הבריחה מסינמה סיטי

שרון רז ואני יוצאים למסע אל הקולנועים האבודים של חיפה. אל תגידו נוסטלגיה (ואל תגידו די. גרסת שרון)

 

לא היה לנו מקום מפגש מתאים יותר מאשר מגרש החנייה של סינמה סיטי. להפנות גב ולהתרחק מהכאן ועכשיו. שרון רז ואני יצאנו לחיפה, מסע לאולמות הקולנוע האבודים של העיר. סיור שהבטחתי לשרון, השלמת חסרים למאגר שלו באתר אדריכלות נעלמת.

הדרך לחיפה עברה מהר, קצת רכילות על "רשימות", שרון דיבר על מוסיקה, אני על קולנועים. בכניסה לעיר התעלמנו מהחצים להדר הכרמל והמשכנו בדרך יפו, אל המקום שבו שכן פעם צמד הקולנועים כרמל וגנים. הם כבר מזמן שוטחו לעפר, אבל שרון ביקש לעבור דרכם. אולי נגלה שבר קיר, משהו. המעבר ליד קולנועים שחרבו לפני שנים הוא סוג של חיסון, נגיף מוחלש של אכזבה. ככה לא תיפול רוחך בהמשך, כשתגלה כי פספסת קולנועים שרק אתמול עוד היו שם.

האמת שקיוויתי לאיזה נס עם כרמל-גנים. אין שום תיעוד עליהם, לא במילים, לא בצילום. קרסו יחד, והשאירו אצלי געגוע. אולי בגלל שסימלו את בתי הקולנוע האסורים, אלה שהקרינו סרטים בערבית ובתורכית בשנותיה הראשונות של המדינה, וכל ילדי חיפה האדומה חלפו על פניהם כמו היו שקופים. אבל לא, שום זכר.

המכה הכואבת באמת נחתה כשגילינו שגם קולנוע חיפה נעלם. שבועות שאני מלהיב את שרון. קולנוע שכונתי בקרית אליעזר, פעל בשנות ה-60' ואולי אל תוך ה-70', היינו הולכים אליו לראות סרטים למבוגרים שבהדר הבורגנית לא נתנו להיכנס אליהם. בית אבות רב-קומות החליף אותו. לא היה טעם לברר אצל הנשים בחזיתו. הן השיבו לנו ברוסית. דילגתי על סלון ראיסה ונכנסתי לירקן. רק קולנוע חיפה, ענה לי בשאלה ומיד מנה באצבעותיו את כל הגדולים, מאי, אוריון, ארמון, כולם הלכו.

 

הקופות האטומות של קולנוע פאר. שרון רז מוכיח דבקות במטרה

 

אין כמו חוויה מתקנת, וזאת ציפתה לנו בקולנוע פאר הממוקם ברחוב עתלית, סמטה בשיפולי רחוב הנביאים, סופה של רצועת הקולנועים מהעבר. שם ראיתי את "באין מולדת" הישראלי, דגלים נעוצים לאורך גרם המדרגות, שם גם הוצג "הגשר על הנהר קוואי", "הרוצחים" של דון סיגל והרבה סוחטי דמעות עם לנה טרנר.

הבניין סגור, אבל בחצר האחורית מצאנו פתח ונכנסנו פנימה, הישר אל הלובי של פעם. המקום משמש כעת אגודה המספקת תעסוקה לאוכלוסיות מוגנות. שני גרמי המדרגות הוליכו אותנו למה שהיה פעם האולם, וכעת זהו חלל הנפרש לחדרים בהם עובדים אנשים בקיפולי קרטונים. שכנענו את האחראי במקום שאיננו מתכוונים לצלם איש מהעובדים, רק מעונינים בחלקים ששרדו מהבניין המקורי. אחד החוסים במקום נלהב, לוקח אותנו, כמו שוכן מנזר המכיר את כל הכוכים הנסתרים, ומביא אותנו אל הקומה עליונה, ושם, מעל הרשת של מערכת מיזוג האוויר, מצאתי עצמי מול הקירות המקוריים של בית הקולנוע.

אין חיפאי שראה סרטים בקולנוע פאר ולא בהה בקירות הללו עם ציורי הקיר של פרלי לפציג. לא ידעתי את נפשי מרב אושר. שומר המנזר דידה במהירות לצדו האחר של הבניין, ואנחנו, תערובת של חוקרי תרבות, שודדי קברים, אנשי המחלקה לזיהוי פלילי, בעקבותיו. שרון מתעד כל העת בקפידה, בדייקנות ובשיטתיות, ואני, קצת כמו דסטין הופמן עם מצלמת הקקמייקה ב"איש הגשם", מקליק מאחור.

 

מסדרון קולנוע מירון. הלך הגריינדהאוז, נשאר הפורנו

חוויה מתקנת נוספת. כמה מאות מטרים הרחק משם, בקצה השני של רצועת הקולנועים שלאורך רחוב הנביאים, ניצב קולנוע מירון. הוא נקרא כך, אף שהיה קולנוע אחר בשם זה בסמוך לו ונסגר, ואותו מירון פלש לתוך גופו של קולנוע גל-אור, גריינדהאוז חיפאי שהקרין בנערותי סרטי אקשן, אימה ומתח, שלושה סרטים בכרטיס אחד. אבל הנה הוא, בית הקולנוע היחיד בחיפה ובישראל, ששמר על מבנהו המקורי, מאז שנות ה-50' וה-60', לא שינויים, לא חלוקה ל-1-2-3, כלום.

לא היה לי מושג שהוא פועל עדיין. על הוויטרינות בחוץ פלקטים של סרטי פורנו משנות ה-80'. פורנו, האלטרנטיבה האחרונה, וגם היא כבר לא משהו. בשנות ה-80', רגע לפני ניצחון הווידיאו, עוד באו אנשים, ולא מעט עיתונאים, שנשלחו לכתוב קטע מבזה על האולמות הדחויים ועל הקהל המתנועע בחושך. ביקשתי מפנחס בעל המקום, להיכנס לאולם. רציתי לחזור אל המבנה הצר, אל המדרגה של השורות האחרונות, רחש המאווררים באולם. מיהרתי לצאת. התאורה האיומה של סרטי הפורנו לא הבהירה את החשיכה ולו לרגע.

 

קולנוע סביון הנטוש, קרית ביאליק. יש יותר מלהצטלם בחדר המסריט? קרדיט: שרון רז

אפשר לספר על המשך הנסיעה שלנו לקולנוע הדר וקולנוע ורד, קולנוע זיו, קולנוע ספיר ואורות, על ההתדפקויות בשעריהם, על קבורות החמור של כל הארמונות הללו, שהפכו למועדונים ומגרשי חניה ובתי כנסת ותמחוי ולווייתנים של אבן בלב העיר, לספר על מעט האנשים שזוכרים, ולקחו אותנו לצדם האחורי של שרידי העבר, לפעמים דרך חצר ביתם שעמד מול הקולנוע, זה ששיגע אותם ברעשיו כשכל העיר הלכה לסרט במוצ"ש, וכעת גם הם מתגעגעים. שרון צילם וצילם, וכבר תיאמנו בינינו שנכתוב כל אחד פוסט, הרעשה ארטילרית בענייננו המשותף, ורק הצטערנו שלא באנו גם עם מצלמת וידיאו לתעד את המפגשים החד-פעמיים האלה.

אני לא יכול בלי קולנוע אמפי, שפעם בוודאי אכתוב עליו בהרחבה. אולי בגלל שזה היה בית הקולנוע הראשון שראיתי בו סרט, נפשי נקשרה באולמו, ומבנה המורד שלו אפשר לכל ילד לראות סרט ללא הפרעה, מושבי העץ הקבועים על שורות אבן חסכו את התקפלות הכיסאות,  מרחבים אינסופיים בין שורה לשורה, תחושה של ביטחון, וסרטי הסינמסקופ של פוקס, עולם אינסופי מופלא. לא היה מה לחפש שם. כל זה עבר ונגמר לפני שנים, והיינו כבר בקטע של ללכת לאכול, אבל רציתי להראות לשרון את הצד האחורי, המקום שבו היו האולם והיציע, וגולח למגרש חנייה, שכמו ניצב כעת למרגלות הר. ירדנו לרחוב סירקין, שרון התחיל לתקתק, ופתאום ראיתי אותה.

 

חוץ, חורבות קולנוע אמפי. תקריב על השורה האחרונה ביציע

איך לא הבחנתי בה בביקורים קודמים, לא יודע. השורה האחרונה! השורה האחרונה של היציע, לכל אורכה, מקולפת, דהויה, מתבקעת, אבל ניתנת לזיהוי ברור, מספרי כיסאות והכל. התחלתי לצרוח כמו צ'רלטון הסטון, בסצינת הסיום של "כוכב הקופים", כשהוא רואה את קצהו של פסל החירות מבצבץ בחול של מה שהיה עולמו, ושקע למצולות.

לא יודע מה יהיה על שורת העץ התלויה כך בגבהים, אם תשרוד, או תתפורר ברוח ובאור התכלת ובשמש הישראלית. האמנתי ואני עדיין מאמין, ולא מטעמי נוסטלגיה, שבתי הקולנוע של פעם, אלה מהם שניתן עדיין להציל, מחכים לתפקיד חדש, תפקיד תרבותי, חברתי. רגע החסד למול חורבותיו של אמפי היה סימן.  לבית הקולנוע הישן יש עתיד.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני בלוך  On אוגוסט 21, 2007 at 1:14 pm

    באורה הופעתי מספר פעמים בהצגות חסמבה של תיאטרון הילדים במתנו שליד האוהל ובארמון השתתפתי פעם בערב ראיונות ביום הזכרון שהנחה ידידי המנוח גדעון לב-ארי

  • שרון רז  On אוגוסט 21, 2007 at 1:15 pm

    נכון שאני משוחד, אבל באמת פוסט יפהפה, ותודה רבה שוב, גם פה, על הכל, עכשיו אשלח לאוויר את הפוסט המקביל והמשלים שלי למסע החשוב הזה

  • N/G/  On אוגוסט 21, 2007 at 1:29 pm

    משובח!

  • מיכל  On אוגוסט 21, 2007 at 2:44 pm

    תודה רבה לשניכם

  • עידו  On אוגוסט 21, 2007 at 8:26 pm

    בעיקר שציור קיר הפסיפס בקולנוע "פאר" עדיין קיים…אולי יש תקווה…

  • דוד שליט  On אוגוסט 22, 2007 at 12:11 am

    עידו, מיכל ונג'י.
    דני, על שטח ארמון נבנה כבר לפני שנים מגדל ארמון. את אורה תוכל למצוא בפוסט המקביל של שרון, וצילומים ישנים שלו מהתקופה שאתה מדבר עליה תמצא כ-http://www.notes.co.il/shalit/23855.asp
    איתי, לגבי כתובת מדויקת של בתי קולנוע. תיכנס אליי ב-http://www.notes.co.il/shalit/9268.asp.כשנוכל להרים את האתר המתואר, יהיה על מה לדבר

  • בועז כהן  On אוגוסט 22, 2007 at 2:35 pm

    מותם של בתי הקולנוע העצמאיים, שאינם נטועים בתוך קניונים, שיש בהם סרטי קולנוע מרגשים ואיכותיים, ללא צלצולים סלולריים, עם מסך ענק וסאונד שמגיע אליך מתוך הקירות…

    אני לעולם לא אתרגל לעובדה שזה מת. נגמר. עבר

    פוסט יפה ועצוב גם יחד.

  • חגית  On אוגוסט 22, 2007 at 7:04 pm

    ככל שידוע לי קולנוע אורות הנטוש בקרית מוצקין שייך למשפחת גלובוס, כן אלה שמפעילים כיום רשתות של בתי קולנוע בקניונים.
    רק לא מזמן הם חנכו את בתי הקולנוע החדשים בקריון (וגם שם כבר יש בתי קולנוע זנוחים).
    תודה על הרשימה המרתקת!

  • יוסי  On אוגוסט 22, 2007 at 8:22 pm

    רשימה חשובה, חושפת ואיכותית.

  • דוד שליט  On אוגוסט 22, 2007 at 8:27 pm

    מפתיע ומרגש גילויי האהבה והגעגועים לאולמות ההם שמחכים לחיים שניים.
    בעניין קולנוע אורות חגית, את צודקת. אבא של יורם גלובוס היה אחד הבעלים. ובתו של בעלים נוספים מחזיקה שם עדיין חנות פרחים, ממול הקולנוע. אורות יושב בכיכר מרשימה, וברור שהיה מרכז הפעילות של הקרייה. חנות הפרחים נשארה סימן חיים אחרון למה שהיה. היינו שם בשעת צוהריים, ובעלת החנות אמרה שאם נחכה קצת, אמה תתעורר, ואז נשמע סיפורים על בית הקולנוע וגם תראה לנו צילומים מאלבום המשפחה. נשמע מפתה אבל היינו על מסלול קולנועים קשיח, עשינו את שלנו וזזנו הלאה. אבל זה בהחלט סיפור גדול ששווה לחזור אליו

  • דוד שליט  On אוגוסט 22, 2007 at 8:30 pm

    יוסי

  • דוד שליט  On אוקטובר 18, 2007 at 5:34 pm

    גיליתי בארכיון הבית קטע עיתון מעריב, 25 בינואר 1954, המבשר על פתיחת קולנוע פאר בחיפה, ה-16 במספר בעיר, 850 מושבים. וכך נכתב שם: "המיוחד בקולנוע הם הציורים החרוטים על קירות האולם והיציע לפי שיטת סקריפטי, עליהם עמלו האמן פרלי פלציג (מורה בסמינר הקיבוצים) ואחד מבעלי הקולנוע במשך למעלה משנה וחצי. הציורים בוצעו בעזרת חול-נגב צבעוני ואבקת בזלת וצבעם לבן, שחור, אדום וצהוב. נושאיהם: המלך דוד פורט על נבל, חתונה יהודית, נושא קולנועי, נושאי קרקס ואמנות שהיו נהוגים באיטליה לפני מאות בשנים".

  • איציק  On מרץ 7, 2008 at 1:01 pm

    שני בתי הקולנוע הללו, עליהם עומד כיום קניון "סיטי סנטר", היו שייכים למשפחת אוביץ – משפחה ששבעה מילדיה (מתוך 12) נולדו גמדים והפכו לשפני נסיון של נגלה באושוויץ. כך ניצלו חייהם וזמן מה לאחר עלייתם ארצה פתחו את שני בתי הקולנוע הללו.

  • מאיר כהן  On דצמבר 13, 2009 at 1:21 am

    את קולנוע "כרמל גנים" שהיה בזמנו מול התחנה המרכזית של אגד חיפה הישנה (ברח' יפו)

  • מיכאל  On מרץ 14, 2010 at 11:01 am

    ועשו לי שם סיור בכל חלקי הבניין וציורי הקיר מפארים את כל פנים החזית המערבית.

  • השין גימל  On אפריל 3, 2012 at 10:32 am

    גיליתי באיחור מסוים את הרשומה, ועדיין, למען הצדק ההיסטורי: בגלאור היו רק שני סרטים בכרטיס. בחן היו שלושה..אני יודע, הייתי. ואך סיפרתי על זה באריכות כאן: ‪http://wp.me/p1lW9M-nS‬

Trackbacks

  • By פאוזה on אוגוסט 21, 2007 at 4:03 pm

    העיתונאי וחוקר הקולנוע דוד שליט יצא לסיור משותף עם האדריכל שרון רז, למסע של השתטחות על קברות קולנועים בחיפה, צור מחצבתי. השניים, שניהם תושבי "רשימות", העלו כל אחד בבלוגו פוסט נפרד לתיעוד המסע (שליט |

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: