ליקוי מאורות בעולם הקולנוע

 

אינגמר ברגמן ומיכאלנג'לו אנטוניוני, שני ענקי הקולנוע המודרני, הלכו לאולם טוב יותר. הם עשו את זה כמעט יחד, בפער של 24 שעות איש מרעהו, ואני לא מקנא במבקרי קולנוע שצריכים להכין משהו לסופשבוע, לסכם את פעלם הקולנועי, שני תותחים כבדים שעשו סרטים מורכבים, עוצמתיים, דורשי חשיבה.  כמי שמשוחרר מהמטלה האינטלקטואלית, אני רק רוצה לנצל את המקום להודות לשניים הללו שהעשירו את עולמי. המפגש עמם היה כמו מפגש עם איתני טבע, שקודם מספרים לך עליהם, כי כמו סערות והוריקנים, הם מגיעים מרחוק, מפסטיבלים בחו"ל, משמועות, ואתה עדיין צעיר מכדי להבין, ואפילו בגיל 14 או יותר, במפגש ראשון, לא באמת מבין את גדולתם, רק מהנהן בפלצנות נעורים, כן, כן, נפלא.

ההתקבלות של השניים הללו בישראל לא הייתה כל כך מהירה. אני זוכר טור של אפרים קישון כאשר הוצג כאן "מבעד לזכוכית האפלה" של ברגמן, והסטיריקון הלאומי הוביל את הקו נמוך המצח מול היוצר השבדי חמור הסבר.  בעניין מיכאלאנג'לו אנטוניוני, ידועה האמירה של האמריקאים: "הדבר האמנותי היחיד אצל  אנטוניוני זה השם הפרטי שלו".

סרטים כמו "הלילה" ו"ליקוי חמה" עניינו פה רק קומץ, ורק עם "בלו-אפ" הנפלא שלו, שזכה לחיקויים מאוחרים ב"שיחה" של קופולה ו"בלו-אאוט" של דה פלמה, השתנה הכל, בעיקר תפיסתנו את המדיה, ואחר כך בא "הנוסע" שלו שהיה נושא לאינסוף מאמרים ופירושים. 

אבל הנה, אני גולש לניתוחים ולספירת מלאי, ולא זה מה שרציתי. אני רוצה לחזור ולכתוב משהו שכנראה כבר כתבתי פה פעם, שבשלב מסוים ברגמן ואנטוניוני הפכו למאסט לקהל ההולכים לקולנוע, בעיקר ברגמן שהפיק יותר. קשה להבין את זה היום, אבל כשהתחילו הקרנות חצות בישראל בתחילת שנות ה-70', ברגמן היה בתוכנית. אני זוכר אותנו מפוצצים אכסדראות ואת מעלה חדרי המדרגות שהובילו לאולם שבו הקרינו ברגמן. 12 בלילה, ואנשים נחושים לחוויה המפוצצת והדרשנית של סרטיו. 

ברגמן נכנס למקומות הנפש שלא הכרנו בקיומם. איך אפשר לשכוח את הרגע שבו ליב אולמן וארלנד יוזפזון, בני הזוג המהוגנים ב"סצינות מחיי נישואין", מרימים יד וסוטרים זה לזה. עד אז, רק פושעים הרביצו מכות בחיק המשפחה הקולנועית (ובחיים כמובן, אבל מי קישר אז בין החיים והסרטים?). משהו כמו 25 שבועות הסרט הזה שיחק  בקולנוע צפון בתל אביב בשנת 1973, ואני אוהב לגלגל את המספר הזה בלשוני כאילו מדובר בסכום זכייה אישית שלי.  ולראות את ליב אולמן יורדת בבוקר ב"בושה" (משהו כמו 18 שבועות בקולנוע פריז) ורואים לה קצת את הציצי, והמצלמה חותכת וחוזרת, ועדיין קצת ציצי, כי ברגמן לא עושה את הפוזות המוסרניות ההוליוודיות, כי יש לו משהו אחר לספר, וזה לא מין לשמו. 

כמי שהתבגר עם הסרטים של האיש, אני עדיין מתרפק על הסאגה המשפחתית ב"פאני ואלכסנדר" (אוקיי, שכחתי מספר שבועות). הייתי אז מבקר קולנוע, אמור לכתוב על הסרט, וחזרתי הביתה מאושר, פשוט מאושר, רציתי להיכנס לחדר ריק, לכרוע על הרצפה ולבכות מאושר.  מה יש לכתוב על סרט מושלם? בשביל מה לכתוב? זאת הייתה אחת הפעמים היחידות שביקורת קולנוע נראתה לי עיסוק מיותר.

תודה אינגמר, ותמסור גם למיקלאנג'לו.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גבר שנותן חזק  On יולי 31, 2007 at 6:32 pm

    כל הנעורים שלי מקופלים ביצירות של שני הבמאים האלה ובסרטים שלהם. פעם היה רייטינג לאיכות. והיו סרטים מצויינים שהיה להם קהל. אנשים אהבו איכות. היה טוב לגדול אז וגם אני בן גילך, דוד שליט, וראיתי את הדברים האלה בתל אביב בזמן אמת במועדון הסרט הטוב של דוד גרינברג ואצל נחמן אינגבר במכון הצרפתי לתרבות ובסינמטק בפומפדיתא ואחר כך בבית מפעל הפיס ואז הסינמטק היה סינמטק עם סרטים שאתה חושב עליהם חודשים ושנים אחר כך ולא כאלה שאתה שוכח בדרך לפיצה שאחרי הסרט.
    אני מרחם על הנערים בני ה 16 שגדלים היום וצריכים לצרוך את הזבל העכשווי. גם במוסיקה וגם בקולנוע. אני אומר תודה לאלוהים שהיתה לי את הזכות לחוות גם את וודסטוק והביטלס וגם ברגמן ואנטוניוני בזמן שהם היו בשיא פעילותם

  • אריק פ.  On אוגוסט 20, 2007 at 10:22 pm

    "הלכו לאולם טוב יותר"? אהבתי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: