הפגנת הקולנוע המאוחרת של הבורגנות

 

בשערי קניון רמת אביב. צילום: ירון ברנר, ווינט.

ספק גדול אם הפגנת הקולנוע שנערכה בתחילת השבוע, מול שערי קניון רמת אביב, תשנה משהו. קולנוע לב אביב מן הסתם, יסגור את שעריו ביום שבת הקרוב, ולכל האנשים הטובים שהגיעו להפגין  נגד הסגירה, יירשם איחור, ואפילו איחור היסטורי. מזה עשרים שנה ויותר בתי הקולנוע כלואים בתוך מצודות הקניונים, נתונים לחסדם של אילי הממון. ומאז אותו רגע, בו ניתנו בידיהם את המפתחות, לב לבייב ושכמותו בוחנים את הכדאיות הכלכלית של קוביית הקולנוע בתוך הלגו העסקי הענק שלהם ובועטים בה כמו ילד שמואס במשחק.

ספק גדול אם בעלי הרשתות הם השותפים הנכונים למאבקם של צופי הקולנוע. לפני כחודשיים, כשהחלה פרשת לב אביב להתגלגל, ראיינתי את איש העסקים איז'ו שני, בן זוגה של נורית שני, בעלת רשת לב. התרשמתי ששני נמצא כבר בשלב הבא של הסיפור, קרי בהליך הבוררות שהוא פתח נגד לבייב. שני אמר לי שמדובר פה בלמעלה ממיליון דולר הפסדים שנגרמו לו במהלך עשר שנות הפעלת הקולנוע. בקיצור, שם המשחק הוא מי יפצה את מי ובכמה כסף.

חזרה למפגינים בחוץ. הם עוררו סימפאטיה מקומית, החתימו על עצומה – כן, חתמתי – אבל לכתבות האוהדות ברשת ובעיתונות, התלוו לא מעט תגובות עוינות. רבים ראו במחאה הצפונית הזאת אקט מתיפייף, ושלחו את הרמת-אביבניקים לראות סרטים בסינמה סיטי. לרוב המגיבים הזועמים לא היה בית קולנוע שכונתי משלהם. תהליך הקניוניזציה של הקולנועים בישראל הביא למצב שבו קהילות שלמות נטולות בית קולנוע. היכן שלא כלכלי לבנות בית קולנוע, בעלי הממון לא בונים בית קולנוע. אבל הטוקבקיסטים, בפרפרזה על משפט שלמה, אמרו לחברים מרמת אביב: לי לא יהיה בית קולנוע וגם לכם לא.

לא שהצפונים נקיים מחטאי-תרבות. ברמת אביב שכן פעם בית קולנוע אידיאלי לצרכים של סרטי רשת לב. לבית הקולנוע ההוא קראו "רמת אביב" ובהמשך שינה שמו ל"תמוז". לא זכורה לי מחאה כשנסגר, כשם שצופי הקולנוע בישראל לא מחו (דמעות של נוסטלגיה בעיתונות אינן נחשבות), כשנסגרו כל הקולנועים הישנים. בשנות ה-80' וה-90' היה פה גל עוינות לקולנועים הישנים, המוזנחים, המגודלים, וכולם שמחו עם הגעתם של האולמות הקומפקטיים והנוחים בקניונים. עכשיו כשמשכו לצופים את השטיח האדום מתחת למושב, כולם המומים.

דרך אחת לפתור את סיפור רמת-אביב היא דרכו של הפטרון: הצופים הממונעים ירחיקו לסינמה סיטי ושכמותיה, ואילו דיירי בתי האבות בשכונה – קבוצת צרכני-קולנוע שקיבלה הבלטה במאבק – ירכשו מעתה קלטות של סרטי לב (אלה מופצים מספר חודשים אחרי יציאת הסרט לקולנועים) ויצפו בהם בנוחות בחדר התרבות. דרך אחרת היא הדרך האזרחית: להגדיר מחדש את גבולות הקהילה, צרכיה וזכויותיה התרבותיים-קולנועיים, ולדרוש אותם.

בסדר הישן בית קולנוע היה חלק אורגני מחיי הקהילה. בראשית ימי המדינה, ראש הממשלה דוד בן גוריון נהג לציין ביומנו את הקמתה של שכונה חדשה ולמנות בחגיגיות את המבנים – בית ספר, מוזיאון, מכבסה ובית קולנוע. באופן אישי, בן גוריון סלד מהמנהג ללכת לקולנוע, אבל הוא כיבד את רצונם וצורכיהם של האזרחים. אילי הממון היום מחויבים רק לבעלי המניות. 

האם לקהילה יש היום כוח ועניין להילחם על זכויותיה הקולנועיות? ההצעות הקודמות למרד צרכנים על בעלי רשתות הקולנוע ו/או על בעלי קניונים מעולם לא הגיעו לשלב המעשה. המאבק המפואר האחרון היה על הזכות לראות קולנוע בליל שבת. הוא נמשך קרוב לעשרים שנה, בגיבוי והמרצה של מפלגות השמאל מול הציבור החרדי, והסתיים בניצחון חילוני מוחלט. למרבה האירוניה, לב לבייב הוא אדם דתי, שהתנה בשעתו את קבלת הזיכיון באי-הפעלת הקולנוע בלילות שבת. סרטי שני נענו, ולב אביב היה לאולם היחידי בעיר החילונית שסגר שעריו עם כניסת השבת. בראיונות לעיתונות אז, נורית שני נשמעה מפויסת ומקבלת את הדין, גם משום שהתושבים לא ממש השתגעו על התוספת החדשה לשכונה. עכשיו המפגינים תקועים גם עם הקניון המפלצתי וגם עם אין-קולנוע.

האם הכל אבוד? סיפור הקרנות השבת בלב אביב הגיע בשעתו לכנסת ובישיבה סוערת, במרס 1997, תהה חבר הכנסת שלום שמחון, האם לבייב, שהחברה שלו נסחרת בבורסה, יכול להחליט על אופי העסקים שבבעלותו ועל ניהולם, בלא שלמשקיעים בבורסה יהיה מידע מוקדם או אפשרות להתערב בהחלטה. אבל השאלה היא מהן זכויותיו של הציבור הרחב? אם בעלי רשתות תובעים שלא יהיה עסק מתחרה ברדיוס מסוים מהם, האם לא שמורה לצרכנים הזכות הנגדית לשירותים עסקיים ברדיוס מסוים ממקום מגוריהם?

משהו טוב אחד היה בהפגנת הקולנוע ברמת אביב. על-פי הדיווחים, המפגינים חדרו מבעד לשערי הקניון והעתיקו את ההפגנה פנימה, אל רחבת הקולנוע. זהו בבחינת תקדים, שכן קניונים כידוע, הם אתר סטרילי, מואר-תמידית, ארץ שאין בה לא עניים ולא מפגינים, רק צרכנים. יצירת המגע הזאת היא סימן מעודד למאבקי הקולנוע הבאים.

 

http://shirbut.com/blog/

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3480731,00.html

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תושב  On דצמבר 13, 2007 at 5:29 pm

    היה גם בית קולנוע בשם
    פוקוס
    במעונות הסטודנטים ברמת אביב

  • טלילה  On דצמבר 13, 2007 at 7:00 pm

    אתה מאיר יפה את כל ההיבטים של הפרשה העגומה הזאת. ושמחתי במיוחד על הפסקה האחרונה. כלומר התנחמתי בה…

  • שרון רז  On דצמבר 13, 2007 at 10:07 pm

    אמיץ מאוד, נכון לגמרי
    שמת את הדברים על השולחן
    הצגת אותם בדיוק כמו שהם בתכלס
    הון, ממון, אילי הון, שלטון, ובעלי מניות, כסף הוא הסיפור ומה שמסביב כבר לא יכול הרבה להשפיע, אבל איכשהו גם אסור לוותר
    כאבך הוא גם כאבי שלי וכאב של עוד לא מעט אנשים בכל זאת, למרות ההמונים שגם היפנו עורף לבתי הקולנוע בשנות השמונים והתשעים
    קולנוע תמוז עומד שם ומחכה שיעשו איתו משהו, האם ייתכן שאפשר יהיה לפתוח שם בית קולנוע מחדש? האם מישהו אמיץ ובעל אמצעים אך גם עם אג'נדה תרבותית שיכול לראות פוטנציאל? מסובך? פשוט? אפשר כן להיות ריווחיים עם זה וגם לעשות עם הקהילה ולמענה וגם לא להפסיד, בטוח שאפשר, לא יודע איך, אולי מישהו ירים כפפה?
    ואגב- תושב- היכן בדיוק היה קולנוע פוקוס במעונות?

  • צ'  On דצמבר 13, 2007 at 11:07 pm

    שימו לב לכתבה שהיתה בגלובס על תנאי ההעסקה לקויים במוסדות תרבות שבה כיכבו קולנועי לב

    http://nnimrodd.com/pdf/On_Workers_Exploitation_on_Israeli_Cultural_Centers__by_Liron_Shaman__Globes-Firma__November2007.pdf

  • נויף  On דצמבר 16, 2007 at 9:52 am

    הי.
    אני ערן מהאתר שקישרת אליו וממארגני ההפגנה.
    (תודה על הקישור)

    ההפגנה הייתה כמובן רק כלי אחד בתוך מאבק פוליטי-חברתי-כלכלי נגד החלטות של הקניון שנוגדות את האינטרסים של הקהילה שהוא נמצא בתוכה.
    אני בהחלט מסכים שהתעוררנו מאוחר מידי, לפחות ספציפית לגבי העניין הזה.

    בקשר לכלל הקולנועים שנעלמים. זו כמובן תופעה קיימת, ולב אביב הוא חלק ממנה. אבל העניין הוא שאני לא חושב שיכולתי לעשות הפגנה דומה מול, נגיד, קולנוע פאר, שנסגר, אני חושב, ממניעים כלכליים שלו. אני הרי לא יכול לדרוש ממישהו להפסיד כסף. אבל פה הקניון בהחלט מרוויח יפה מאוד. רק רוצה להרוויח יותר. פה הקניון נמצא בתוך שכונת מגורים, לעומת קניונים אחרים.

    מי שצריך לדאוג לתרבות בכלל ולקולנוע זמין בפרט, זו כמובן העירייה והחברה. ואם אפשר להשתמש בתמריצים כלכליים – מה טוב.

    זה נכון שתושבי רמת אביב באופן כללי מרוצים שהקניון סגור בשישי, ושקט פה. בכתבה עם נורית שני, דרך אגב, היא פחות או יותר טענה, שלבייב סוגר מסיבות כלכליות ומעדיף להציג את זה כסיבות דתיות.

    ועוד תיקון קטן: מספר לא מבוטל של מפגינים אכן נכנסו לתוך הקניון ועשו שם קצת רעש. זה לא היה ליד הקולנוע אלא בקומת הקרקע ליד המודיעין ומול המפגינים מחוץ לדלת. בוא נגיד שהיה מאוד כייף לראות את הפרצופים גם של עובדי הקניון וגם של לקוחות שהיו די בהלם ממה קרה לקניון היפה, השלו והמוצלח שלהם.

    ושוב תודה.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: