רגעים אחרונים בקולנוע פאר

 

 

 

קולנוע פאר נסגר בשבוע שעבר לטובת, יש יאמרו לרעת, מגדל דירות. כעבור מספר ימים התקשרו אליי מ'תל-אביב' וביקשו לשמוע שוב את הסיפור על 'באבא'. סיפרתי אותו לאחת העורכות לפני מספר חודשים, כשסייעתי לה בכתבה על הריסת קולנוע תל-אביב. השיחה ההיא התגלגלה כנראה לחיסול הצפוי הבא, זה של קולנוע פאר, והשבוע ביקשו במקומון לגבות ממני את הסיפור בצורה מסודרת. 

מדובר בקוריוז. אני עומד על המדרכה של פאר, ולפתע עוצרת לידי מונית ומתוכה מציץ רוברט מיצ'ם, ושואל איפה זה באבא. השחקן ההוליוודי האגדי, הידוע בשתייה כבדה, היה תקוע אז, שנת 1984, בהפקה בינלאומית שצולמה כאן וחיפש את המקום היחיד בעיר שהיה פתוח בשבת. באבא, כידוע לכל בן תרבות, דבוק לאותה חתיכת בטון של קולנוע פאר, ואני כיוונתי לשם את מיצ'ם. אבל עם קצב חילופי האוכלוסין במקומונים, לא בטוח שהבחור בצדו השני של הקו העריך את הפואטיקה. מיצ'ם, שקל את השם בזהירות, כן, שמעתי עליו.

 

זה אמנם סיפור מחזית בית הקולנוע, אבל מצדי, חזית חיצונית או עם הפנים אל מול המסך, אותה התרגשות. מה עוד? אני זוכר את עצמי מוביל את ילדיי לפאר. לראשונה הם ראו סרט לבד, אחד השרקים, ואני שוטטתי לאורך קירות הבניין, עד שאיתרתי את הדלת ממנה בקעו קולות שנשמעו שייכים לאולם אליו נשאבו. לא זוכר הרבה יותר מזה. ברגע שפילחו את קולנוע פאר לחמישה אולמות, מתישהו בשנות ה-90', ירדה עלי איזו עלטה.

מה אנחנו זוכרים מבית הקולנוע שלנו היא שאלה שתמיד ריתקה אותי. באתר סינמסקופ הופתעתי לגלות כמה עשרות תגובות לסגירה, רובם ירו זה בזה עוד ועוד שמות סרטים שהוצגו בקומפלקס. ואני לא מצליח להבין איך בעידן הרב-מסכי אנשים זוכרים איפה הם ראו מה. כמה מבקרי קולנוע שם קיטרו על היעדר החנייה וכמה טוב שהעבירו את ההקרנות לעזריאלי. דווקא הם, מעצבי דעת קהל, בעטו בבית הקולנוע השכונתי האחרון בעיר. מישהי כתבה על קסם ההתגלות של פאר, מעבר לפינה, ועוררה בי געגוע לתחושה ההיא שפעם הייתה חלק מחוויית ההגעה לקולנועים שכונתיים.

 

אני זוכר את רגע החניכה שלי. תחילת שנות ה-60', ילד-חיפה שבא לחופשת הקיץ אל דודו בצפון הישן, והלך לפאר לראות את 'בילי בדאי'. 11 דקות, כך אקרא כעבור שנים, היה משך הופעתה של ג'ולי כריסטי בסרט ההוא, די זמן בשבילי להתאהב בה. הבמאי ג'ון שלזינגר לקח את כריסטי מהקומדיות הבריטיות המטופשות של התקופה, ורגע ההתגלות שלה בסרט הוא בצילום טלסקופי, הולכת ברחוב, כולה נעורים וחופש ומה לא. קולנוע פאר סיפק לכריסטי את כל רוחב המסך האפשרי להליכה, ואותם ממדי מסך הפכו אותו לבית טבעי לסרטי הענק של שנות ה-60'. "סיפור הפרברים", "גבירתי הנאווה", "אלמו". בקצב הזה שיחקו בקולנוע פאר שניים שלושה סרטים בשנה. בשנות ה-70' אני זוכר משם את החוויות העוצמתיות של "קן הקוקיה", "זהות גנובה" ואת החזרה האיטית הביתה, המום כולי, מ"התפוז המכאני". להתרחק בהליכה מבית הקולנוע שלך היה חלק מהעניין.

 

חזרתי לשם השבוע. הפירוק של באבא התנהל במהירות, וגם מפתחו האחורי של הקולנוע נכנסו ויצאו פועלים, מדברים ביניהם רוסית, השפה השלטת היום ברגעי הפירוק והאריזה. חמקתי ביניהם ונכנסתי פנימה, מציץ אל פתחי האולמות האפלוליים. בלובי היו מונחים חלקי מכונות ארוזים בניילונים, חלונות הראווה הריקים, ושלט בודד של קוקה קולה: "הסרט הוא רק תירוץ". הנה סיבת המוות, התאווה העירומה של בעלי הממון. קולה ופופקורן בלעו את הקולנוע, והנדל"ן בלע את כולם.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On אוקטובר 19, 2007 at 12:24 am

    צילמנו את " השגריר" עם מיצ'ם, רוק הדסון ואלן בורסטיין הנחמדה בנשים – שעות ארוכות ארוכות וימים ארוכים עוד יותר יש לי ברזומה עם שלושתם, בעיקר עם הגברים. הוא באמת הסתובב בסופי השבוע וחיפש מה לשתות ואיפה…

    עצוב שנסגרים בתי קולנע. מאד עצוב.

  • נמרוד ברנע  On אוקטובר 19, 2007 at 1:59 am

    די נורא מה שקורה, ואתה כותב על זה מנקודת מבט של איש קולנוע ואני מגיב לך כצרכן קולנוע, לכל בתי הקולנוע בארץ. אני זוכר שסינמה סיטי נפתח בלי אישור ממכבי אש – כמה שנים עברו – ועכשיו גם קולנוע פאר, שאת רוב ימי שישי של כיתה ח' בילתי בו, וגם קולנוע לב בקניון רמת-אביב אליו התוודעתי בשנים האחרונות, נסגרים.
    עוד יותר עצוב שגם סופר באבא נסגר, באמת מוסד תל-אביבי בעידן ה-איי-אם-פי-אם, ויחד עם הסגירה של בריכת גורדון, הריסת אוסישקין, יש תחושה שתל-אביב נמחקת, נעלמת, לטובת איזו גירסא חיוורת של מגה מטרופולין מערבי מנותק מהסביבה שהוא הוא נמצא, בין בני ברק לבת ים, בין יפו ועג'מי לשבילים של רמת אביב הירוקה.
    אני קורא עכשיו את "זכרון דברים", מקבל זיקוק של תל-אביב של פעם ונדהם כל פעם מחדש איך גם מול העיניים הצעירות שלי תהליכים היסטוריים של החרבת הקיים והחלפתו לא בגירסא משופרת או חדשה אלא בגירסא קפיטליסטית-גלובלית חסרת ייחוד ומנצלת עובדים.

  • בועז כהן  On אוקטובר 19, 2007 at 6:36 am

    כן. לדור שלם של כרישי-נדל"ן ושל תוצרי הדור של עידן תקשורתי קצר-רוח ושטוח, "הסרט הוא רק תירוץ".

    עצוב הסיום שלך. עצוב הסוף של "פאר". כתבת:
    "… ושלט בודד של קוקה קולה: "הסרט הוא רק תירוץ". הנה סיבת המוות, התאווה העירומה של בעלי הממון. קולה ופופקורן בלעו את הקולנוע, והנדל"ן בלע את כולם"
    .
    והנדל"ן בולע הכל. את השקט והשלווה ואיכות החיים ואת הנוף ואת בתי הקולנוע השכונתיים ואת חנויות הספרים הפרטיות, ואת המרחב הציבורי נטול הפרסומות. את הכל.

  • מירי  On אוקטובר 19, 2007 at 8:07 am

    אתה יכול לדמיין מקום חדש שנפתח, נושא שם כמו "פאר"? לא רק ההכחדה הפיזית, אלא המחיקה של שמות מקומות כמו "פאר" מהסביבה. שיכבה שלמה של שפה נכחדת מנוף הרחובות. זה עידן הטשטוש. כתבת נורא יפה.

  • שרון רז  On אוקטובר 19, 2007 at 8:42 am

    עצוב ומדכא כמובן. סגירה של עוד בית קולנוע, בית קולנוע שכונתי, בניין עצמאי, לא בתוך קניון. למרות שגם סגירותו הקרובה של לב בקניון רמת אביב מדכאת בנוסף, בגלל תאוות הבצע וחשיבות הדולרים למ"ר על פני תרבות ואמנות.
    זו מדינה בהפרעה קשה, מדינת שחיתות, בצע כסף ועסקאות נדל"ן.
    צפיתי בהרבה סרטים בפאר, צילמתי אותו בעבר וצילמתי אותו יחסית גם לאחרונה כשהחלו הדיבורים על ההירסה. השבוע עברתי שם במקרה וללא מצלמה ונכנסתי דרך דלתות הכניסה שהיו פתוחות כי פירקו שם רמקולים וכל מיני כאלה, עצוב ביותר, ואין לי גם צילומי פנים.
    גם מבחינה אדריכלית יחסר לי ה"גוש" הזה, גוש אטום, שהוא מוסד תרבותי ומקום בילוי לכל המשפחה. עכשיו יבוא במקומו מגדל מגורים שאני מבטיח לכם שיהיה הרבה יותר גדול וגבוה, כמו במקרה קולנוע צפון הנכחד ויותר גרוע מכך.
    אם היו יצירתיים ונועזים אפשר היה גם את המבנה הזה להסב לבניין מגורים, עם המעטפת החיצונית של פאר אבל אף אחד לא יחשוב על כך כי זה פיתרון פחות כלכלי.
    בכל אופן אומרים שההריסה תהיה עוד כחודש. עצוב.
    את קולנוע תל אביב הרסו כבר? לא הייתי שם מזמן
    תודה על הפוסט הזה, דוד, והצילום למעלה עם פח הזבל (של באבא) ליד ממחיש הכל

  • אורי  On אוקטובר 19, 2007 at 8:48 am

    מה שמדהים זה איך שבאמת הכל קשור אחד לשני ואין רגע דל.
    כתבת יפה.

  • ענת פרי  On אוקטובר 19, 2007 at 10:28 am

    לא רק בתי הקולנוע הישנים נעלמים, גם ההנאה ללכת לסרט

    הקסם שהרגשנו פעם כבר בכניסה לאולמות הגדולים, האפלוליים, עם המסך הרחב והמון קפלי הבד, וההתרגשות כשהוא התחיל להיפתח, עוד לפני שראינו משהו

    ושום ריח של פופקורן. אחרי הסרט קנו לנו תירס חם שהרתיחו ברחוב בדוד גדול מהביל, עדיין בתוך העלים הירוקים

    היה ואיננו עוד

  • אורן  On אוקטובר 19, 2007 at 11:41 am

    מצחיקים השמות האלו 'הוד' ו'פאר', בעיקר הוד בין חנויות הסקס בפסאז' מלוכלך.

  • דוד שליט  On אוקטובר 19, 2007 at 2:48 pm

    תודה, מירי, שרון ואורי.
    עניין השמות הנכחדים של בתי הקולנוע, שווה פוסט לחוד

  • רני  On אוקטובר 19, 2007 at 5:36 pm

    כיום, כאשר יש שלושה ארבעה שמות לכל בתי הקולנוע בארץ (רב-חן, גלובוס, לב, סינמה סיטי ופלאנט) אני די מתגעגע לשונות שאפיינה את בתי הקולנוע של פעם. כל אחד סיפק חוויה קצת אחרת, לכל אחד היה מבנה אחר ואולם שהיו לו האפיונים שלו. מי עוד זוכר את מסך הקטיפה הזהבהב המתרומם מעלה ב"דקל", או את המסך הרחב והעצום של "פאר" (לפני החלוקה), או את היציעים העגלגלים והלא כל כך נוחים של "מוגרבי" ו"סטודיו", את המדרגות היפיפיות בקולנוע "אסתר" או המסך עצום המימדים של קולנוע "תל אביב"? מי עוד זוכר שמות כמו "ארמון-דוד" או "תכלת" או "אואזיס" או "רמה"? מי עוד זוכר שלכל בית קולנוע היה אפיון סרטים משלו וידעת שאם זהו מיוזיקל חדש תראה אותו, מן הסתם, ב"פאר" או "צפון" ואם זה סרט פעולה אז ב"תל אביב" או "חן" וסרטים אינטימיים יותר ב"גת" או "סטודיו" ואת הקטנים באמת ב"תכלת" או "פריז" וכו, וכו.

  • איתמר  On אוקטובר 20, 2007 at 10:55 am

    כתבת יפה. עצוב שנסגר בית קולנוע, אף על פי שקולנוע פאר, הקרוב למקום מגורי, היה אכן מאז חילקו אותו לכמה בתי קולנוע קטנים, למקום שאין סיבה לראות בו סרטים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: