ג. עיטור מאושר מתמיד

 

משנכנס חודש מאי, אני חושב על ג. עיטור. ספק אם מישהו שטרם מלאו לו 30 הכיר את העיתונאי הרכילאי ששמו היה למוסד בשנות ה-60' וה-70'. ג. עיטור הלך לעולמו במאי 1993, מספר חודשים לפני שערוץ 2 המסחרי פרץ לאוויר, הרבה לפני האינטרנט, וספק אם האיש הספיק לאחוז בידו טלפון סלולארי. אבל אם אי-פעם יכתבו כאן את תולדות הזוהר המקומי, ג. עיטור יקבל את תואר האב המייסד, סוכנו הראשי של הסניף הישראלי, הפרובינציאלי אם תרצו, של הזוהר ההוליוודי.

ג. עיטור הלך לעולמו ערב פסטיבל קאן 1993, אירוע שהוא הקפיד לנסוע אליו באדיקות מדי שנה. הוא נפטר בדירתו במרכז תל-אביב ואני תמיד מגלגל בדמיוני את התמונה של עיטור, עם המזוודה, כמו וויליאם הרט ב"תייר מזדמן", מבקש לצאת לעוד נסיעה, עוד מרדף אחרי הכוכבים, עוד הוכחה לזהות המוחלטת בינו ובין הפסטיבל הזה, להראות לעצמו, להראות לנו. אבל לא עוד. לבו בחר אחרת.

לפני כמה שנים רציתי לעשות סרט דוקומנטרי על עיטור, ובעקיפין עלינו, עלי, אבל חבר שלי, קולנוען, היה עסוק. את הסצינות שנותרו משם גלגלתי כחומרי מילוי ותחבתי בקטעים והרהורים שכתבתי אי פה אי שם. נשאר רק מיחוש חודש מאי.

לו היה חי היום עיטור היה חוגג 70, ומן הסתם מתגלגל לאחת מאותן תוכניות טלוויזיה שבהן בכירותו וידענותו ברזי הוליווד ותל-אביב של שנות ה-50' ומעלה, היו הופכות אותו לאייטם טוב, אולי אפילו מקנות לו תוכנית אירוח. הקול המאנפף והמתנגן שלו ושטחי התעניינותו עוררו גיחוך קל בישראליות הישנה. הליכתו לפני המפץ המסחרי הגדול הייתה החמצה של קמבק.

את שנותיו הטובות עשה עיטור בשבועון "עולם הקולנוע". היה לו טור קבוע ובו דיווח על המתרחש בתל-אביב, תחנת ביניים להוליווד. גילה אלמגור ואילי גורליצקי מתגרשים, דליה לביא בהריון, זיווה רודן עושה אודישן ל"אלדורדו". כל האירועים, כל השמועות, כל התקוות. בחוברות הקולנוע ההן גם התוודענו לראשונה למושג "מאושרים מתמיד". היו שם תצלומים של זוגות הוליוודיים מחייכים בכניסה להקרנת בכורה או לאירוע אחר, ותחתיהם הכיתוב המלמד שהם "מאושרים מתמיד", תרגום לביטוי happier than ever. דור ההורים שלנו לא היה מאושר מתמיד ואף אחד בישראל לא חייך עדיין את חיוכיהם הזוהרים של כוכבי הוליווד, אבל עיטור התנהג כאילו הוליווד מעבר לפינה. הוא נסע לפסטיבלים והצטלם עם הכוכבים והכוכבות, ותקע להם עיתון קולנוע ביד, כאילו הם קוראים עברית, כאילו מראה הכוכב עם העיתון ואותיות הדפוס העבריות הם עדות לממשותנו כאן.

תצלום אחד שלו בחברת בריג'יט ברדו היה המפורסם מכולם. אולי עיטור התגנב מאחורי "חתולת-המין" הגדולה, אולי הוא היה חלק ממסיבת עיתונאים ענקית שבה ברדו ישבה וכל עיתונאי בתורו, נעצר, דחף ראש, וקליק. אבל אנחנו ראינו יותר מזה. עיטור שלנו מביט הישר למצלמה ולרגע, רק לרגע, הוא נראה יפה ושייך לב.ב. ממש כמו היה סמי פריי, או סשה דיסטל, מאהביה הגדולים.

ההתמוססות של עולם הקולנוע לתוך "להיטון", עליית כוחה של הטלוויזיה ולידתה של העיתונות המקומית, לא עשו טוב לעיטור. מתישהו בסוף שנות ה-80' תחילת 90', גל אוחובסקי עשה לו מחווה וקיבל אותו לעיתון "חדשות". אני זוכר את עיטור חולף שם לאורך המסדרון, אצבעות ידו לפותות סביב חפיסת הסיגריות הנצחית שלו, ועיניו מחפשות את מיטיבו. היה בו משהו אבוד בתוך הסדר החדש ההולך וסוגר ומתמלא בצעירים סלחניים במקרה הטוב. נהגתי לצאת למסדרון, להחליף אתו כמה מילות סרק, עד שיגיע למחוז חפצו.

 

כשהלך לעולמו כתבו עליו בעדינות כל אלה שהכירו אותו. זכרו לו חסד על היעדר הרשעות שלו, תכונה שהייתה מייתרת אותו היום בג'ונגל החדש של הולכי רכיל. כשאספתי חומר לסרט שלא יהיה, ניתחתי את הראיון, אולי היחיד שנתן בחייו, ליעקב אגמון בתוכנית "שאלות אישיות". הריק של העולם על-פי עיטור התגלה שם במלוא סתמיותו. עיטור פתח כל תשובה ב"בוא אני אגלה לך משהו", הבטחה שגררה גילוי-קש מעולם ההבלים של הכוכבים. לזכותו ייאמר שנשא אז לבדו בתפקיד שומר החלומות, מי שהסיח דעתנו בשעות היקיצה הארוכות שלנו. אפשר שהיה מוביל ומובל, כפי שרואים במבטו הנוהה אל אור המצלמה, הוא ובריג'יט, צעירים ויפים, ומאושרים מתמיד.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On מאי 13, 2007 at 1:35 pm

    עיטור. הוא באמת היה חסר רוע וזדוניות ובאמת חי את עבודתו. נדמה היה שאין לו חיים פרטיים בכלל. חיוך זכרון ממני.

  • בועז כהן  On מאי 13, 2007 at 2:25 pm

    היתה בי חיבה לאיש, אבל זו אותה חיבה השמורה למי שאינו מזיק. כמו החיבה לג'ורג' עובדיה, נניח, שגם הוא אהב מאוד קולנוע והיו לו כוונות טובות, בסך הכל. אז מה

    כבר לפני 20 שנה, ב-1987, כשהיה בסך הכל בן 50 עיטור היה כבר מנותק מהדור החדש של הכותבים על קולנוע, מכל ההוויה המבעבעת, התוססת, החריפה והעוקצנית של מבקרי הקולנוע החדשים – רון מיברג שנתן בראש ב"מוניטין", מאיר שניצר ב"חדשות", תמי גלבץ (אחייניתו של ג. עיטור) ב"העיר" או דני מוג'ה ב"תל אביב"

  • ג. שנותן חזק  On מאי 13, 2007 at 2:27 pm

    היום ג. עיטור היה נופל למלכודת האאוטינג
    של ג. אוחובסקי

  • יעל ישראל  On מאי 13, 2007 at 3:04 pm

    ועיטור, כמו שאני זוכרת אותו משנות השמונים, נראה לי תמיד איש מצחיק, מיושן, מדור אחר. אנחנו, המבקרים הצעירים היינו מתלוצצים עליו, רואים בו משהו פאתטי כבר, אבל עובדה שאני נזכרת בו עד היום, כשעיתונאי קולנוע אחרים נשכחו. והוא נשאר כמו איזו מצבה לדור הישן, הרומנטי, התמים מאוד.
    ותמיד הצחיק אותי שהוא אהב לבוא לפרמיירות עם נשים יפות, אנג'זה. לאחד מטקסי האוסקר הישראלי הראשונים הוא הגיע עפ פנינה ר. הבלתי נלאית, וזה היה הזוג הכי מוזר שראית בחיים שלך. והוא תמיד היה מכונס בעצמו, לא התערבב עם המבקרים האחרים, לא נראה לי שהרגיש נוח איתם. פשוט איש ענתיקה של פעם, של ימי הזוהר הפרובינציאלי של תל אביב בשנות החמשים שישים, עולם שנעלם. ולא לשכוח שהוא היה הדוד של תמי גלבץ, שהפכה לסופרת נהדרת.

  • דונה בונה  On מאי 14, 2007 at 3:12 am

    נראה היום את אוחובסקי מצטלם עם שחקנית על
    בוא נהמר על ג'וליה רוברטס?
    גדול מדיי?
    איך הוא יגיע אליה להוליווד?
    ולמה שהיא תיפגש איתו בכלל?
    הוא סתם יקניט אותה בהערות תת רמה ובחיוך
    של פלגמאט.

    אל תלגלגו על ארכאיות, ברור שאם זה שלמעלה היה בחיים היה צוחק על כולכם.

  • שרון רז  On מאי 14, 2007 at 7:28 am

    "…תכונה שהיתה מייתרת אותו היום בג'ונגל החדש של הולכי רכיל" אהבתי את המשפט הזה שמבטא גם את פער הדורות ואובדן תמימות כלשהי, תודה על פוסט מעניין ומלנכולי

  • קרפה דיאם  On מאי 14, 2007 at 1:47 pm

    האם הוא היה עיתונאי חשוב?
    משמעותי?
    ייחודי?

    אני שואל זאת ברצינות גמורה, כי אני לא ממש זוכר כתבות/רשימות של ג. עיטור ולא יודע עליו כלום חוץ מזה שהיה עמוק בארון ומעולם לא יצא ממנו

  • יעל ישראל  On מאי 14, 2007 at 3:34 pm

    מדובר על אדם מעולם אחר, לפני שהתחילה כאן הרשעות האיומה והקטילות של העיתונות החדשה. אין מה ללעוג לזה. לעיטור (ואי יציאתו מהארון לא קשורה, תן דעתך באיזה עולם ושנים הוא חי), היה את המקום ה"גדול מהחיים" שלו, מעידן שבו כל בני היישןב שרצו קצת אבק כוכבים קראו את עולם הקולנוע. אני הייתי אז ילדה, אבל זוכרת שאחותי קראה את זה בשקיקה. מה שהוא סיפק ענה אז על צורך, מכיוון שלא היתה טלוויזיה. למעשה, הוא היה גיא פינס של שנות החחמישים שישים, שבעים, זה שנסע לפסטיבליפ באירופה והצטלם עם שועע וחורי עולם הקולנוע. היה בזה משהו מקסים, פרובינצילי, ומתאים לאותו עולם נעלם שהיינו פעם. אין מה לבוז לזה. זה שייך לעידן אחר. ואפשר להתגעגע באופן רחום, על העולם הזה שאולי לא היה טוב יותר, אבל היה בו את החן שלו. וכך גם לעיטור.
    כך שאם יש לן חשיבות, זו חשיבותו בהקשר לעולם השונה מאוד שהיינו אז בארץ, והוא ביטא אותו בתחומי הקולנוע והבידור הקל.

  • אלינור ברגר  On מאי 14, 2007 at 6:26 pm

    וגם העיתונות השתנתה, ואי אפשר להבין את תופעת ג. עיטור במושגים של 2007 (ואכן ההשוואה לגיא פינס היתה במקום)

  • דוד שליט  On מאי 14, 2007 at 7:02 pm

    עם רוב הדברים שנכתבו כאן. עיטור אכן עורר לגלוג בקרב מבקרי שנות ה-80', כמו שיעל כתבה, אבל היה מהול בזה סוג של חיבה, כמו בתוך משפחה עם דוד אקצנטרי. יחד עם זה, צריך לזכור שעיטור לא היה מבקר, הוא היה מדווח ומלווה-כוכבים, ולכן התחברותו למילייה הזה לא הייתה טבעית. ההשוואה אל גיא פינס היא היותר מדויקת, וגם כאן עיטור מעולם לא הגיע לרמות הפיקוד של פינס. כתבים לא הביאו לו דיווחים מהשטח, ובוודאי שהוא לא הפיק ושלט בתוכניות של עצמו. עיטור היה סוליסט וזאב בודד ואפשר לראות בו את מחולל תרבות הקולנוע בישראל, גם כשלא היה עדיין מה. בערך כמו עיתונות ספורט שיוצרת רעש וצלצולים כשהיציעים ריקים. לגבי חייו האישיים, אפשר לומר היום מה שרוצים על העדפותיו. אני הייתי בוחר לאפיין אותו, כמו את רבים מאתנו, כסריס, מי שחייו היו קודש לשרת ולרצות את אלי ההבל שבנינו לנו, כוכבים וסלבז, עד שלבו וגופו עצרו אותו. אבל זה באמת שווה פיתוח במקום אחר. בעניין אוחובסקי, אני מהמר שהוא היה שומר את עיטור כאתרוג ולא נוגע בו, אם בכלל היה על מה לבצע אאוטינג. ממה שאני זוכר, המדור שלו בחדשות, 'הטור של עיטור', היה מיחזורים וניפוחים של ידיעות, ועדיין אוחובסקי נהג בו באצילות. ללא ספק, האיש הזה שחי בסרט, שווה סרט. אני רואה אותו בממדים של 'מוות בוונציה' ו'הכל אודות חווה', ובוודאי כגבור אלמודוברי

  • עידן וילנצ'יק  On מאי 21, 2007 at 11:16 am

    אני חושב שג.עיטור היה סתם הומו מזדקן ואומלל, מצב שגל אוחובסקי כבר בחצי הדרך(אם לא יותר)אליו.

  • עידו  On אוגוסט 21, 2007 at 9:07 pm

    אני זוכר שהייתי קורא בתור נער כתבות שלו ב"להיטון"…

  • אילנה שטר  On פברואר 15, 2009 at 12:39 am

    כנערה בשנות השבעים, המתנתי בכמיהה לכל יציאה של השבועון "להיטון". זה אחד הדברים ש"זורקים" אותי אי שם אל מעמקי הנוסטלגיה של ימי התום האהובים של אז בעיקר בתל אביב, עיר הולדתי וילדותי. ג. עיטור היה מדווח באמינות ובעניין על מופעים, אומנים, חייהם האישיים וחיי הלילה – זה היה כמעט המקור היחידי שהנוער יכול היה להתעדכן. ג. עיטור (עיטור גלביץ) היה מוסד! עת בגרתי והייתי לאשת יחסי ציבור, כבר פניתי אליו בבקשה לפרסם הודעות לעתונות המתאימות לתחומו. היה איש ישיר, שונה, שקט ומסתורי, בעל תגובות לקוניות, ממעט בדיבור, מהנה בכתיבתו. אח ג. עיטור – היו זמנים אותם הכי אהבתי ואתה שייך לאותה תקופה ואפילו היית שם להדגיש אותה… אהבתי בתודה גדולה, אילנה שטר

  • שבץ חלובה  On אוקטובר 5, 2009 at 12:37 pm

    הקדושה שלו נובעת מעצם היותו מנותק מההוויה העכשווית והשתייכותו לעולם שנעלם כבר ממזמן. הוא היה נציגו של אותו עולם בעולמנו וסבל בשל כך. סבל והמשיך לעשות את תפקידו עד שהוכרע ע"י מציאות החיים.

  • שבץ חלובה  On אוקטובר 5, 2009 at 12:37 pm

    הקדושה שלו נובעת מעצם היותו מנותק מההוויה העכשווית והשתייכותו לעולם שנעלם כבר ממזמן. הוא היה נציגו של אותו עולם בעולמנו וסבל בשל כך. סבל והמשיך לעשות את תפקידו עד שהוכרע ע"י מציאות החיים.

  • א.רודן  On נובמבר 4, 2009 at 2:08 am

    עיטור (בן ד"ר שמעון) ז"ל אכל, נשם וינק קולנוע עוד בטרם מבקרי שנות ה-80' עמדו על דעתם.לא בכדי נחשבות חוברות עולם הקולנוע .משנות החמישים והשישים לפחות, לפריט אספנות נדיר ויקר. מי שזוכה לשזוף עינו בהם מבין עד כמה תרומתו לעיצוב רומנטי ומלאכי של בני הנוער הסימפטי של אותן תקופות הייתה רבה .הוא היה זוכה בתצלומים משותפים ובלעדיים עם הכוכבים החמים ביותר,כן – גם משום שהיה יפיוף אמיתי בצעירותו. את הקריירה העיתונאית שלו התחיל בפאריס,עיר האורות, במקביל ללימודיו הסטודיינטליים,ובתמונה עם בריג'יט הוא מזכיר לי את אלן דילון הצעיר או לכל הפחות את העיתונאי אורי דן בצעירותו,שאף הוא שימש מספר שנים סופר העיתון "מעריב" בפאריס, בתקופה שבה הודפס בחזיתו הלוגו "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". כך חולפת לה תהילת עולם עם הרוח.

  • סינפיל  On דצמבר 15, 2015 at 11:33 am

    באמת היה דמות קולנועית שכמו יצא מסרט דקדנטי של ויסקונטי עם הסיגריה התמידית עם הפומית וסתם אנקדוטה פיקנטית איך אץ לסדר קוק לג׳רי לואיס שהתייבש במלון בת-א…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: