חמש שנים ב"רשימות"

 
ויתרתי על חגיגות יום השנה והשנתיים, דילגתי על פוסט המאה, ועל התגובה ה-100 אלף. בקיצור, פספסתי כל נ.צ אפשרי. עד כאן, חצי עשור, זמן להוציא קיטור, תיקונים והשלמות. ובלי שמות.
אז מה היה לנו?
מלאי: זה הפוסט ה-166. בלבד. התחלתי בהתלהבות פעמיים בשבוע, ירדתי לפעמיים ואפילו פעם בחודש. נאמן לאסכולת ג'ייק גיטיס, הבלש ב"צ'יינהטאון":  as little as possible.  לפעמים אני כותב פוסט, ואומר בשביל מה? עוד התנצחות? לפעמים עצם העלאת הטיעונים, ביני לביני, מספיקה. על כל פוסט שאני מפרסם, שלושה למגירה.
מספר כניסות ממוצע: חצה לאחרונה את האלף. גל הכניסות הראשון במאות הנמוכות, ועיקר הצמיחה היא אחרי שהפוסט נעלם מהחלון.  אין לי מושג על מה ולמה.
הפוסט הפופולרי ביותר: תיעוד מניו-יורק משבוע הרצח של ג'ון לנון, כתבה שפרסמתי בזמנו בירחון 'מוניטין'. הפוסט בדרך לעשרת אלפים כניסות. הייתי שם מה שנקרא, ואני שמח שדווקא המסמך הזה קיבל חיים חדשים. איזה כיף זה בלוג.
קצב: אפשר פוסט תוך חצי שעה ושעה (ואותם אני בדרך כלל מוחק), ואפשר יותר, ועוד הרבה יותר. יש דברים שהעיתונות היום לא מתעניינת בהם – עיתונאי ספורט ישראלי שנרצח בגרמניה בשנות ה-50', בית קולנוע ביפו שנהרס ללא זכר – סיפורים שהייתי רוצה לכתוב פה. אבל זה לוקח זמן. ואותו אין לי.
מדיניות מחיקה: תגובות כמעט שלא. פוסטים של עצמי, אם הוא חשוב לי – בדרך כלל נושא מרתיע ולא-סקסי – ומקבל מיעוט מצער של קוראים, אני מוריד. כמו ילד שלי שאני לא רוצה שייפגע. ולהפך, הורדתי פוסט קטנוני על 'חצי חינם' שזכה לאלפי כניסות. כנראה הגיעו אלי מגוגל בחיפוש אחר שעות פתיחה של הרשת.
רוטינה יומית: הבוקר בא ואני עושה פתיחת ציר, עובר בחלון של רשימות, מה חדש, כמו ראדאר, מנסה לאתר משהו יוצא דופן דרך הכותרות. הממ, האנס קצב, דודו טופז, רצח מזעזע, מתנחלים, שוביז…להיכנס או לדפדף ב"הארץ"?
שחיקה: בהתחלה קראתי בלי חשבון. אחרי חמש שנים קורא בודדים. אפילו כאלה שאני מעריך, אני מדלג.
אדיש לחלוטין: לאלה שבאופן עקרוני לא מאפשרים תגובות. וגם מרים גבה לאקדמאים שחונים ברשימות, שופכים הרצאה שלהם וממשיכים הלאה.
תלות בתגובות: מן הסתם, אחת הסיבות שאני ממעט לכתוב. אני רוצה שיקראו אותי, שיגיבו, ותגובה שמוסיפה לעניין. כשהתגובות מעטות, ובוודאי כשהקוראים מעטים, זה מבאס. בקיצור, לכתוב ברשימות זה גם מסע על הרולר-קוסטר של הרגש.
תגובות לאחרים: כשתגובה שלי לא זוכה לתגובת המשך, אלא מיד אחריה מופיע עוד מגיב ועוד אחד, כמו מאחרים לאסיפה בקיבוץ שלא קשובים להתפתחות הדיון אלא מושכים אותו הצידה ואחורה, שוב, זה מבאס. יחס התגובות שלי אפילו גדול מיחס הפוסטים. על כל תגובה ששיגרתי, אני מוחק ומוותר על חמש תגובות.
טוב ברשימות: כותבים עם passion, שונים ומשונים, אנשים שפותחים את לבם ולא בנוסח 'פשט את מדיו וחושף' של עיתוני הנייר. וזה מרגש. או כשדיון מתלהט, ולא ברמת הטיעונים האוטומטיים. לפעמים אני עובר על פוסטים ישנים ברשימות, והם נראים כמו שדות קרב דוממים, עדיין מעלים עשן. מרתק.
רע ברשימות: כיתה עם מלכת הכיתה ועם מקובלים וחבורות. אחד המקובלים הכריז על פוסט הסניקרז הראשונות שלי, וכולם מגיבים בהתלהבות. מלכת הכיתה מקבלת ליטופים על עצם הכתיבה. לפעמים, שומו שמים, למלכת הכיתה אין מה לכתוב. היא תספר על כך בפוסט, ומיד תזמזם סביבה מקהלת המעודדות, אויש, את תתגברי. והכי מפדח, לכתוב על הסניקרז הראשונות שלך כשהמקובלים כבר בראש אחר.
כסף: ניסיתי לשדך בין מישהי מרשימות לעיתוני, ולא צלח. הפסד של אנשי הנייר. מישהי ממשיכה וכותבת ברשימות, כמו כולנו, על זמנה ומרצה. אבל נרצה או לא, הכסף הוא פקטור. ולפי עלייתם והיעלמותם של כמה וכמה מטובי הכותבים כאן, אני מנחש שהיעדר תשלום, בתוספת לשעמום ואלימות מגיבים, שיחקו תפקיד. כמו שנאמר, פראיירים ובלוגרים רק מתחלפים.
הגיל והתרגיל: לפעמים אני מרגיש אחד מבית הלורדים. בגלל הגיל הממוצע של הכותבים, הדיונים פה מתלהטים סביב שנות ה-70' וה-80', סרטים ומוסיקה. ועל זה בת-זוגי נוהגת לסנן לעברי באירועים חברתיים, "תפסיק להגיד לאנשים 'אני זוכר שבשנות ה-60'…"
שורה תחתונה: אני מקווה שמישהו חוקר את הרשת, בלוגים ורשימות בפרט. זאת הסיבה העיקרית לכתיבת הפוסט הזה. ואין לי מסקנה גורפת, מה ולמה וכמה אני מפרסם ברשימות. ראיינתי פעם חוקר תנ"ך שאמר לי, מה שנכנס לתנ"ך זה מה ששרד. אין הגיון, אין ראוי, מה ששרד.  שאזכה ואשרוד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On אוקטובר 28, 2009 at 1:30 pm

    כותב פחות. אני אוהב מאוד לקרוא אותך

  • אסתי  On אוקטובר 28, 2009 at 2:28 pm

    הרגע סיימתי לקרוא כתבה שלך מלפני כמה חודשים (ראיון עם מנחם פרי אחרי הפליק פלאק המדהים שלו בנושא ההתקשרות עם ההוצאה שעד אז קרא לה כז"ב) ואז נכנסתי לכאן וראיתי את הרשימה הזו וכמובן שמייד נכנסתי
    ושוב חשבתי לעצמי כמה חבל שאתה כותב כל כך מעט.

    ואז התקדמתי בקריאה והתעצבנתי איך אתה חודר את הרהורי אני, והתלבטויותי אני, ומתאר כל כך מדוייק את מה שעובר עלי כאן ברשימות. ואני עוד לא שנתיים. ולי אין ממוצע של 1000 קוראים (הלואי עלי)

    ו… כן גם לי חשובים הטוקבקים. כן, גם אני מתבאסת כשלא נפתח דיון, וכן, גם אני מזניחה את טיפוח הערוגה הזו. הרבה יותר מדי פעמים ממה שזה ראוי והגון.

    ופתיחת ציר… איזו הגדרה מדוייקת.

  • שרון רז  On אוקטובר 28, 2009 at 2:50 pm

    טוב, מזל טוב, חמש שנים זה בהחלט לא מעט זמן
    אני עם איתמר ועם אסתי, חבל שאינך כותב יותר, ממש חבל, מקווה שאולי יבוא לך פתאום שוב קצת יותר חשק, איכשהו
    אני אוהב לקרוא כאן, מרגישים בכל משפט שלך שמדובר במקצוען מנוסה וכשרוני
    "איזה כיף זה בלוג."
    זה אתה כתבת…
    "לכתוב ברשימות זה גם מסע על הרולר-קוסטר של הרגש."
    וגם את זה כתבת, וזה נכון
    אבל עזוב אותך קיטורים קטנים והתעצלות כזו או אחרת, רוצים שתכתוב, אז יאללה, אתה תזכה ואתה תשרוד, רק תכתוב

  • עידית פארן  On אוקטובר 28, 2009 at 3:54 pm

    ותיכף אני אקרא שוב
    לא.
    תיכף אקרא שוב.
    זה היה עם הסנדויץ הזה (כי שכחתי שלא אכלתי אז מיהרתי לשים בטוסטר שניים שיהיה שקט)
    והקפה שלידו
    ולמדתי כל כך הרבה דברים
    אבל זה לא שיעורי בית
    זה פוסט ברשימות
    אני אוהבת את הרדאר
    הוא נכון להכל בחיים וגם לנוכחות רשתית
    והתנך…שהמון פעמים אני שואלת את עצמי
    מה באמת יישאר, אחריי, אחרינו
    יפה
    האמת…לא
    בלילה אני חולמת שאני מלכת הכיתה, כזאת עם כתר ושוט
    ממממ, איך תיארת את זה
    טוב, לא מלכה, מה יישאר אחרי…זה יותר

  • דוד שליט  On אוקטובר 28, 2009 at 4:45 pm

    איתמר – תודה מקרב לב.
    אסתי – אחרי שנתיים ברשימות גם הממוצע שלי היה רחוק מאלף. כשכותבים מעט, נהיים לאט לאט מחסן פוסטים, והממוצע עולה, כמו מכירות של כותרים ישנים בהוצאת ספרים.
    יכולתי להעלות לאתר יותר כתבות שלי מהעיתון, אני בוחר שלא.
    שרון – תודה, אחי. מקווה שלא יצאתי מלכת הכיתה שכולם אומרים לה, אויש, תכתבי. אבל אכתוב, בטח.
    עידית – וואו, אני מהופנט לשוט, עדיף שרביט, המילים, שאת מנופפת סביב הפוסט.

  • איריס  On אוקטובר 28, 2009 at 4:51 pm

    אפשר גם ? אני מתחייבת לזרוק מכסים כבדים על כל מה שזז ועלול להביך. באמאשלי.

  • קורא  On אוקטובר 28, 2009 at 5:46 pm

    עם ריח של נפטלין, וכשהאווירה תשתנה, אנשים יהיו נעימים וסובלניים, יהיה יותר נעים פה לכולם, גם לקוראים גם לכותבים. הבעיה היא שיש פה כמה מתחזים לאקדמאים, ולא מעט נודות נפוחים שבטוחים שהם מרכז העולם בתחומם. קצת צניעות לא תזיק, עם זאת, בדומה למה שכתבת, יש ברשימות אווירה עניינית, בלי חנפנויות מוגזמות וזה משאיר לקורא אוויר בריא לעכל, שוב חוץ מכמה מתחזים שמביאים את החברים מהבית ומתחנפים .
    תמשיך להביא ולכתוב, הפוסט הזה וגם אחרים שלך מצויין.

  • עידית פארן  On אוקטובר 28, 2009 at 6:56 pm

    שכחתי שמלכה זה עם שרביט….

    (וביד מאחורי הגב יש שוט, ליתר בטחון, מה אכפת לך, ממילא אני לא יודעת לעשות איתו שום דבר לא הולם….)

  • אליפז התימני  On אוקטובר 28, 2009 at 7:25 pm

    ומזלזל באחרים

  • עידן  On אוקטובר 28, 2009 at 7:27 pm

    עולה קריאה חרישית: תכתוב, תמשיך לכתוב.

  • עפרה  On אוקטובר 28, 2009 at 7:32 pm

    אני קוראת את הבלוג שלך, תמיד בהנאה, לא תמיד מגיבה, לפעמים מגיבה אצלך ואצל אחרים בכינוי ולא בשמי. למה? גם אני תוהה, זה לא לגמרי מובן לי, בהתחשב בעובדה שאני לא כותבת אם אין לי משהו טוב או מועיל להגיד. כלומר, לעולם לא אטפטף ולו טיפה אחת של רעל בטוקבק כלשהו.
    בכתיבה, במיוחד של בלוג, אני חושבת, טבעי שהקצב לא אחיד. אני בטוחה שעוד תחזור לכתיבה אינטנסיבית. וגם אם לא, לא נורא. בכל מקרה, מספר הקוראים (איך רואים את זה? איפה זה מופיע?) לא משנה.
    יומולדת שמח.

  • דוד שליט  On אוקטובר 28, 2009 at 8:18 pm

    איריס – לא בטוח שירדתי לסוף דעתך, אבל אם מדובר בפרנסה, לכי על זה.
    קורא – תודה לך.
    עידית – שיהיה שוט.
    אליפז – זה מה שקראת? בסדר.
    עידן – תודה.
    עפרה – חן חן. מספר הכניסות מופיעות בדף פנימי של כל אחד מכותבי רשימות (יש לזה בטח שם אינטרנטי שחמק ממני), וזה באמת לא חשוב, סיפקתי מספר כניסות לצורך סטטיסטיקות, אם מישהו זקוק. ואולי מישהו יחבר כבר את נמוסים והליכות בבלוגוספירה? גם לי יש בעיה של מה לכתוב בתגובה כשהשתיקה היא הדבר הראוי, אבל בכל זאת רוצה לתת פיד-בק לכותב.
    בכללי – נוצר רושם, לא נכון, שאני מבכה את מיעוט הכתיבה שלי. ממש לא. הכוונה הייתה לפוסט עובדתי, ענייני, וניצלתי את הנ.צ של חמש שנים.

  • אורה  On אוקטובר 28, 2009 at 8:26 pm

    אני עוד לא שנה, אבל נהניתי לזהות גם אצלך את כל הרגישויות המיוחדות של כותבי הבלוגים המצפים לתגובות, ואלה שאין חשק להכנס אליהם כי הם חוסמים את עצמם, ועוד כמה תהיות כנות מאוד שהעלית (הקליקות, עניין רגיש.. אוף) בקיצור, בהזדמנות חגיגית זו קראתי עוד כמה פוסטים שלך ונהניתי, אז אני מצטרפת לצבא המכתירים שלך. עוד שנים פוריות.

  • עידן  On אוקטובר 28, 2009 at 8:33 pm

    מרגש ומעורר השראה. למרות שאני טרי למדי ברשימות אני בהחלט מזדהה עם הרבה ממה שכתבת

  • דפנה לוי  On אוקטובר 28, 2009 at 8:35 pm

    מעניין אם בבלוגוספרה סופרים את השנים אחרת מבחיים שמחוץ למחשב – האם שנת בלוג אחת היא, למשל, דומה לשנת כלב.
    מאחלת לך הרבה עניין, וגם את הבאזז הזה בעצמות שיש כשממש רוצים לכתוב פוסט טוב.

  • דוד שליט  On אוקטובר 28, 2009 at 11:39 pm

    אורה, עידן, דפנה, ושנות בלוגוספירה טובות.

  • גלית חתן  On אוקטובר 28, 2009 at 11:43 pm

    אתה בהחלט צריך לכתוב יותר. בכל במה שלא תהיה, וכמובן גם כאן 🙂

  • יולי  On אוקטובר 29, 2009 at 1:15 am

    נהניתי לקרוא את הרשימה הזו ואת שרשרת התגובות גם כי כתוב כל כך זורם ויפה וגם כי חשתי הזדהות (למרות שרק כחצי שנה כאן).
    נושא הבלוגים מרתק ואולי מוקדם עדיין להבין את המשמעות התקשורתית שלו. בכל מקרה, אשמח לקרוא אותך עוד. ברכות

  • עצובה  On אוקטובר 29, 2009 at 7:50 am

    למה היית צריך לפגוע באחרים?
    אני קוראת וחושבת – הוא מדבר עלי?
    "מלכת הכיתה מקבלת ליטופים על עצם הכתיבה. לפעמים, שומו שמים, למלכת הכיתה אין מה לכתוב. היא תספר על כך בפוסט, ומיד תזמזם סביבה מקהלת המעודדות, אויש, את תתגברי. "

    וכן, נעלבתי.

  • דוד שליט  On אוקטובר 29, 2009 at 9:14 am

    גלית ויולי. טרם פרשתי, אכתוב, בטח אכתוב.
    עצובה – אל תהיי. הכוונה הייתה להצביע על תופעה לא לפגוע במישהו. מלך/מלכה הוא הכותב/ת הסטאר, ולא יעזור, תקראי תגובות לפוסטים שלהם. מלא רעש וצלצולים. לצדם, כותבים לא-מתוקשרים שדוברים את האמת שלהם, וכאילו כלום. אין מקום להיעלב, אלא דווקא להתייחס לדברים. ואם את חושבת שהפוסט מתיייחס אליך, למה לא תזדהי בשמך, כמו מלכה.

  • נועם  On אוקטובר 29, 2009 at 9:33 am

    (על משקל שיר הילדים הידוע)

    היה נחמד לקרוא. אהבתי את הדימוי של שדות הקרב הדוממים, העשנים. חייכתי כשקראתי על הקליקות ומלכות הכיתה. אותי לא מעניין בכלל מה שישרוד בעתיד מכל זה. אבל יש לי תחושה חזקה שהתמזל מזלנו לחוות תקופה תקשורתית שלא תיאמן. לא היתה כזו וגם לא תהיה (כך נראה לי).

    כבר מחכה לפוסט הבא.

  • יוסי דר  On אוקטובר 29, 2009 at 9:39 am

    כתיבה איכותית
    תובנות מעניינות

  • עצובה  On אוקטובר 29, 2009 at 10:11 am

    כי זה מבייש, ואני מבוישת דיי.
    כי אתה תופס את זה כ"מלכה" ואני סתם חשבתי לתומי שיש לי קוראים נאמנים וחברים טובים שמפרגנים. שנוצרה קהילה שנעים לי להיות חלק ממנה.

    (כי אני טורחת לעתים להגיב אצל אלה שציינת שלא מגיבים להם, מתוך הבנה של כמה טוב כשמגיבים לך, וכמה בודד כשלא)

  • צבי ד.  On אוקטובר 29, 2009 at 10:22 am

    מבטיח?

  • דוד שליט  On אוקטובר 29, 2009 at 11:07 am

    נועם – תודה. מסכים אתך שאנחנו בתקופה טובה ומסוימת מאוד.
    יוסי – חן חן.
    עצובה – מבוישת? שוב, לא התכוונתי. אבל אם זה הדבר היחיד שלקחת מדבריי, אולי נגעתי גם בעצב (nerve(. את כותבת על פרגון. אני לא אוהב את המילה, ומה שעומד מאחוריה. שהכתבה תהיה מפרגנת, שדו"ח גולדסטון יפרגן. תמצית הישראליות, הסחבקית והדביקה. אבל יופי לך שאת חשה בטוב, בקהילה עם חברים. אני, בניגוד למה שחוזרים ומנחמים אותי פה, לא לגמרי מרגיש רע עם מיעוט מגיבים. די לי בחמישה שישה מגיבים שכותבים דברי טעם ולא רק טופחים לי על השכם.
    צבי – מבטיח.

  • קורא ברשימות  On אוקטובר 29, 2009 at 12:39 pm

    של "מלכת כיתה", עצובה וחבר מתפרגנים, היא ללא ספק דה-מרקריזציה של רשימות. בתור קורא, אני נכנס לפעמים לקרוא ולראות אם אולי הפעם יש להם משהו משמעותי להגיד, ומתגרד באי נוחות. לדעתי מקומם הטבעי לא פה, אבל הם בטח ייתלו בעץ הפלורליזם הבלוגוספירי.

  • קורא ברשימות  On אוקטובר 29, 2009 at 12:40 pm

    ל"קפה דה-מרקריזציה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: