החטא העיתונאי שלי

 

לא יודע אם זה עומד להיגמר בבקשת סליחה, אבל הנה הרהור יום כיפור, ולא מדובר בביקורת הקולנוע שכתבתי פעם באחד המקומונים בלי לראות את הסרט (נסיבות מקלות: חבר שלי, עורך התרבות, לחץ עלי שהוא חייב לסגור עמוד, איתרתי סרט דני נידח שממילא אף אחד לא יראה, בקיצור פשע ללא קורבנות).
זה היה לפני מספר שנים. אשת יחסי הציבור של הוצאת ספרים גדולה התקשרה. סופר ידוע, דור תש"ח, מוציא רומן, שמתקשר לביוגרפיה שלו. הצבא, הקיבוץ, ובעיקר יחסיו עם אשתו המנוחה, העליות והמורדות, הבגידות והכאבים, חיים שלמים. היחצ"נית בישרה שהסופר מוכן לדבר על חייו האישיים.
זה עתה יצאנו מיום הכיפורים. ראיון אתו זה גם התייחסות לגיבורים ולחברים מהמלחמה ההיא ולפסטיבל הקבוע בעיתונות, קצת דיבורים על הפוליטיקה של הספרות, וכמה הבחנות של זקן השבט על האמריקניזציה והרייטינג שפשו בחברה הישראלית. מה ששכנע את העורך שלי ב"גלובס" הייתה העובדה שהסופר מוכן לחשיפה אישית.
מאוחר מדי. היח"צנית הודיעה לי שידיעותמעריב הביעו עניין. טרקתי לענייניי, ולא עבר שבוע או שבועיים, והגברת חזרה אליי. הוא שלך. מה קרה? היא המהמה משהו לא ברור.  והוא מוכן לחשיפה והכל? כן, כן.
חרשתי את הספר, כמה מאות עמודים, בקצב מטורף, ועדיין יכולתי לחוש שמדובר ברומן הגון, דובר אמת ונוגע ללב. התעדכנתי באיש ופעלו, והתייצבתי בשכונת מגוריו. אני זוכר שלפני צאתי מהמכונית, מול ביתו, עוד שבתי והרמתי טלפון לאשת יחסי הציבור. בטוח שהוא ידבר על הכל? סגור, אמרה היחצ"נית.
המרואיין שלי היה בערנות שיא. דיברנו על פסטיבל המלחמה השנתי שהפעם הוא הודר ממנו, על האינתיפאדה, על חייו בספרות. העמקתי בעבר והאיש החל לענות בקוצר רוח הולך וגובר. אצה לו הדרך לדון בספרו.
הוא לא אהב את שאלת הגישוש הראשונה שחיברה את הספר לביוגרפיה האישית שלו, וכשבאה השאלה השנייה הוא כבר ממש לא הבין את הקשר. עצרתי את הראיון לתיאום כוונות, ולא לקח הרבה להבין שבניגוד לכלה ההיא שכולם יודעים למה היא נכנסת לחופה, לסופר הנכבד לא היה צל של מושג מה מצופה ממנו. ניסיתי מימין, ניסיתי משמאל. נאדה. האיש ישב חצי כעוס, חצי מוטרד. מה הקשר?
דוממתי מנועים. דיווחתי לו על ההסכם ביני ובין היחצ"נית, אותו הסכם, כך הבנתי, שקיים בינו ובין היח"צנית. כלום. הוא סירב לחשוף ולו טפח מחיי הזוגיות שלו.
זה הרגע בו נחתה עלי ההכרה. מעריבידיעות ציפו לליטרת הבשר,  הסופר עתיר השנים אמר בשום פנים ואופן, והיח"צנית חזרה אליי, התרבותיניק ההוא מגלובס, אחד שכבר שחה לרוחב הזרם העיתונאי העכור, אומרים עליו שהוא מעמיק (נניח), ואולי הראיון יעבור איכשהו.
בו במקום החלטתי שלא, הראיון הזה לא יעבור איכשהו. כך אמרתי לאיש. ואמרתי את זה בענייניות, לא בכעס, לא בדרשנות, לא בתחמנות. ביקשתי ללכת.
כאן החלו הרגעים הקשים. המרואיין שלי ניסה לשדל אותי להישאר, הסביר לי כל מיני דברים שאני מתקשה לחזור עליהם, אולי משום שהדחקתי. אני רק זוכר את בת זוגו החדשה, שהתיישבה לצדו מרגע שהדברים החלו להשתבש, מחליקה על זרועו, להרגיע אותו, לעודד את רוחו. חשבתי שזה רגע יפה של זוגיות, כשהיא באה להגן על פרטיותו מחיים קודמים לה. אבל הקשחתי את לבי העיתונאי. אני לא מתכוון להיות המסלקה של המו"לים, ולא אעבוד לחינם, כי קרוב לוודאי שהעורך שלי ימשוך כתפיים וישליך את הכתבה התרבותית המהוגנת שלי לפריזר ממנו שום כתבה דחויה עוד לא יצאה.
זה היה מפגש בין סופר רב-זכויות שכבר לא מסוגל להתאים את עצמו לעיתונות החדשה, לפרוש את חייו ולשחק את המשחק המכוער, ובין עיתונאי לא-צעיר שתיעב את סוג הכתיבה הזה אבל למד לארוז את חיי כל מי שישב לפניו בשלושת אלפים מילה.  אני זוכר שהאיש רצה להקריא לי מכתב שכתב לו בנו, מכתב שבא להעיד עליו משהו, לא זוכר מה, ואני ביקשתי ממנו, אנא לא, ולו כדי שבאמת לא יסגיר שום דבר אישי מעצמו. אולי זה היה המעשה ההגון היחיד שלי בחדר באותו ערב.
הסופר ובת-זוגו עוד עמדו בפתח, בעת שחיכיתי למעלית, אולי מנימוס. אני רק ביקשתי להיעלם.
לא התקשרתי ליח"צנית, לא נזפתי, ולא ביקשתי לשמוע תירוצים. דיווחתי למערכת ורצתי הלאה, לראיונות אחרים של אנשים להוטי-פרסום. אבל הטעם המר נשאר לזמן רב. 
האם היום הייתי מתנהג אחרת? לא בטוח. אולי הייתי היום אכזר יותר, מגדיר בפסקנות את גבולות השיח. האם זו בקשת סליחה מאוחרת? גם כאן אני לא בטוח. לא העלבתי את בן-שיחי, ההפך, הבנתי אותו ואת הבחירה שלו, ואף כיבדתי אותה.  מערכת יחסי הציבור של ההוצאה השליכה את שנינו פנימה לזירה וקיוותה שייצא משהו. ומה שיצא היה מביש ומיותר.
הרומן יצא ללא תהודה ונעלם די מהר. כעבור שנה קראתי עליו מאמר נרגש, ואחריו עוד אזכור, וכעבור שנה אף זכה בפרס ספרותי. פה ושם הרומן חוזר וצף כמו יצירות מוערכות אחרות, אלה שהחמיצו את המסע בספינת השעשועים של ממלכת היח"צון, אבל מצאו את דרכם ללבות הקוראים, אלה שאין להם מושג ועניין בחייו של הכותב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On ספטמבר 27, 2009 at 9:30 am

    אכן מערכת לחצים מתועבת.
    אם כבר לכבוד יום כיפור, אולי כדאי לפרסם את שמו של הספר, ולפחות נתת לו (לספר) עוד זריקת חיים בין קוראי רשימות, שבסופו של דבר, זה מה שהסופר ביקש לעצמו.

  • דוד  On ספטמבר 27, 2009 at 9:49 am

    אולי זה יפקח את עיניו של מישהו, בתחילת דרכו בעיתונות, שמשלה את עצמו בקשר לסיכוייו לשנות את המערכת מבפנים.

  • דוד שליט  On ספטמבר 27, 2009 at 10:29 am

    לא בטוח שהאיש היה שמח לראות את שמו. וזה לא שאני אציל יצירת מופת שהושכחה.

  • אסתי  On ספטמבר 27, 2009 at 11:06 am

    למזלי מעולם לא נדרשתי (או בכל מקרה לא סיפקתי) את ליטרת הבשר המדממת הזו. אולי זו הסיבה למה לא הפכתי מעולם לאיזו עורכת ידועה או כתבת רבת זכויות.
    מעולם לא הצלחתי להביא את עצמי לשאול שאלות אישיות מהסוג הצהבהב, ואיכשהו הכתבות שלי תמיד עברו.
    אחרי קריאת דברייך הערצתי לעורכת שלי (שמעולם לא דרשה ממני כתבות כאלו) הולכת וגוברת.

  • יעל ישראל  On ספטמבר 27, 2009 at 4:07 pm

    עצוב.

  • סרנה  On ספטמבר 27, 2009 at 7:22 pm

    אבל תמיד יש איזה שביל זהב בין שתי האופציות
    חשיפה והסתרה

  • שמעון זילבר  On ספטמבר 28, 2009 at 3:04 am

    דוד, הגבת לעיל במילים: "אולי זה יפקח את עיניו של מישהו, בתחילת דרכו בעיתונות, שמשלה את עצמו בקשר לסיכוייו לשנות את המערכת מבפנים."
    ובכן, החוויה הזאת שלך אמורה "לפקוח" את עינינו, דהיינו: ראה את השחור של המציאות, כוף ראשך וקבל על עצמך בהכנעה את מוסר ההשכל – אתה קטן וחסר אונים מול המערכת, מול הממסד, מול החיים. היכנע מראש!
    אילו היו אבות אבותינו חושבים כך, לא היו החשמונאים מורדים בשלטון היווני-סורי, לא היו הביל"ואים והתימנים עולים לארץ ישראל, לא היו אלו ולא היו אלו עושים את אשר עשו.
    אבל כל לילה, ארוך ככל שיהיה – יש לו סוף.

    מאחל לך לחיות בתוך אור יקרות – בשוכבך ובקומך, ביום ובלילה, בזמן עֵרוּת ובזמן שינה וחלימה. כל הזמן.
    לא נולדת כדי להיאבק, לסבול, לחתור נגד הזרם. זכותך הטבעית היא לחיות חיים של חרות, חיים של זרימה קלילה ואיתנה קדימה, חיים של אושר ושל הצלחה וכן חיים של ידע ושל עוצמה.
    מאחל לך לממש את זכותך הטבעית הזאת כאן וכעת.
    מאחל לך חיים של חרות, חרות לא רק ממגבלות שהמימשל כופה, אלא גם ממגבלות שהחברה כופה עליך, ליתר דיוק: מגבלות שאני – כלומר כבודך – קיבלתי על עצמי מרצוני החופשי מתוך מחשבה שכך יעריכו אותי יותר. בסופו של דבר, ה-מגבלות בה"א הידיעה הן אלו שאני עצמי קיבלתי על עצמי או מגבלות שיש לי ולא טרחתי לשחרר את עצמי מהן. אין מישהו שמחמיר כלפיי יותר ממני עצמי.
    המגבלה העיקרית שכל אחד מאיתנו קיבל על עצמו, היא לא להכיר בגדולתו, לא להכיר את גדולתו ונפלאותו. כן כבודך, הינך אדם נ פ ל א. רק לכשנכיר בכך ונתוודע לכך, נהיה, באמת ובתמים, בני חורין. אין זה מספיק לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – אבותינו חזרו ואמרו זאת, אבל אנחנו כבר בציון הבנויה, יש לנו מדינה משלנו, ואף-על-פי-כן עודנו שרויים כפרטים וכמדינה בחוסר חרות מ ש ו ו ע.
    והיה כאשר יכיר כל אחד מאיתנו בתפארת של עצמו, כאשר יידע כל אחד מאיתנו שבמהותו הבסיסית הוא בלתי מנוצח – שום דבר לא יכול לשבור אותי – אז ורק אז יהיה כל אחד מאיתנו חופשי לחלוטין, חופשי באמת.
    זה טבעי, כי בסופו-של-דבר זה הטבע שלנו, של כל אחד מאיתנו – עמוק עמוק בתוך עצמי, ומה פשוט יותר מאשר להיות טבעי, להיות אני?
    הכול מתחיל בי עצמי, ואני מאחל לך שנה של התוודעות לטבע של עצמך.
    מאחל לך חיים של אור יקרות.
    איך מתבטא הדבר במערכת החינוך: הישגים בלימודים המיתרגמים לציונים גבוהים, היפוך תהליך השחיקה של מורים ומנהלים, יצירת ההפך הגמור של אלימות, ואחרון חביב והכי חשוב – פיתוח ערכי האישיות, כגון הערך העצמי והביטחון העצמי? אני מזמין אותך לקרוא על כך בלוויית עובדות ומספרים בבלוג שלי שבקפה דה-מארקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1018050
    שמעון זילבר

  • דוד שליט  On ספטמבר 28, 2009 at 9:27 am

    לשמעון,
    חוששני שהחלפת אותי במגיב דוד (שם זהה).
    לסרנה,
    אני מאמין שבעלי חוש בלשי-ספרותי, יצליחו עם מאמץ להגיע לשם הסופר. בשטח הייתי חייב להגיב מהר, וזה הטוב (הרע?) שיכולתי לחשוב עליו.

  • שרון רז  On ספטמבר 28, 2009 at 5:33 pm

    כנה, עצוב, אמיתי ומבאס במידה רבה, אני משוכנע שכבר חלק מהדור החדש של העיתונאים אפילו לא ירגישו משהו מוזר לגבי דברים כאלו, לצערי, לא פשוט בכלל, תודה על כל השיתוף ועל הפוסט הזה, הכתוב מעולה

  • דוד שליט  On ספטמבר 28, 2009 at 8:14 pm

    תודה. מסכים עם מסקנותיך. קרוב לוודאי שהדור החדש היה מתשאל יותר במחלקת יח"צ, ואם לא היה מרחרח דם לא היה יוצא לציד .

  • בועז כהן  On ספטמבר 28, 2009 at 9:49 pm

    האשמה היא ביחסי הציבור, כמובן.

    היתה כאן הבטחה שלא קוימה.

    אישית, אני מנסה להאמין שדברים טובים מגיעים אל הקהל גם בלי ראיונות חושפניים. ברי סחרוף, אהוד בנאי, יהושע קנז אינם מתראיינים כלל.

  • דפנה לוי  On ספטמבר 28, 2009 at 9:54 pm

    כשעברתי, אחרי כשמונה שנים של כתיבה ב"הארץ" ל"לאישה", הייתי די בהלם מהתביעה להאיר את הפן האישי של מרואייני, בלי קשר אם הם סופרים, רקדני עם או שרברבים. לאט לאט הבנתי שאפשר לעשות את זה גם בלי לחפש דם (והפרשות אחרות) ובלי להתפשר על כבוד המשוחחים, הם ואני. ואז גם גיליתי את העונג, העניין, העומק וההתרגשות שאפשר להגיע אליה מהחומרים האישיים האלה.

  • דוד שליט  On ספטמבר 28, 2009 at 11:31 pm

    בועז, מסכים אתך שדברים טובים מגיעים גם בלי ראיונות חושפניים. עצם יציאת הספר החדש של קנז מספיקה. השתיקה של האנשים שציינת, כמו של חנוך לוין בשעתו, לא פוגעת בעניין סביב יצירתם. אבל אם אפשר ללחוץ על סופר שידבר, למה לא? יותר זול להם ביח"צ מאשר לרכוש מודעת עמוד.
    לדפנה,
    גם אני למדתי להנות משאלות אישיות, ובלי דם והפרשות. למעשה, התעניינות אמת באיש/ה שלפניך עשויה לחלץ כל ראיון מתשובות פלסטיק אוטומטיות. לצערי, במקרה הנדון הייתי במצב של מזעור נזקים, ובחרתי כפי שבחרתי.

  • עידית פארן  On אוקטובר 6, 2009 at 8:11 pm

    (כן אני יודעת שאולי עדיף שאני אשתוק, ואני לא)

    איך אני לא מבינה…כאילו באיזשהו שלב בפוסט, וזה חוזר אצלי כשאני קוראת
    החוטים נפרמים וכדי להבין מה קרה שם באמת(לא, לא מעניין אותי במי מדובר)
    אני צריכה
    קוביות מלגו להמחשה
    ולשאול כמה שאלות
    ועדיין יש סיכוי שלא אבין

    למה פתאום זה לא נראה לי כל כך נורא
    (שאני לא מבינה, כמובן)
    (שמישהו יסביר לי…אולי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: