הספריה שלי (ושל בת זוגי)

 

 

מספר ספרים משוער: 1400-1500. עם מעבר הדירה לפני מספר שבועות, מכרתי, חילקתי והנחתי בפתח הבית, קרוב לאלף ספרים. חוויה מטהרת.

ז'אנרים בולטים: קולנוע, מגדר, פרוזה, שואה, עיתונות, תיאטרון, ביקורת תרבות, מילונים, היסטוריה.

שפות: עברית, אנגלית. נוכחים עוד כמה עשרות ספרים בהונגרית, שפת העבודה והתרגום של בת-זוגי, שלה כמה מאות ספרים במכלול, אבל אני אמשיך ואתייחס לספרייה בגוף ראשון זכר. התופעה הפטריאכלית הזאת שווה הרחבה, כלומר, הגבר כבעל הספרייה בבית, האספן, הגבר המוריש לבנו, ואשמת הבנים מוכרי הספרים של אבותיהם. בפעם אחרת.

שיטת סידור: כרגע על הרצפה, מעוצבים כשדרת ספרים, ממוינים לפי ז'אנרים, ממתינים למדפים החדשים.

מדיניות השאלה: משתדל לא. חבר טוב נוהג להחזיר לי ספרים כעבור 15 שנות הכחשה שהם אצלו. אם לתת, אז מתנה.

מדיניות צבירה/זריקה: קניות לא-סדירות, ירידי ספרים משומשים ומשלוחי יחצ"נים. מתנקה אחת לעשור בערך. בסינון הגדול הראשון זרקתי כמה מאות ספרים בגרמנית שאבי השאיר ("וולט גשישטא בכתיב גותי, הדפסה 1905? אתה יודע כמה סטים היקים הביאו איתם", אמר לי פעם סוחר ספרים). בחודש שעבר זרקתי את כל הלא-סחירים, המרופטים, זעירי-הדפוס, מיושני התרגום, וכל מה שהיה מונח שם שנים ולא דופדף.

רכישות אחרונות לספרייה: כלום, תודה. בטיול הקיץ האחרון באיטליה, The Rebels של שאנדור מאריי, ממני לבת-זוגי.

הספר הישן בספרייה: "ספר המעשים" שרשמו תלמידים מפי הבעש"ט, שנת תרפ"ג, מפורר לדפים, בתוך מעטפת ניילון.

הספר הכי יקר ערך בספריה: אין לי מושג. היו לי כמה ספרים שערורייתיים של קרל פרנקנשטיין במהדורה ראשונה,  פלוטארך אישים, עגנון במהדורת תרצ"ה מברלין, כל כתבי מקס נורדאו ועוד ועוד. חשבתי מי יודע מה. נמכרו בגרושים או גמרו בערמה, ממתינים לעוברים ושבים.

ספר שאתה מתגעגע אליו: כמו כל רגשן מצוי, את הספר הראשון שקראתי בספריית הילדים, פבזנר בחיפה. "סיפורים נבחרים", טייטל שמתאים לעשרות ספרים. זוכר משם סיפור על נסיך, שערב הכתרתו חולם על אדם שצולל למעמקים, עד שבית חזהו מתפוצץ מהלחץ. בנשמת אפו האחרונה, האיש צף, פנינה באגרופו, מתנה לכתר המלך החדש. הנסיך מתעורר בבעתה, אבל המשרתים מנחמים אותו, הלא זהו סדר העולם. כבר בילדות לימדו אותנו הספרים הכל. וגעגוע של השבועות האחרונים: "החיים כמשל" של פנחס שדה, אחד הספרים היקרים לי בספרייה. העובדה שאבי רכש אותו בהוצאת ששת המקורית, 1959, תמיד מילאה אותי גאווה. לפני חודש מצאתי מזיקים בין דפיו. זרקתי.

הציטוט האהוב עליך: באחד מספריו, קפקא מתאר אדם רץ בלילה, ומעלה אפשרויות: האיש בורח מרודפיו, רודף אחרי מישהו, ממהר הביתה. בעולם של ריגושים מיידיים ושיפוט שדה, דומה שאיבדנו את יכולת ההרהור והערעור הזאת. 

העלעול האהוב עליך: מילוני סלנג באנגלית (בעברית רובם מאכזבים, כיוון שאינם מציינים את הרגע בהיסטוריה שבו נוצרה המילה). לדוגמה New Yawk Tawk (אחד הטייטלים המוצלחים למילון סלנג), המחזיר אותי לעירי הזרה והאהובה. מת על ספרי בריאות ישנים (שלא זרקתי, עש ורימה ולא משנה מה). מזכירים לי סניפי קופת חולים מפעם, עם מאווררי תקרה, רצפת טראצו, ואנחות באידיש.

ספר שלא מצליח לסיים: אין ספר עיון אחד שקראתי קאבר טו קאבר (יש מי שכן?), ובפרוזה אני תקוע עם The Film Explainer של גרט הופמן, על תקופת הסרט האילם ואותו יודע-כל באולם שהסביר לאנשים את המתרחש. המסביר הוא סבו של הסופר, גרמניה שלקראת הסרט המדבר ועליית הנאציזם. כל המרכיבים שירתקו אותי, ואני שב ונתקע.

ספר שסייע לך בתחום עיסוקך: בתחילת שנות ה-80' נתקלתי בלונדון בספר בשם The Film Addict' s Archive, אנתולוגיה של ספרות ושירה על הליכה לקולנוע, ואחריו ב-Enter The Dream House, המתעד זיכרונות מבתי הקולנוע בדרום לונדון. אמרתי לעצמי, תראה איך הם כותבים בחופשיות על אהבת הקולנוע שלהם ותפסיק להתבייש בזו שלך.

ההקדשה שהכי יקרה ללבך: טרם הספיקותי לקבל הקדשות נחשבות. בפתח ספרי על בתי הקולנוע רשמתי כך: "לאמי, שלקחה אותי יד ביד, אל תוך החשכה".

מוטו: 1. למה לשרוף ספרים אם אפשר להעמיד אותם אל הקיר, ליד הכניסה לבית? 2. נמאס לכם מהספרים? תכניסו את כולם לארגזי קרטון. שבוע, שבועיים, חודש. תוציאו אותם מהארגזים. אהבה מחודשת.