50 שנה למרד ואדי סאליב. עורו האזרחים!

בשקט ובחשאי נכנס לו חודש יולי,  ואין רואים שום אזכור, כנס, יום עיון, ערב ציון, למה שמכונה "אירועי ואדי סאליב", אותה התקוממות אזרחית שטלטלה את הממסד השלטוני והחברה הישראלית כולה, לפני 50 שנה. ההתפרצות ברובע שבשיפולי העיר חיפה באה בעקבות מצוקה חברתית וכלכלית מתמשכת, והתגלגלה להפגנות סוערות במקומות נוספים בארץ, סוג של מרי אזרחי.
למי שלא מכירים: מרד ואדי סאליב פרץ ב-9 ביולי 1959 בשכונה שאכלסה בעיקר מהגרים חדשים, רובם מצפון אפריקה, לאחר ששוטר ירה בתושב השכונה יעקב אלקריף, והשמועה הייתה שהרג אותו. אנשי הוואדי, בהנהגת דוד בן הרוש, שעמד בראש התארגנות פוליטית לבחירות של אותה שנה, עלו לשכונת הדר הכרמל, מעוז הבורגנות וחיפה האדומה, לפגישה עם פרנסי העיר, וכאן התחדשו המהומות. כעבור שבועיים, בליל שישי, ה-31 ביולי, פלשו אנשי מפא"י לוואדי, פרובוקציה ידועה מראש הרשומה ביומנו של דוד בן גוריון, שתכנן את אספת הבחירות מכל המקומות שבעיר, דווקא בלב הוואדי, עם רמקולים שהוצאו החוצה להשמיע את דברי הנואמים באולם קולנוע הדר, כמובן בנושא "קיבוץ גלויות". סופו של הערב: המוני התושבים צרים על בית הקולנוע, המשטרה שאורבת מחוץ לוואדי פולשת פנימה לציד אדם. בן הרוש נשפט ונידון למאסר. הוקמה ועדת חקירה. אירועי יולי 1959 גלשו גם למגדל העמק, לבאר שבע ומקומות נוספים. הם שבו והדהדו בשנות ה-70' עם עלייתה של תנועת הפנתרים בקטמונים בירושלים. הוואדי עצמו הוזנח במהלך השנים, חלקים בו הוחרבו, רוב תושביו נטשו.

קולנוע הדר, יולי 2006. צילום: דוד שליט

אני יליד העיר. את ואדי סאליב אני זוכר מילדותי תחילה כצמד מילים מרוחק, שיחות רחוב וקולות מהרדיו. נהגתי ללכת, לבדי או עם חברים, לקולנוע הדר בוואדי. כי פספסנו את הסרט בהדר הכרמל, כי רק שם שבו וצצו סרטי פעולה ישנים, ורק שם, הרחק מהמרכז, אפשרו לי להיכנס לסרט "למבוגרים מגיל 16 ומעלה". ואהבתי לרדת בריצה ברחוב המדרגות, זה שכתבה עליו יהודית הנדל. ולא חיברתי את המקום שהיה בעיניי קסום ומסתורי, כמו כל מקום מרוחק מביתך, עם המיתוס.
עם השנים הלך סיפור הוואדי והמרד וכבש אותי. היום הוא גורם לי תחושת החמצה וגעגועים לאירוע ולאנשים שלא הכרתי, כמו שיש לנו לכל סיפור אנושי גדול. סיפור המרד מעורר בי גם סוג של גאווה. על אף ולמרות שנציגי העיר, יחד עם השלטון המרכזי, עשו לדיכוי המרד, הרי שממרחק השנים המרד הזה שייך לחיפה. תרצה או לא תרצה, שם זה קרה.
העיר רשאית וצריכה היום לנכס את המרד לעצמה, אבל לא פחות, המאבק החברתי בישראל זקוק לחלל, לחדר משלו, לבית. המאבק החברתי מקים אוהלים בכיכרות, והולך עטוף בדגלים עד ירושלים, וחוזר כלעומת שבא. קחו מולו את מורשת הביטחוניזם. הארץ הזאת זרועה גלי-עד ונ.צ. לקרב זה ואחר. ובתוככי הקו הירוק, מסומנים כל פעולה וכל מתקן אמונים של כל אחת מהמחתרות. בעידן החדש, תוכלו אפילו ללכת בדרכי לוחמים במסלולים וירטואליים שבמוזיאוני הגבורה. ורק לתולדות החברה, למאבקים, לשסעים ולוויכוחים, אין כתובת. ואם יש, מבקרים בה בחשאי. ותיקי מלחמות ישראל חוזרים לשדה הקרב בקבוצות, ואילו למצוקות העבר הכלכליות והחברתיות, אנחנו חוזרים כפרטים, כזיכרון אישי, מבויש או משלים.
לא במקרה שדות קרב משמרים ושכונות משקמים, או רק מחריבים. וכזה היה גם גורלו של ואדי סאליב. תוכנית אחת של ראש העיר אבא חושי נקברה עם מותו בסוף שנות ה-60', ובולדוזרים עלו על הוואדי מאוחר יותר. היום שוב יש תוכניות. עתיד טוב, אתם יודעים. אבל למה למחוק כל מה שהיה.
אם יש מקום שיכול לסמל את המאבק של הוואדי, של כל מאבק חברתי בישראל, זהו קולנוע הדר. כנראה המבנה הציבורי היחיד ששרד מהעבר. הוא מכיל בתוכו הכל. את חייהם ושמחותיהם של אנשי הוואדי, את חוסר הרגישות של השלטון לכבודם ולחלקת אלוהים הקטנה שלהם, את זירת המאבק. כשמבני עבר ממוחזרים היום לשימוש ולרווחת הציבור, אין צדק פואטי גדול יותר מאשר להחזיר את קולנוע הדר לבעלות העניין החברתי. אפשר מרכז חברתי, מכון מחקר, אולם לתצוגות ואירועים וכנסים, מוזיאון, ארכיון, או שילוב של הכל.
והנה ההזדמנות: הקולנוע עצמו סגר שערים לפני שנים. מאז שימש מועדון לילה, מסעדה. לפני כשנה נאטמו פתחיו. עברתי שם לפני כמה שבועות וראיתי שלט להשכרה על קיר הקולנוע. הבוקר הרמתי טלפון. מיקי מ"גוני בע"מ", בעלי הנכס, אמר שעדיין רלוונטי. האולם המקורי נשמר, אבל צריך לשפץ. העירייה, שמעונינת בקריה האקדמית, מרחק הליכה מהוואדי, תשמח לסייע.
אני לא מהיזמים, ולא מהמתקצבים. סתם עובר אורח בוואדי. וחג שמח לכל המורדים, באשר הם.