מקרין החלומות

לקראת החג, יצאנו הצלם קובי קלמנוביץ' ואני לפרויקט גלובס על מקצועות הולכים ונכחדים. בין המצולמים היה מקרין בקולנוע, איש שראה את הישראלים מגבם, בחושך, כמניין שנות המדינה. סוג של הומאז'

יורם אילן. צילום: קובי קלמנוביץ'

בשנת 1948 נכנס יורם אילן, לראשונה בחייו, לחדר הקרנה.  זה היה בקולנוע קסם, על שפת ימה של תל-אביב. המקרין נתן ליורם בן ה-11 לנקות את המכונה, וכשהיה מוכן וראוי, גם להשחיל את הצלולואיד.  60 שנה מאוחר יותר הוא ניצב בחדר המכונות של קולנוע מוזיאון תל-אביב, המקרין הפעיל האחרון מעידן בתי הקולנוע הגדולים. בתום הקרנת הסרט זוכה האוסקר "הזייפנים", הוא כיבה את המכונות ואמר לי "עזוב סרט, איך הייתה ההקרנה?"

יורם עשה כל עבודה אפשרית בבית הקולנוע. הדביק את הפרסומות של יאה-נאה, הפרסום ש"עולה כסף, אך שווה זהב". שימש שליח של חברת פוקס, נוסע עם אופניים עם סבל, מביא גלגלים של הסרט לקולנועים, בעיקר כדי שיהיו לו חתיכות פילם. וכמו כל בני דורו התפלח לסרטים. סדרן בבית העם שזיהה את התלהבותו לסרטים, נתן לו תמיד להיכנס.  את  גן רינה, הקולנוע הפתוח ממול שהקרין רק בהצגות ערב, יורם זוכר כשעוד לא היה שום בנין מפריד בינו לקו המים. המקרין, אומר יורם, ראה שהשמש שקעה בים, ואז התחיל את הסרט.
"כולם מתראיינים היום ואומרים 'אני הילד מסינמה פרדיסו'. שיגידו", הוא מגחך ומציג את תמונת הרקע על הסלולארי שלו. תצלום של מכונת הקרנה ישנה. "כשאני בא לעבודה, אני נותן נשיקה למכונה. כשכואב הראש, אני מקשיב למכונת ההקרנה, ועובר לי הכאב. כל כך אהבתי להקרין. אהבתי לראות את הפלא הזה שזז על הקיר. הקרנתי לילדים בימי הולדת ב-8 מ"מ, אפילו בשירותים אצלי בבית, שמתי תקע והקרנתי צ'רלי צ'פלין על הקיר". 
בצבא עמדו על כישוריו, שלפו אותו מטירונות שריון, הישר לתא המקרין. "הקרנתי בשלוש מלחמות. הגעתי עם טנדר ליחידות, שמתי מסך, שאבתי חשמל מגנרטור, והקרנתי". אחרי הצבא עבד בקולנוע מתמיד ובקולנוע מקסים, קפץ למאיון בחיפה, ובמשך שלושים ויותר שנים היה מקרין הבית של גלובוס. הוא פתח כדבריו את קולנוע סינמה 1, וזוכר בבירור את ליל ההתקפה על מלון סבוי הסמוך. "דרך החלון של חדר ההקרנה ראיתי הכל, השתלטות המחבלים, היריות, הסירנות. נסגרתי בחדר, כיביתי את המכונה ואת האורות באולם".

כשהחל עידן הרב-אולמות היה מקרין יחיד בכל אולמות הקומפלקס של הוד. "אני הורדתי את המסך האחרון בקולנוע תל-אביב, נתתי לגלובוס את המפתחות. לכאן הגעתי לפני שבע שנים. הקרנתי בפתיחה של סינמה סיטי. אמרו לי שהם לא מסתדרים עם המקרין במוזיאון, שאלו אם אני רוצה, ובאתי הנה".
הוא עוד זוכר את הזמנים שגלגלו תרגום בצד ונתנו סיבוב במנואלה למכונת ההקרנה. סרט הצלולואיד הישן הכיל ניטרט, שהיה מועד לדליקה. שני מקלות פחמים סידרו את הפוקוס של הסרט, והצריכו השגחה מתמדת. "המקרינים היו חייבים על-פי חוק לשתות חלב בגלל ה-co2 שפלטו הפחמים. הסרטים גולגלו ביד, וכשנקרעו היינו מדביקים אותם עם אצטון. מאז יש ספלייסר, ולא צריך לגלגל, ואפשר גם לצאת מחדר המכונות. אם אני שם נכון, הפריים קבוע, רץ עד הסוף בלי תקלה. נוח להקרין היום. הכל מחשב, חיישנים".
האם הוא מתגעגע לקולנועים הגדולים? "היה אחרת. היינו כולם כמו משפחה. היו אז רק שלוש הצגות ביום, כל המקרינים היו נפגשים בבוקר בקפה נגה, ואחרי העבודה הלכנו ל'לב הרחב', מסעדה ליד קולנוע אלנבי.  לכל העובדים היו מדים ייצוגיים עם הסמל של גלובוס. פעם בשנה היו קונים לנו בגדי קיץ, פעם בשנתיים חליפות באופנת סגל. למקרינים נתנו חלוקים של אתא".
כל חבריו למקצוע נעלמו עם עידן רבי-האולמות, פוטרו או יצאו לפנסיה, ומספר המקרינים ירד לשליש. "היום עובדים סטודנטים, לא מקצועיים כמונו. להשחיל אני יכול ללמד גם אותך תוך יום, אבל צריך ניסיון. היום לוקחים בחור צעיר, משלמים מעט ושמים אותו אחראי על 8-10 מסכים. אני שומע שהולכים להכניס לעזריאלי הקרנה דיגיטלית, עם דיסקים. יצטרכו רק מישהו שיעמוד ליד מחשב. בעתיד זה יהיה בכלל מלוויינים, ואז כבר לא יהיה חדר מקרין. מה זה עושה לי? זה יהיה עידן אחר, ומקצוע המקרין ייעלם, כמו עוד הרבה דברים שאינם עוד".
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On אפריל 22, 2008 at 1:17 pm

    מזכיר נשכחות

  • שרון רז  On אפריל 22, 2008 at 2:31 pm

    מקסים מאוד ועצוב מאוד
    צריך להיות טיפוס כדי להיות מקרין, שם למעלה, לבד, בטח הרבה כייף והרבה שעמום, וחלק מהאנשים הללו בטח סתם הגיעו לזה די במקרה
    תודה על הפוסט

  • ענת פרי  On אפריל 22, 2008 at 3:08 pm

    מזכיר קצת את מדליק הפנסים מהנסיך הקטן.

    עצוב ויפה.

  • אורי  On אפריל 22, 2008 at 5:50 pm

    רציתי פעם לעשות סרט על המקצועות הנעלמים בת"א, אבל הגורפינקלים הקדימו אותי עם "החנויות של פעם".
    , ב"לב הרחב" עדיין כיף לאכול

  • ח ל י  On אפריל 22, 2008 at 6:11 pm

    מקסים.

    בשבילי, פאולי מרחוב בר כוכבא הוא הזכרון הכי חזק של מקרינים האוהבים קולנוע ואת הרעש המתקתק של מכונות ההקרנה והנגטיב הנעצר ונשרף בקצוותיו באמצע הסרט 🙂

  • אסתי  On אפריל 27, 2008 at 4:43 pm

    וגם כייף לפגוש את קובי קלמנוביץ' אחרי שנים שלא שמעתי ולא ראיתי.
    לא תצרף לינק לכתבה?

  • דבורה זילברשטיין  On דצמבר 23, 2011 at 8:27 pm

    יורם – אין עליך!
    דבורה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: