש.

נסיבות חיי הביאו אותי לרחוב 42 באותן שנים מדוברות, ואני זוכר את "שיגעון המוסיקה" ואת "נהג מונית" בצפייה בתוך חווית השתן והרקב בכמה מבתי הקולנוע הללו. מחיר הכניסה שם היה דולר וחצי, חצי ממחיר הכרטיס מעבר לפינה, בקולנועי ברודווי המהוגנים. הקהל היה בהתאם, שיכורים, מסוממים, שרועים על כיסאם. על מצבם הכלכלי תעיד קריאה ששמעתי במו אוזניי מפי אישה קשת יום כאשר מנורת המסך העכורה שבקה והסרט הופסק. היי, מיסטר, קראה, מכוונת ראשה לעבר חור ההקרנה, dollar fifty is hard to come by.

 

רחוב 42, ניו יורק. אוסף גטי

 

כן, זאת הייתה דרך לחסוך כסף בסעיף הסרטים, כלומר הסרטים שרציתי לראות, ולאו דווקא סרטי הזוועה והמפלצות שטרנטינו ורודריגז דלוקים עליהם. גם לא ברור לי מי בדיוק צפה בהם אז. על כל סרט כמו "תנין" האינטליגנטי והקאמפי של ג'ון סיילס, היו שם עשרות סרטים מתחתית הערמה, סרטים שנעשו באפס כסף ובערך אותה מידת כשרון, ואני בהחלט הייתי מסתפק בהומאז' של גריינדהאוז.

בקולנועים המהוגנים יותר, שיטת שני הסרטים בכרטיס אחד הייתה דרך יעילה להשלמת השכלה. פסטיבלי פילם נואר, המיוזיקלז של מ.ג'.מ, מה שתרצו. תוכניתנים מוכשרים זיווגו כל ערב שני סרטים שיצרו תורים מתמשכים, ועירוב מרתק של קהלים, קשישים ניו יורקים שחזרו לצפות באהבת נעוריהם ומולם צעירים טורפי-סרטים מהווילג', כולם נספגו בשטיחי הלובי הכבדים – מנהג שאותו באמת אי-אפשר לייבא לקהלנו שורף המועדון – מכורים לבקרובים המקוריים שזרקו את הקהל כמו במכונת הזמן שלושים וארבעים שנה אחורנית. השהייה הממושכת יחד עשתה מאתנו קהילה של צופים, לא סתם קהל משלם שממהרים לפנותו מהאולם כמו בעלים עצבניים של מסעדה סינית בשעת השיא.

 

קולנוע אוריון, חיפה

 

האם יש סיכוי כלשהו, ולו כאפשרות סינמטקית, לצפות בטרנטינו-רודריגז בחתיכה אחת? נחזור ונדגיש, גדלנו פה בישראל על שני סרטים בכרטיס אחד, ואפילו קרוב לחוויית רחוב 42. בילדותי החיפאית זה אפילו היה שלושה סרטים בכרטיס אחד. מערבון אמריקאי, סרט פשע צרפתי, סרטי היסטורי איטלקי עם דאבינג בלתי מתקבל על הדעת ועל השפתיים, וערבוביות מטורפות אחרות. כולם הוקרנו במתחם של ארבעה בתי קולנוע קרובים זה לזה – אוריון, גלאור, מירון, חן, שהתחרות הפרועה כפתה עליהם את התוכנית הכפולה והמשולשת. כולם היו בהקרנות בוקר, שבהן יכולת גם להציץ לסרט אסור, כי מי הקפיד על סרטים מגיל 16 בשעות צפייה שנועדו בעיקרן לבטלנים (בשנים ההן מי שלא עבד בבוקר נחשב לבטלן) ולילדים שהתפרפרו מבית ספר?  נכנסת באמצע הסרט ויצאת בדרך כלל כשהגיע הקטע אותו זיהית, או שפשוט לא יכולת יותר, או שסתם היית רעב, כי הסנדוויץ' שלקחת לבית ספר נגמר, לצאת לקנות פלאפל ולחזור לא נתנו, והסנדוויץ' היבש הנעוץ על שיפוד הברזל עם הנקניקייה המתגלגלת במזנון הקולנוע היו ראויים למאכל סוסים. שניים ושלושה סרטים בכרטיס אחד היו יום כיף, ולא אשכח את כאב היציאה, קרוב לשש שעות מאוחר יותר, והתכווצות האישונים הפתאומית כשבקעתי מהאפילה לאור צוהריים גדול, פוצצה באחת את ראשי. אז מה זה שלוש שעות וקצת בשבילי?

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • A  On אפריל 11, 2007 at 4:19 pm

    וטיפטיפה קטנוני [בלי קשר לכמה יפה כתבת] לא לתת לשרון רז קרדיט ולינק על הפרוייקט שלו והפוסטים שהדליקו בך את הפוסט הזה, בלי קשר לכמה יפה כתבת.

    http://www.notes.co.il/sharonraz/30910.asp

  • דוד שליט  On אפריל 11, 2007 at 4:38 pm

    עם כל הכבוד לשרון, ויש כבוד (וגם תגובה נלהבת בפוסט שלו מאתמול), אני טוחן פה פוסטים בנושא בתי-קולנוע וקולנוע בכלל, מאז הצטרפותי לכוחות רשימות

  • עופר  On אפריל 11, 2007 at 9:01 pm

    אני הייתי הולך עם אבא שלי לשני סרטים בכרטיס אחדבקולנוע סמדר בירושלים (שעדיין קיים, אחרי הרבה גלגולים). מערבון ואחר כך סרט קראטה, כל יום ששי בצהריים. ממש חיכיתי להצגה הכפולה הזאת וזה מאוד מאכזב.

  • עידן אלתרמן  On אפריל 12, 2007 at 1:25 am

    היי דוד
    נזכרתי בשורה at the late night, double feature, picture show מתוך מופע הקולנוע של רוקי כשקראתי את הפוסט הזה
    תגיד, אני סקרן, מאיזה אזור אתה בחיפה?

  • שרון רז  On אפריל 12, 2007 at 9:02 am

    הזכרונות הללו מהביקורים במיוחד כילדים וכנערים בבתי הקולנוע של ילדותינו הם חזקים אצל הרבה אנשים

    אהבתי מאוד את הצילום של קולנוע אוריון, כבר לא קיים, נכון?

    ולי יש דווקא זכרונות טובים מהנקניקיות שנכנסות לחור הארוך הזה בלחמניה טרייה, אבל אני אכלתי אותן בפתח תקווה ואולי עשו אותן יותר טוב מבחיפה…

    הספר שלך על בתי הקולנוע הוזמן על ידי אתמול בסניף סטימצקי הקרוב לבית מגוריי

    ולA תודה לך אבל איני חושב שאת צודקת אם יורשה לי מכיוון שדוד שליט נמצא כאן הרבה לפניי וגם אם אנחנו אוהבים את בתי הקולנוע ומנסים להבין אותם הרי שזה מגיע מנקודות מבט אחרות שנפגשות עם אותה תמיכה באותה אג'נדה

  • דוד שליט  On אפריל 12, 2007 at 8:42 pm

    שכונת הדר הכרמל, ליד התיאטרון העירוני, ובמרחק ריצה מבתי הקולנוע אורה, אמפי, דומינו, רון ותמר, המצב הטבעי שבו הגעתי ליומיות

    שרון,
    קולנוע אוריון אכן לא קיים, זה תצלום מאמצע שנות ה-80', אז דורדר המקום לסרטי פורנו. בעניין הנקניקיות, כנראה זה הפולניות של הוריי ששכנעו אותי שזה לא בריא ומקולקל וכו. תהנה מהספר. חזרתי לפני זמן מנצרת. אתה מכיר את קולנועיה? קשקשתי שם קצת במצלמה ואולי אעלה פוסט קטן בהמשך

  • remotb  On אפריל 18, 2007 at 2:37 pm

    קודם כל אציין שאני, כמוך, לא מוצא בעיה אמיתית בלראות דאבל-פיצ'ר. אבל לדעתי לא פה טמונה הבעיה. הרי נכון שבשנים שאתה מדבר עליהן היו מציגים סרטים בצורה כזאת, והיו מזווגים זיווגים שונים, ויוצרים אנאלגיות כיד בדמיון הטובה על עורך התוכניה. אבל כאן ועכשיו, כשמדובר בסרט "גריינדהאוס", אנחנו מדברים על משהו אחר לגמרי.
    מלכתחילה הצהירו היוצרים שמדובר ביצירה אחת, שלמה, מתחילתה ועד סופה, שהיא מהווה רעיון אמנותי אחיד, ואמירה, כזאת או אחרת, הנוגעת לימים ההם. לו רק בגלל אחדות האמנות ראוי להקרין את הסרט בשלמותו, וחס וחלילה לא לנתק אותו מההקשר האמנותי לשם עשיית עוד כסף(גם אם הכסף הולך לכיס היוצר, לי, כצופה-לקוח, זה לא ממש משנה).
    בקיצור, כמו שיצא לי כבר להגיד אצל יאיר רוה, מפיצי הסרט תורמים בצורה ישירה לפשיעת האינטרנט בנושא הורדות הסרטים, כי אותו מאן דהוא שירצה לצפות בסרט AS GOD INTENDED, יאךץ לעשות מעשה פיראטי זה ולהקרין אותו המחשכי ביתו…

    יום טוב, וחג עצמאות שמח.

  • יוסי  On מאי 13, 2011 at 12:21 pm

    לייק

  • misha30792  On מאי 16, 2011 at 7:57 am

    בלוג מצוין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: