אולי זה הקנאה, שפספסתי את החגיגה התל אביבית של "בתים מבפנים", ואולי זה המבוכה לבוא לשכונה שלי לשעבר, ולהיכנס לבית של מישהי שלא אמרנו זל"ז שלום ברחוב, אבל הזמינה אותי דרך העיתון למה שנראה כמו מימונה לאשכנזים, גרסת תרבחו אבל לא תסעדו.
בתגובת-נגד לחגיגות, אני מגיש פינה משלנו, בתוך חדר משלנו, ובטוח שיש גם לכם פינה כזאת. זה המקום שאליו אורחים בדרך כלל לא מוזמנים (הברדק, הברדק, כמו שנאמר ב"לב האפלה"). ולמרות שאנחנו כבר לא גרים שם, הפינה המגובבת הזאת, אני חושש, תוליד את עצמה מחדש, כמו בסרט מפלצות, בכל אשר נלך.
אז תודה שבאתם לחיים שמעבר ל"כאן גרים בכיף רותי ודוד".
ולהלן מפרט:
חדר שינה. מבט מצפון לדרום, לאורך המיטה, מבין רגליי לעבר השידה.
צולם בקיץ, שני מאווררים, תעשייתי ועוד קטנצ'יק לסיוע, ויש עוד אחד מהתקרה שלא נראה בתצלום, התזמור שלהם (נהיה קר מדי, תזיז לכיוון שלך, תסגרי את, זה פחות חשמל מהמזגן) הוא נושא מפר שינה קבוע.
ערמת ספרים. התחילה ליד המיטה, וכשזו הלכה וגבהה הוזזו הספרים לחלל שהתפנה מהטלוויזיה שהועברה לחדר של הילדים. אלה הספרים שלא זוכרים איפה הם נמצאים, ספרים גדולים שמונחים על קטנים בחוסר סדר. ערמה שמאיימת לקרוס כל רגע.
תצלום אילוסטרציה (וקרדיט לחברתנו, אפרת בלוססקי) לכתבת "העיר" על זוגות נישאים. עייפות החיים המשותפים. חשבנו שזה מקורי לחדר שינה. מעליה מונחת גלויה, צילום מעיר זרה, שומרת על איזון למרות כל משבי המאווררים.
אגרטל. אנחנו לא קונים/מקבלים פרחים, אז הוא התמלא במשך הזמן בסרגלים, עפרונות איקאה, מספריים, סכין יפנית, סימניות.
מאחורי האגרטל גיבוב של קלסרים, גזרי עיתונים עם כתבות שלעולם לא נחזור אליהם.
שעון קטן עם כוח צלצול הולך ונחלש, כמו ציפור פגועה. אחרי שנתיים שלוש אנחנו קונים שוב מאותו סוג.
המתלה משמאל לא היה החלטה שלי, וגם לא התיקים שעליו. הקטע הזה עם קניית תיקים הוא עניין לסוציולוגים וסטנד-אפיסטים. לא מבין איך נרדמתי מול הזוועה הזאת.
מתלה המתכת המשולש שתחתיו היה קנייה לא מוצלחת, הכל מתחלק ממנו, מסתורין עיצובי. סולק מחדר לחדר עד הגיעו לכאן. עלה לנו ואנחנו מתקשים לזרוק.
מנורה עומדת. זה שלי! באה אתי מניו-יורק, 1983. המנגנון מתקלקל לפעמים, לא ברור למה, והמנורה זרוקה שנים בפינה, ופתאום, ללא הסבר, שוב נדלקת, ומוחזרת להאיר בחדר מרכזי.
זה אנחנו. ואיך נראית הפינה שלכם?
דוד שליט 
תגובות
גדול!
טוב שנכנסתי לרגע בדיוק לרשימות
ניתן לציין שהברדק הוא ברדק אופייני לרבים אך תנוחת רגליך מרמזת איכשהו, ווישפול ט'ינקינג, על שלאפשטונדה בצהרי יום
זה הרבה יותר נעים מהלופט עאלק המופלץ שראיתי אתמול
בניסיוני, כי רב, אני יכול להעיד על כך שטמפטורת החדר היא מוקש לזוגיות…
נשים תמיד אוהבות שחם להן יותר, ומרגישות מעלה אחת פחות, לכן גם תמיד קר להן, במיוחד פסיכולוגית מנטלית, למרות המעלה האחת…
מאוורר הוא המצאה נלוזה
מזגן – ורק מזגן קריר ונהדר!
מימונה לאשכנזים -בדיוק!
הצילום הממוסגר נראה מעניין
והספרים- אני ראיתי משום מה דיסקים, אבל זה בגלל שאני תמיד מעדיף קודם את הפלסטיקים המרובעים, לפני הכריכות המלבניות, יפות ומסקרנות ככל שיהיו
ויופי של צילום
בגובה העיניים
החיים כפי שהם
בלי צחצוח המכוון למבקרים מתפעלים
חיוך גדול
כל פרט מצטרף לאי-בושה הזו של חיים לא מעוצבים ולא מאורגנים. חיים.
האמת היא שלא הייתי מצליחה להירדם מול זה. אני מחביאה תפלצות כאלה מאחורי דלתות סגורות (שנים הן מסתתרות שם עד שאני מסדרת).
המשפט הזה: "שעון קטן עם כוח צלצול הולך ונחלש, כמו ציפור פגועה." הקסים אותי לגמרי.
וזה לא אומר שהבית שלך לא מעניין, ההיפך, התמונה והסיפור שלך מעניינים מאד. אבל אם "בתים מבפנים" הוא מימונה לאשכנזים, הרי גם "רשימות" הוא מימונה לאשכנזים. בדרך זו אפשר להפוך כל דבר לנלוז. ולפחות אחד/ת מהכותבים כאן לא היה באירוע למרות שמדבריו/דבריה משתמעת ביקורת
שרון, נועם, עפרה – תודה רבה לכם.
רוני – לקח לי שנתיים לפני שחשפתי את התפלצות שלי. בתיפ מבפנים היה תירוץ נפלא ומשחרר.
דני – ברשימות מתנהלת אג'נדה מזרחית משותפת לכמה וכמה כותבים.
לא התכוונתי לרדת על האירוע בכללותו, אני בעד שימור ושחזור ומציאת תכנים חדשים למבני עבר, ולטובת כלל הציבור. כשזה מגיע לתורים של אנשים בכניסה לדירות פרטיות זה קצת מביך אותי
איך הגלויה הקטנה, שעומדת על מסגרת הצילום לא נופלת?
השתנות כף הרגל והבליטה של העצם מחיבים ניתוח טרם כאביםרבים