מהו יום זיכרון בלי כמה הרוגים טריים?

 

 

כמו שאין שמחת פורים שלמה ללא גשם, כך אין אצלנו יום זיכרון ללא יריות ונפגעים בשטחים הפלסטינים. במהלך יום אתמול דווח על הרוגים בגדה המערבית. מי מסוגל להבין את ההיגיון בפעולה? מסתערבים, מבוקשים, מידע מודיעיני, בית מכותר, חשודים, ירי, נפגעים. כמו מחט פגומה על תקליט שחוק, עינינו מתחלקות על הידיעות הללו. לא שואלים למה לעזאזל, ולמה דווקא עכשיו, יום לפני יום הזיכרון, כשיש לנו די הרוגים ופגועים להיזכר ולהזכיר? למה ליזום פעולה, שאם תסתבך חס וחלילה, כי אז נופיע ליום הזיכרון עם הרוגים חדשים?

לדעתי, מדובר בפעולת מנע. אנחנו לא רוצים להיות מופתעים ביום הזיכרון, כמו שהופתענו ביום כיפור, וכמו שהופתענו באותו יום זיכרון בשנת 1994. זאת אכן הייתה טראומה. חמישה הרוגים בפיגוע התאבדות באוטובוס בחדרה בעודנו מסתגרים באבלנו. לא שאנחנו צדיקים יותר מהם. המודיעין המפואר שלנו מגיע לא פעם אל מנוולי הצד השני כשהם נאספים ללוויה או לטקס אזכרה של אחד ממנהיגיהם, אבל ללא ספק פעולת הרג ביום הזיכרון הלאומי של אויביך, כמו מתקפת טרור ורציחת עשרות אנשים בליל הסדר, כמו גם פתיחת מלחמה ביום הכיפורים הם אקטים שפלים ומכוערים במיוחד.

ולכן, אם יש סיכוי כלשהו שיתקפו אותנו, בואו ונצא לפעולה, יהיו מטרתה והישגיה אשר יהיו. אז יוצאים לג'נין או לשכם, מכתרים בית, מפוצצים, הורגים, וכרגיל פוגעים בעיקר בחפים מפשע. כך זה היה אתמול. והחמאס הגיב בירי על שדרות. והערב נוכל לומר בטקסי יום הזיכרון ששוב הוכח כי השקט רחוק ממקומותינו, ולא נוכל להניח את חרבנו, וכל המלל המוכר. וזרועות הביטחון יחככו זו את זו בסיפוק, ובת קול תצא ותאמר: סגר יוטל על השטחים עד מוצאי יום העצמאות.

על הפולחניות המייאשת הזאת אני יכול להוסיף סיפור קטן ששמעתי פעם מהעיתונאי המנוח לוטפי משעור, על ימי הממשל הצבאי, אותה תקופה בין השנים 1948-1966, שבה ערביי הקו הירוק היו חייבים ברשיונות תנועה מרגע צאתם מכפריהם. משעור סיפר לי שיום אחד בשנה היו פטורים הערבים מהגזירה, יום העצמאות. ביום חגו אפשר הריבון לנתיניו הערבים לנוע בחופשיות. ובאותו יום, סיפר לי משעור, הייתה מסורת של הערבים לנסוע לרחוץ בכינרת. בריכות שחייה לא היו להם בכפרים כך שהם לא היו שחיינים גדולים, וימי העצמאות אז התאפיינו בטביעות לא מעטות של ערבים.

מה הסיפור הזה מלמד? ראשית על ההיפוך הטרגי-פאתטי, מהדימוי של הערבים שיזרקו אותנו לים לטביעתם שלהם במימי הכינרת. ובעיקר על הפער העצום שעבר עלינו מאותם ימי עצמאות שמחים ונדיבים של ישראל הקטנה להסתגרות המאוימת-מאיימת של היום.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קורינה  On אפריל 22, 2007 at 12:32 pm

    יום קודם לכן הודה צה"ל שאכן, מזה כמה ימים אין קסאמים נורים מן הרצועה.
    לולי פורסם הדבר, לולי נגרמה השפלה זו לצה"ל – השקט היה נשמר.
    מכאן המסקנה היא שבכל הנוגע למלחמה ושלום – ככל שנרבה בשתיקה, הרי זה משובח.

  • שפי  On אפריל 25, 2007 at 1:34 pm

    מי שלא יודע לקפוץ-ראש, כאשר הוא על מקפצה מוטב שישתין משם מאשר שיבקע את בטנו.

    לעניות דעתי מוטב שהיית מסיים את הקטע בפיסקה הלפני-אחרונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: