לא יודע כמה מכם באמת התבוננו בתצלום של דיוויד רובינגר מהכותל. אותי תמיד הטריד ששלושת הצנחנים מצולמים מלמטה, הבחור במרכז בלונדי וממוסגר בשניים כהים, ובעוד הם עם קסדות על ראשיהם כיאה למעמד, הוא ללא קסדה. אם יש פה קדושה, הרי זו קדושה נוצרית. אמרתי את זה פעם לרובינגר, והוא אמר לי שאפילו המתנחלים שעשו שימוש בצילום, לא שמו לב לצנחן גלוי הראש. אגב, התצלום הזה הוכר בבית המשפט כנכס לאומי, והדתיים, למגנת לבו של רובינגר, יכולים היום להוסיף לצנחן כיפה ולהפיץ את התצלום מחדש בגרסה כשרה למהדרין.
מראה יוני מסוג אחר תפס רודי ויסנשטין. בריכת גורדון, יוני 1957. המקומונים אוהבים לאוורר את התצלום הזה אחת לכמה שנים (ודאי עכשיו, כשגורדון הסגורה שוב בחדשות). לויסנשטין יש עוד תצלומים מאותו יום בבריכה, אבל אני אוהב את הזווית הזאת על הצעירה המשתזפת, העידן שבין הבנות עם הפרבלום על המותניים ובין הפקידות הפלוגתיות המיתיות, אחת עירונית, עם קישורי החלק העליון של הביקיני, משקפי השמש אחוזים בין שיניה בפוזה שנחשבה אז סקסית, על פיסת ידה השמאלית כרוך 'המספר של הגרדרובה'. אני מת לדעת מה היה כתוב במגזין שהיא קוראת. מה היו החלומות, ההבטחות והבלופים שמכר מגזין "וומן", לנערות יוני 1957.
חיפשתי ברישומים שלי ומצאתי שבשנת 1957 פתחו בתל-אביב חמישה (!) בתי קולנוע חדשים. "מקסים", "דן", "צפון", "פריז" (שנקרא תחילה "כנרת") ו"תל אביב" הענק. אפילו על גג הלידו של בריכת גורדון רצו אז לפתוח אולם. קולנוע היה אז סוג של אטרף ולא רק קולנוע, היכל התרבות גם הוא פתח את שעריו באותה שנה, ככה שהיה מה לעשות אחרי הבריכה. על 1957 אומרים שהיא הייתה תחילתו של העשור השפוי היחיד בתולדות ישראל, בין מבצע סיני למלחמת ששת הימים.
והנער הזה הוא אני, למטה, ראשון מימין, כמה חודשים בצבא בלבד כשפרצה המלחמה הגדולה ההיא. חבורה של חיילים בבסיס עורפי, מכסים בשמחתנו משאית טטרה, שלל רוסי שנגרר מגבול הצפון. אחרי איזה זמן הצטרפתי למשאית אחרת שיצאה מהבסיס לעיירה קוניטרה, ושם התרוצצתי בין הבתים הנטושים. הם היו מרוקנים למדי, למעט גללי צואה, זה מה שהשאירו הלוחמים לגל הנוברים אחריהם. אני זוכר את עצמי מדלג מבית לבית ושר. נורא רציתי להצטרף לאחת הלהקות הצבאיות, הן היו אז בשיא תפארתן, וככה שרתי לי בלב העיר הנטושה ומוכת השמש "אם תרצי שאראה לך, את העיר באפור", בטוח ביכולות הנעורים, כנראה גם חיקיתי בזה אחר זה את כל חברי שלישיית גשר הירקון, בולע מלוא ריאותיי את ריח הצחנה. לא מצאתי דבר בקוניטרה, גם לא התקבלתי ללהקה.
דוד שליט 
תגובות
נהניתי לקרוא
והנה חלף עוד יוני
🙂
בשנת 66, אימא שלי! כמעט טבעה בבריכת הילדים של גורדון. אז לא הלכנו יותר. אבל אני זוכרת את הבריכה היטב. אחלה תמונה.
אולי אתה יכול לפתח קצת יותר.
העדר כיפה אינו בהכרח דבר נוצרי.
אם כך, מה כן נוצרי בתמונה?
אל תשכח שהכיפה היא גם סימן נוצרי, האפיפיור חובש כיפה לראשו.
זה לא רק הכיפה, אלא כיסוי הראש בכלל. יהודים נכנסים למקומות מקודשים ואוטומטית שמים כיסוי ראש, הנוצרים נכנסים לכנסיות ומורידים כיסוי ראש. זה בולט בניגוד בין שני החיילים המחבקים-מסוככים על החייל במרכז. הוא מחזיק את הקסדה בידו, כאילו מייראת המקום הוריד אותה (למרות שבמציאות אולי גירד לו לרגע הראש, ומיד ישוב ויחבוש אותה). הבלונדיות שלו היא כמעט ארית. רובינגר הצלם ירד וצילם כלפי מעלה, כך שאנחנו מקבלים העצמה, קדושה, צילום איקון.
לדבר גם על הצילום של יוסי בן חנן שמתרענן במימי התעלה עם החיוך הרחב והרובה בידיים, שאני מבינה שהיה בזמנו להיט כמעט כמו הצילום של החיילים בכותל ועם השנים החיילים בכותל האפילו עליו לגמרי (עד כדי כך שאני מתקשה למצוא את הצילום המדובר ברשת).
מבחינות מסויימות הוא ממש האנטיתיזה של החיילים בכותל.
הצילום של בן חנן, אם אני זוכר נכון, הופיע על שער הירחון 'לייף', כלומר אנחנו בעיני אחרים, צילום ניצחון אמריקאי, חייל מנופף בנשק של האויב, משתכשך במי המריבה של המלחמה. לטווח ארוך, לא היה לו סיכוי מול צילום הכותל, שכולו שלנו, ללא שמחת ניצחון אמנם, אבל עם תחושת פעמי המשיח
וואהו, והיית שם כשהצבא נכנס לשם אחרי שהעיר היתה נטושה, מרתק, יש לך צילומים משם או אין סיכוי?
איך שהייתי רוצה לבקר שם, אבל זה סוריה לצערי
רק בשביל זה ובשביל המלבי בשוק דמשק שווה שיהיה שלום כולל
לא הייתה לי אז מצלמה, והייתי שם רגע אחרי, בזמנים שמפסיקים לצלם, כי זה מכוער וסתמי. אולי פעם, כשיעשו אלבומי חיל-מצב ולא אלבומי מלחמה