פריק של סופי סרטים

הצפייה בסוף הסרט דמתה בעיניי לחוויית נטישה.  נגמר, עזב אותי, לא עוד סרט,  צריך לצאת מהקולנוע

 

את התחושה הנלווית לסוף הסרט, כל סרט, רכשתי בגיל צעיר. הצפייה בסוף הסרט דמתה בעיניי לחוויית נטישה.  נגמר, עזב אותי, לא עוד סרט,  צריך לצאת מהקולנוע. גם לצורה שבה סיפור הסרט נגמר הייתה חשיבות. מי שהיה בגיל המתאים כשראה את הילד בסופו של המערבון "שיין", רץ אחרי גיבורו-על-הסוס וצועק "חזור, שיין, חזור", מבין את כאב הנטישה של סוף סרט.

אני פריק של סופי סרטים. לפני כמה שבועות נקלעתי לרגעי הסיום של "הבוגר" שהוקרן בהוט. דסטין הופמן עוקר את קתרין רוס מטקס חתונתה לאחר, ומעלה אותה בבגדי כלולות לאוטובוס שחולף ליד הכנסייה. הם מתיישבים במושב האחורי כמו שני ילדים שובבים, ולאט לאט, מרצינות פניהם מכובד האחריות, האוטובוס מתרחק, סיימון וגרפונקל שרים את "דה סאונדס אוף סיילנס".

תוך כדי צפייה נזכרתי שכעבור שלוש שנים בערך יסיים דסטין הופמן במושב האחורי של אוטובוס בסרט נוסף, "קאובוי של חצות". הוא רטסו ריזו, עכבר הכרך הנכה שקודח מחום, מובל בידי חברו פר ההרבעה הניו-יורקי, ג'ון וויט, שיוצא לשמש בפלורידה שתעשה טוב לרטסו. ברגעיו האחרונים רטסו מפנטז על ריצה בחול ברגליים בריאות. הקאובוי מאושר כי האוטובוס מגיע אל הגבול, אבל אנחנו יודעים שרטסו נפח את נשמתו. הסוף מחמיץ הלב:  צעירה בנקודת הגבול מקבלת את פני הקאובוי האבל במאור פנים כל-אמריקני, "ברוך בואך לפלורידה".

הסופים של פעם היו לי פשוטים וברורים. אם זה גיבורי המערבונים שדוהרים אל האופק ואל הרפתקה חדשה, יום המחרת המפורסם של סקרלט אוהרה, או סתם היכולת ההוליוודית למשוך את מצלמת-היעף מעלה מעלה, שוט שמסביר לכולם בקהל שאנחנו נפרדים מהסרט ואפשר לקום מהכיסאות. פרנסואה טריפו גמר את הסרט הראשון שלו "400 המלקות" כשגיבורו אנטואן דונל הצעיר והמסוכסך מגיע לים ופונה אל המצלמה באקט בקשה-התרסה מפתיע, ולפתע הבנתי שיש גם אין-סוף.

ההגעה לים בסוף הסרט הפכה מאז לקלישאה. והיום נהייה פופולרי סוף גיליוטינה, מורידים בפתאומיות פריים שחור, מזחילים את הקרדיטים, והצופה מקבל זמן להתייחד עם אין-תמונה ולהרהר בינו לבינו מה ראו עיניו.

מי שאחראי לצד המימון של הסרטים מתחלחל למחשבה של סיפורים שנגמרים רע,  ולכן תסריטאים ובמאים מחבלים תחבולות יצירתיות איך יוצאים מזה, כלומר איך לגרום לקהל להרגיש טוב עם סוף רע. אחד האהובים עליי "קיד וקאסידי", נגמר במותם ביריות של הצמד ניומן ורדפורד. כדי שלא נראה במפלתם, הבמאי ג'ורג' רוי-היל נתן להם לתכנן תוכניות 'אתה רץ ימינה, אני שמאלה' וכו', כשאנחנו בקהל יודעים שבחוץ מחכים להם מאות קנים. השניים קמו בביטחון, יצאו בריצה, אקדחים שלופים, יריות לכל עבר, ואז רוי-היל הקפיא את הפריים, היריות נמשכו, והצילום לאט לאט הפך לצבע כרום מיושן, כמו אגדה עתיקה של שני גיבורי-עם זקופים ואקדחיהם בידיהם.

ב"חבורת הפראים", שנגמר במרחץ דמים בסלואו מושן א-לה סם פקינפה, ובו כולם נטבחים, הסרט חזר אל הצופים בסיום בצילומם של כל "הפראים" מאחת הסצינות מאמצע הסרט, כשהם הסתלבטו אחד על השני וצחקו צחוק פרוע, וכך נפרדנו מהם, חבורת גברים צוחקת בטירוף. טקס פרידה כזה מעמיד את קהל היוצאים מהאולם במקומו, מרכך את הכאב.

אחד הפחות אהובים עליי הוא סוף-פספוס, כפי שנהוג היום לכנות זאת. המקור כמדומני הוא "להיות שם", לפי יז'י קושינסקי. הסרט נגמר בהיעלמותו של צ'ונסי גארדנר, הגנן השוטה, ואז החל הבמאי האל אשבי להריץ אאוט-טייקים של פיטר סלרס, בתפקיד גרדנר.  אשבי היה מוכן להתכופף לרצפת חדר העריכה ולהוסיף לסרט שלו כל מה שלא יהיה משל סלרס הגאוני, ואילו זה טען שבאקדמיה מנעו ממנו את האוסקר דווקא בגלל הקטעים ההם "שפגעו בקסם של הסרט". גם תוספת הפספוסים הפכה מאז לקלישאה, מפלטו של היוצר הבינוני, תראו איזה כיף ומגנוב הסרט.

סופי-סרטים הולכים ונהייה מתוחכמים. בקולנוע המסחרי של היום מחשבים אותם בקפידה כדי להחזירנו לסרט ההמשך, ובסרטים כמו "מחבואים" שוט הסיום המתמשך יהפוך לסוג של חידה. יפה, מעורר למחשבה, אבל לבי עם הסופים שנעוצים בי מפעם. אולי זה קשור להטבעות הילדות, ואולי הצופה הבוגר שבי נאטם לכאב הטמון בסופם וסופניותם של הסרטים החדשים בחיי.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז  On ספטמבר 12, 2007 at 3:00 pm

    הסוף היפה ביותר, בעיני, לסרט קולנוע הוא הסוף של "זהות גנובה" (הנוסע) – אנטוניוני הגאון. עשר דקות של "שוט" גאוני, בלתי ניתן לתיאור במלים, כשכל המידע נמסר מפרטים קטנים, קטנטנים, והאוירה של העיר קאדיז, בדרום ספרד, והחום הנושב מן המסך, והחרישיות, והילדים, והמכונית המגיעה, ומריה שניידר שיוצאת, והחרישיות נטולת המוזיקה בפסקול

    צובט לי בלב בכל פעם שאני נזכר בסוף הזה.

    בכלל אנטוניוני הצטיין בסופים שלוקחים אותך אל השמיים, מבלי להיות קיטש.

    הסוף המהפנט של "נקודת זבריצקי". הבית המתפוצץ, ומתפוצץ, ומתפוצץ

    הסוף המופלא של "הזעקה", שחור לבן, איטליה שאחרי המלחמה – הבנין הגבוה, הגבר השבור מאהבה

    הסוף של בלואו אפ – משחק הכאילו-טניס

  • שרון רז  On ספטמבר 13, 2007 at 12:10 pm

    טראביס (סטנטון) משלים את משימתו העצובה, נסטסיה נפגשת עם הילד, חיבוק ודמעות, וטראביס כבר לא שם והולך שוב לדרכו הבודדת

    אני משוחד כי זהו גם הסרט האהוב עליי אבל סופו מרשים כמו כולו

    פוסט מצויין, דוד, הסופים של הסרטים הם הרגעים הכי מכריעים בו, ומותירים זכרונות או מתסכלים

    שני הסרטים הנפלאים עם הסופים המדהימים שהזכרת של דסטין הופמן, הבוגר וקאובוי של חצות והסרט המופתי חבורת הפראים של פקינפה

    יש עוד דוגמאות מעניינות כמו הסוף השנוי במחלוקת וההזוי לסרט מועדון קרב החדש יחסית, לצלילי הפיקסיז ויש את הסוף החזק של אקספרס של חצות, עם הקפיצה שלו באוויר לאחר ההשתחררות מהכלא הטורקי הנוראי

    שנה טובה וחג שמח

  • דוד שליט  On ספטמבר 13, 2007 at 4:38 pm

    כשמתחילים עם הסופים האלה, לא גומרים. חותם על כל סוף יפהפה שלכם, ורק מהחשש לטרחנות לא הוספתי עוד כמה. שנה טובה לכם, חברים

  • אלכסה  On ספטמבר 19, 2007 at 10:28 am

    פוסט יפהפה. אין מילים.

  • אורי  On ספטמבר 24, 2007 at 5:33 pm

    פוסט מקסים. תודה.

  • Misha  On אפריל 3, 2011 at 12:40 pm

    אחלה פוסט סחטיין!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: