לא קם לו יורש

 

השערים השערורייתיים עד כדי חוסר פרופורציה, החשיפות, התעוזה, האבק הצהוב שהתערבל מעל ראשי השלטון והסלבריטאים. מה לא היה בשבועון המסוים ההוא? חיפוש בחוברות "העולם הזה" של שנת 1978 העלה חיוך של געגוע על פניי. אז למה הכל נראה כל כך מוכר?  ולמה אין כמוהו היום? או לפחות שיפיקו מכרכיו את אלבום הסליז של המדינה

 

 

מי היה הולך על שער כזה היום?

 

הדייר המוגן

 

ככל הנראה, פושעת אוסלו הראשונה

 

פפאראצי 78'

 

כשהערוץ הראשון היה כל התמונה

 

 

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On אוקטובר 8, 2007 at 7:22 pm

    !

  • שרון רז  On אוקטובר 8, 2007 at 9:04 pm

    במיוחד כמובן למעלה השערים עם שחיתויות אולמרט, לא יאומן, הקומבינטור התחמן הזה הוא ראש ממשלה היום.
    פוליטיקאי מושחת, עסקן.

    אמנם הייתי רק בן עשר אבל אני זוכר טוב את העיתון מגזין הישראלי הזה, זה היה משהו בהחלט אחר.

    חזק מאוד, הסריקות הללו, וגם הצבעים הללו של שחור לבן ואדום חזק.

    תודה על הפוסט

  • אודי שרבני  On אוקטובר 8, 2007 at 10:07 pm

    היי דוד
    אבל תודה שיש בזה רומנטיזציה לא?
    כל ההקאות הרכילותיות האלה והפפרצי הזה של היום, מה שונה?
    זאת אומרת -אולי הפוך; מה שונה העולם הזה מהעולם הזה של היום? חוץ מהיותו ראשוני ובכך נסלח, ובכך מעין יחס סבאי שכזה אליו.
    אני לא מכיר מספיק, אז אולי כדאי להגיד.

  • דוד שליט  On אוקטובר 8, 2007 at 11:50 pm

    חן חן.
    ואהלן אודי,
    מעניין מהו אותו 'העולם הזה' של היום. ייתכן שהוא נוכח במינונים שונים בהרבה עיתונים, ובוודאי ברשת ובערוצים המסחריים, אבל כוחו, שעדיין בלט גם בדפדוף הקדחתני שלי בספרייה, היה בהיותו פרסום יחיד, למיטב ידיעתי, לאורך כשלושים שנות פעילותו (אוקיי, היה בול ועוד כמה סמרטוטונים, באופן זמני), הוא הלך נגד כל הזרם של העיתונות המפלגתית (אני יודע, זה לפני זמנך), והחוצפה והגסות והברוטליות שבה נקט היו בסביבה שמרנית, לא כמו היום שהכל הולך. זה השפיע על העיצוב של השערים שלו. בפוליטיקה אין לו היום מקבילה, בוודאי לא גראפית, אם כי יתכן ואני טועה. אגב, חסכתי לך ולאחרים את השערים הדוחים באמת שצילמתי, עם אנשים שאינם בין החיים, ניפוח של סטוצים בין סלבריטאים וכיו"ב.
    חבל לראות בכל מבט אחורה נוסטלגיה או רומנטיזציה. העבר פשוט מסדר לנו את הראש. תביט בתצלומים שלך שכרגע תוקתקו במצלמה, וצילומים שלך לפני חמש שנים. המבט שלך על עצמך אחורה יהיה להערכתי עשיר יותר, בוחן יותר.
    'אני חושב ש'העולם הזה' הוא פספוס של התודעה הישראלית. לאמריקאים יש מסורת של צלמים כמו וויג'י שהגיע למקום הפשע לפני המשטרה עוד בשנות ה-40' ואנשים כמו קנת אנגר שהכניסו לפרספקטיבה היסטורית את 'הוליווד בבילון', אם אתה מכיר. הסליז, הצד האפל של הקיום. העולם הזה היה הנגטיב של 'אור התכלת העזה' ו'יפי הבלורית' בסיפור הישראלי. היה כבר מזמן צריך לצאת אלבום 30 שנות העולם הזה, שהיה מראה עלינו דברים מזווית אחרת. עם הסגירה, הם השאירו אחריהם ארכיון אוצר. למרבה הצער הוא הגיע לידי ידיעות אחרונות, ואלה מן הסתם מתכוננים לאלבומי הניצחון של 60 שנה למדינה.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 9, 2007 at 12:53 am

    בסדר, אני איתך בגדול (ואני יכול לשוטט שעות בעיתוני 'פנדל') אבל לא התכוונתי לרומנטיזציה כנוסטלגיה.
    אלא רומנטיזציה לדבר הראשוני.
    ויש הבדל
    ולראשוני נסלח?
    הרי אני מניח שאתה לא פותח פנאי פלוס ונהנה, נכון?
    זה לא אותם תמונות? (יחסית לזמן ומקום כמובן)
    אז כנוסטלגייה שעוסקת בפריצת דרך – אני מבין בהחלט, ועוד יותר כמתן תשובה ליפי הבלורית, אבל הנה, חוזרים לשאלה הקשה; אמנות אמיתי היא משהו שמדבר לאותו זמן (אפילו/ למרות שיא כוחו) או כמחזיקה שנים?
    אם אני הולך לשמוע גיטריסט מצויין, אני כל פעם אגיד שעשו את זה כבר לפניו בשנות ה60? ואי אפשר לחדש?
    אז מה בעצם המפתח להתבוננות?
    אני בעד, אגב, השטחה. מכוונת. כמעט ללא ידע של שפה.
    אתה אומר
    "תביט בתצלומים שלך שכרגע תוקתקו במצלמה, וצילומים שלך לפני חמש שנים. המבט שלך על עצמך אחורה יהיה להערכתי עשיר יותר, בוחן יותר."
    וזה נכון. אבל אולי עם אי למידת השפה (פה השפה הצילומית) אפשר להגיע לאינסטיקנט החייתי.
    פונקטום/ סטודיום באופן שפתי, לא נקודתי

    ולמרות כל זאת, אני רב עם עצמי יום-יום, וגם לי אין תשובה…
    (אייקון של חיוך)

  • אורי בר-און  On אוקטובר 9, 2007 at 1:58 am

    אני גם מחכה לאלבום כזה.

  • דוד שליט  On אוקטובר 9, 2007 at 11:25 am

    אני לא תחרות ליכולת המסחררת שלך לבחון דברים מ-361 מעלות שלהם.
    מי כמוך יודע שקודם צריך כותרת לא-מוליכת-שולל, אבל כזאת שתגרום להיכנס לפוסט. אז נכון שלא קם לעיתון יורש, אבל כשאתה ובני דורך קוראים כותרת כזאת אולי הם חושבים על מישהו או משהו אחר, ודיבור על העולם הזה קצת מנוכר להם. והאמת שאם יש יורש או לא, פחות עניין אותי, אלא תחמנותו ארוכת השנים של רה"מנו ועוד צילומים משעשעים שחשבתי לחלוק פה.
    אני גם לא לגמרי נהנה לדפדף בחוברות הישנות האלה, כי הן כוללות המון המון זבל והבל, אבל אם היו מוציאים מהן את החומרים הנכונים היה שם וואחאד אלבום.
    למרות מה שנדמה, אני נזהר מלהתרפק על הראשוני ועל פעם. תמוהים לי אנשים שמשקיעים זמן וכסף כדי להגיע לאיזה ספר או חפץ סתמי, כי הוא זכור להם בילדותם. אבל פעם כזבל אורגני של ההווה הוא דבר חשוב ובלתי נמנע. קח יוצר כמו טרנטינו שניזון מכל טראש שנות ה-60 וה-70 שראה בתור עובד בחנות וידיאו, ועושה מזה היום קריירה.

  • נטלי  On אוקטובר 9, 2007 at 2:31 pm

    מה הקשר לנוסטלגיה?
    עובדה שאולמרט אותו אולמרט, רק כמה שנים לקח עד שעושים לו חקירה????????????

    משנת 78 זה סיפור ארוך מאוד.

    הכל נשאר כשהיה, וזה לא מצדיק את העולם הזה
    וגם לא פוסט מיופייף.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 9, 2007 at 3:33 pm

    הי דוד
    סתם רציתי לעורר דיון ככלולותו, על תפיסה, רגעית מול מרחבית או איך שלא תקרא לזה.
    נראה לי שהיתה קצת ציניות בדבריך אלי:
    "אני לא תחרות ליכולת המסחררת שלך לבחון דברים מ-361 מעלות שלהם"
    וממש לא התכוונתי לתת שם איזה פגז זרם תודעה ולנחות על פוסט, או יותר נכון להנחית עליו מה שהוא לא רצה להיות.
    אינטמי, אישי, וכו'.
    סתם דיון.
    אני מצטער אם זה דבריי נשמעו מה שהן לא

    בתודה,
    אודי

  • דוד שליט  On אוקטובר 9, 2007 at 5:16 pm

    אודי, ממש לא הייתה ציניות ולא כוונת ציניות בדבריי, נהפוך הוא, הערכה. ואם הרגשת אחרת, אני מתנצל. בשמחות, דוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: