איך פספסתי את תפקיד המושיע

מצאתי את עצמי מאחורי הקלעים, מול ארבעה בחורים רגילים בתכלית. תכיר, אמרה דלה, הביטלז. תכירו בחורים, ישו.

 

 

חג המולד של מחר והאיקונים עם דמות ישו על שלל הוואריאציות שלה, הם התזכורת השנתית לפספוס הגדול שלי. דמות ישו המושיע שלא הייתי. ומעשה שהיה כך היה. למדתי אז תיאטרון בניו-יורק וחלמתי, כמו כולם, לעשות את זה בגדול. יום אחד טלפון מהבית. מחפשים אותך. חברה אמריקנית עושה פה סרט על ישו. סרקו את כל השחקנים הצעירים בארץ. אתה האחרון. ראו את התמונה שלך ונדלקו. המפיק של הסרט כרגע בניו-יורק, מחכה לטלפון ממך.

סרטים על ישו הם רוטינה קבועה בקולנוע ובטלוויזיה האמריקנית. אבל זו הייתה פרודוקציה אחרת. הם החליטו לצלם את כל הברית החדשה בארץ המקור, עם האנשים האותנטיים, או מה שנשאר מהם, הישראלים. ואני הייתי הישו שלהם. או זה מה שהם קיוו.

הטקסט הגיע תוך דקות עם שליח. כמו כל ישראלי ומנוכר לנצרות, המילים היו זרות לי. דפדפתי בספרי אמנות, להיכנס לאווירה. העמידה הנוגה, הסגפנית, העיניים המתגלגלות כלפי מעלה. ככה נכנסתי לפגישה. המזכירה חייכה אליי כמו שמחייכים למי שהולך להיות הדבר הבא. מר היימן יקבל אותך מיד.

מר היימן לא חיכה רגע מיותר. הוא יצא אליי, נעץ בי מבט מטווח קצר, מאוד מרוכז, והושיט יד. איך מי שיהיה ישו לוחץ יד? לחיצה אמיצה ואנרגטית של שחקן שש אלי תפקיד או משהו שמימי, רך, נטול אגו? היימן קירב אליי את ראשו למרחק אפס ואמר, אני צריך אותך בשיער ארוך וגולש.

 

מעצבת השיער שלהם, דלה שמה, דחפה אותי לטקסי ואמרה לנהג שייקח אותנו לברודוויי. הולכים להביא פיאה. בשתי דקות נסיעה הספיקה דלה לספר לי על העבודה הנפלאה בסרט שכרגע גמרה עם ג'ון טרבולטה ולילי טומלין, ואני הרגשתי הוליווד אנד ברודוויי, הנה אני מגיע. עצרנו מול אחד התיאטראות. ביטלמניה, סיפורם של הביטלז. נכנסנו בדלת אחורית ומצאתי את עצמי מאחורי הקלעים, מול ארבעה בחורים רגילים בתכלית. תכיר, אמרה דלה, הביטלז. תכירו בחורים, ישו. דלה התחילה לנבור בפיאות שלהם, ולבסוף הושיטה לי את פיסות השיער והזקנים הארוכים מהתקופה ההודית של הביטלז. ניסיתי את ג'ון, את פול, את רינגו, ואת ג'ורג'. זהו, אמרה דלה, אתה ג'ורג'.

היא הבטיחה להחזיר את גושי השיער עד תחילת הצגת הערב, ודהרנו חזרה בטקסי. היימן חיכה שייגמרו לאפר אותי, תלתלי השיער השופעים על כתפיי. הוא שיפד אותי במבטו רגע ארוך נוסף, ואז נסוג. נותרתי לבד עם הצלם והמקליט. חדר ישיבות במשרד ניו-יורקי, ואני מאחורי שולחן הדירקטוריון, צריך לשאת מבט כאילו-למרחקים, לדבר אל המצורעים, החלכאים והנדכאים, היושבים על גבעות ארץ קדומים.

סאונד, מצלמה, אקשן. עמדתי שם, פוחלץ מאופר ומחובר בדבקים וסיכות, וטחנתי טקסטים ברוח הנצרות, "מי שיש לו חולצה, ייתן אותה  לעירום, ומי שיש לו פת לחם, ייתן אותה לרעב". הייתי רע כמו שאי-אפשר לתאר. המילים שלי נחבטו בקיר עטוי המרבד ונספגו בתוכו, ריקות ומתות. וכל העת המשכתי כמובן בפוזה הזקופה, הדבר היחיד שעוד זכרתי מישו של האלבומים.

האורות כבו. דלה תלשה את הפיאה מעל ראשי, סרט ההקלטה הועבר לחדר אחורי. היימן לא יצא אליי. המזכירה לא חייכה בדרכי אל המעלית. יותר לא שמעתי מהם. כעבור זמן קראתי שהסרט צולם בארץ. בתפקיד ישו הופיע שחקן אמריקאי.  סגוף, ענוג וחיוור. כמו שצריך.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת פרי  On דצמבר 24, 2007 at 1:20 pm

    אם צריך הוכחה שהמציאות עולה על כל דימיון

  • אורי  On דצמבר 24, 2007 at 5:53 pm

    סיפור מאוד יפה לחג.

  • אבנר  On דצמבר 25, 2007 at 2:15 pm

    וטייק נוסף על האמירה ההיא של לנון על ישו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: