אנחנו המטרידים

 

כל כך הרבה נכתב כאן בשבועות האחרונים על הטרדות מיניות, תקיפות ואונס. בעצם נשים כתבו, בגילוי לב ובאומץ רב, וגברים לכל היותר הגיבו. אף גבר לא כתב בלשון יחיד, מה שנקרא ידע אישי. ואני שואל, אם רוב הנשים הוטרדו מינית במהלך חייהם, זה אומר שרוב הגברים, או לפחות חלק נכבד מהם, עשו את זה. אז איפה גילוי הלב שלנו, הגברים?
אממ..
טוב, אני אתחיל.
אני רחוק מלהיות מטריד נשים. נתתי יחס וקיבלתי יחס, ונרתעתי כשלא הייתי רצוי. אבל מן הסתם אני התוצר של זמן וחברה. וגם אחרי שנים ארוכות לא נשתכחו ממני רישומן של תחושות אי-הנעימות ההן. פעם-פעמיים כאלה שאני זוכר. מישהי שהגיעה אליי הביתה. מרצונה. ונתנה קודם את כל הסימנים שהיא מעוניינת בי. אבל כמו להכעיס, לא רצתה להיכנס למיטה. וזה לא התאים לתסריט שלי, ולא למה שהיא שידרה לי. התרגזתי, כאילו היא הוליכה אותי שולל. לא היו צעקות ולא איומים ובטח שלא שכנוע פיזי. והגענו בסוף לאן שהגענו. איך? לא זוכר, אבל יתכן שבצורה כזאת או אחרת כפיתי עצמי עליה.
האם לא חווינו, כולנו, או רובנו, הגברים, חוויה דומה? לפחות פעם אחת בחיים? זה כל מה שצריך בשביל המשוואה. ולא שהייתי רוצה שבכל עימות אינטימי יזרקו עלי את ספר החוקים. הרי אי אפשר להחיל נורמות וכללי זהירות של מטווח ירי בשדה הקרב.  אבל הכרה גברית בחלקנו במשוואה היא צעד מתבקש.
אני חושד שהתכונה הישראלית של לא לצאת פראייר היא חלק ממקור ההנעה הגברית. הנורמה היא לכבוש נשים או לפחות להיראות ככזה, ואם לא נענים לרמזיך, או אדישים לך, אתה במצוקה. תוקפנות גברית היא רצף שכולנו נעים עליו, מהפסיביים ועד לסדרתיים.
כמה סצנות מחיי. אדלג על שנות הנעורים ונגיע ישר לצבא, המזקקה של הגבריות הישראלית. תמונת האישה העוברת במרכז, מטרה לגברים, היא חלק מנוף מולדתנו. חיילת יורדת לכיוון אחד המשרדים בבסיס, עוברת ברחבה שסביבה ישובים חיילים באיזו הפסקת צהרים וכמו עוברת מטווח של הערות. היו חיילות שהיה להן מענה לשון, היו ששתקו וראית כיצד הן סופגות את האש, מאדימות והולכות.
הלאה לשנות המילואים שלי. שרתתי בפלוגה שהתחיילה באופן קבוע בבאר-שבע. מחליפים לחאקי מאחורי התחנה המרכזית, עולים לאוטובוס שיעשה דרכו לאי-שם, והחיילים המזדקנים האלה, שרק לפני רגע היו אזרחים כבויים, תוקעים ראש בחלונות וצורחים לעבר נשים ברחוב. אולי הטרדה חולפת, אנונימית, ואולי היא בכלל מיצג לשאר החברה באוטובוס, אבל גם זה חלק מהמוסיקה.
עוד משהו על ימי הצבא, מזווית אחרת לגמרי. אנחנו יושבים בחבורה ומדברים, והשיחה מתגלגלת לאחד האלופים רבי התהילה, שהיה לפוליטיקאי ואינו כבר היום בין החיים, ומישהי אומרת בקולניות, "אתם אל תספרו לי על (שם האיש), שרתתי במחנה הפיקוד, הוא היה עובר וממשש אותי ואת הבנות, אז אל תספרו לי עליו".
מה שהיה מדהים בדברים, מעבר לגילוי על האלוף הממשש, היתה הדרך שבה היא אמרה את זה. בגאווה. אני הכרתי אותו מקרוב, הוא נגע בי. סוג הדיבור הלא-מודע הזה הזכיר לי שיחות בין גברים, אלה שנהגו להתגאות שהמח"ט סגר אותם בבגאז' של האוטו כסוג של גבורה. החיילת נימושה, החייל עבר התעללות. כולנו הורעלנו. העובדה ש"מורעלים" הפכה היום למילת סלנג חיובית, הקשורה בדרך כלל ליחידות קרביות, מלמדת שחוסר התודעה עדיין אתנו.
עוד תחנה בחיי, בית ספר למשחק. מורה לתנועה מגיע בתחילת שנה. הוא מפורסם, הוא מלא אנרגיה, וזה שיעור שיש בו לגיטימציה לנגוע, לכופף וליישר גווים, סנטרים, להדק מותניים, להחליק על רגליים. ולאיש יש טקסט קבוע: "בנות, יום שישי היום, לסגור את הרגליים".  עם כל החיבוקים והמזמוזים בינינו הצעירים, בוהמה יו נו, חשנו שהאיש חוצה את הקווים, אבל מי חשב בכלל להתלונן? מאוחר יותר, בלהקה בה שיחקתי, היה מטריד מילולי סדרתי ומחבק כפייתי, שהסתתר מאחורי חיזורים וטקסטים כמו-תיאטרליים, שעוררו צחקוקי (קנאה?) בקרב האחרים.
מהבוהמה לעיתונות. בדסק עיתון "חדשות" היה עורך אחד שאמר למישהי "וכשאני אשתין עלייך, את תפתחי את הפה". ועורך אחר בחדשות היה צועק "זונה מזדיינת" סתם כך במסדרון. פעם הוא צעק ככה על מישהי שמאוד חיבבתי, וקראתי אליו שיפסיק עם זה. הייתי נמוך ממנו בהררכייה, והוא הסתכל עלי כאילו אני תימהוני שחצה את גבולות ההבנה בין גברים.
אה, כן, לאור. הייתי גם שם, בתקופות המיוחסות למעשיו ב"הארץ", אבל היינו בחדרים שונים, באגפים שונים, ואני לא יכול להגיד שידעתי דבר וחצי דבר אודותיו. קראתי את מה שכתב העורך דאז, חנוך מרמרי, כאילו לאור לא היה בעל סמכות, שזו כמובן היתממות. דעתם של ותיקים בעיתון תמיד נשמעת אצל העורך, ודי בעצירת-רגע במסדרון, טפיחת שכם וצחוק משותף בין גברים, כדי לצמרר מישהי שצופה בהם מבעד למחיצות הזכוכית.
רציתי לסיים ולומר שאני כבר באגף הקשישים, לא חלק מהעניין, תפקיד עם מרות מעולם לא החזקתי, ועם בוסים אני נוהג רק להסתבך, ואז נזכרתי בביקור שלי לאחרונה אצל רופא, בחברת בת משפחה. האיש היה מכונת בדיחות שוביניסטיות תוקפניות. פשוט אי-אפשר היה לעצור אותו. הוא מנסה "להשיג" את בת-לוויתי, "להרשים" אותי?  מוחי חישב להתפקע. לחייך אליו בעקמומיות, להעיר משהו סרקסטי? היינו בידי האיש, זקוקים לעזרתו. מה לעזאזל עושים? רגע לחשוב, רגע להגיב. רק רגע.
עד כאן. מבטיח לא להטריד אתכם יותר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידן  On פברואר 28, 2010 at 4:38 pm

    כדי להבין שאין מה להתגעגע ל"ישראל של פעם". באמת שאין.

  • לינוי  On פברואר 28, 2010 at 4:46 pm

    גם עבורך וגם עבורי כקוראת.

  • ח ל י  On פברואר 28, 2010 at 6:08 pm

    ההתפכחות שלך וההתבוננות שלך אל ועל עצמך ומעשיך הן מעשה ראוי.

  • דבורה לדרמן דניאלי  On פברואר 28, 2010 at 6:18 pm

    תודה על טקסט חשוב,ועל המבט הביקורתי על עצמך ועל החברה הגברית, מבט שדורש אומץ וכנות.
    דבורה.

  • רון  On פברואר 28, 2010 at 6:20 pm

    לגברים יש כוח פיזי והם נוטים לנצל אותו אבל בכול תחום אחר נשים הן המרושעות ואם להן היה כוח פיזי מפחיד לחשוב מה הן היו עושות לנו.

  • קוראת  On פברואר 28, 2010 at 6:22 pm

    טקסט שהיה חסר כאן.

  • טל  On פברואר 28, 2010 at 6:29 pm

    (או מקווה) שהן היו עושות לך, רון?

  • רון  On פברואר 28, 2010 at 6:34 pm

    נשים הן לא עדינות נפש כמו שהן עושות את עצמן ובהינתן להן כוח הן מתנהגות כאחרון הקוזאקים.

  • פם  On פברואר 28, 2010 at 8:16 pm

    אם היה אפשר להושיב בכוח את רון כמו גם גברים אחרים מכל הגילאים ולתת להם לרוקן את הזיכרונות האלה בפוסטים היינו מקבלים את התמונה האמיתית של נורמות ההתנהגות של הגברים בישראל, וזה היה כל כך מכוער שאי אפשר לתאר.
    מה שהפריע לי בכל זאת בטקסט שכתבת זה המשפטים הראשונים:

    "
    אבל מן הסתם אני התוצר של זמן וחברה. וגם אחרי שנים ארוכות לא נשתכחו ממני רישומן של תחושות אי-הנעימות ההן. פעם-פעמיים כאלה שאני זוכר. מישהי שהגיעה אליי הביתה. מרצונה. ונתנה קודם את כל הסימנים שהיא מעוניינת בי. אבל כמו להכעיס, לא רצתה להיכנס למיטה. וזה לא התאים לתסריט שלי, ולא למה שהיא שידרה לי. התרגזתי, כאילו היא הוליכה אותי שולל. לא היו צעקות ולא איומים ובטח שלא שכנוע פיזי. והגענו בסוף לאן שהגענו. איך? לא זוכר, אבל יתכן שבצורה כזאת או אחרת כפיתי עצמי עליה.
    "

    כפית את עצמך עליה? זה נורא. ואתה עוד מספר על זה. מה עם אחרים? איפה הגיבורים הגדולים ?

  • אשה  On פברואר 28, 2010 at 10:28 pm

    כל הכבוד על הפוסט האמיץ.

    זכורים לי מקרים כמו שתיארת למעלה, בו התנגשו גרסאות בחלל המוגן של הדירה הפרטית. ואפילו אם לא קרה כלום, חוץ מרגע מביך והבהרה, אני זוכרת את תחושת העלבון נותרה אצלי, כשהבחור שהמשיך לדבוק בגירסתו טען שדווקה שידרתי מסרים, ששיחקתי משחק.

    קשה לספר סיפור משותף.

  • רונית  On פברואר 28, 2010 at 10:45 pm

    אני מזדהה יותר מכל עם חוסר היכולת שלך להגיב אל הרופא – הרי אתה מעיד על עצמך שזקנת ובגרת, ולמדת וראית מה מוגדר כהטרדה – והנה כשזה קורה לך ואתה לא בצד המבצע, אלא לצד הצד המוטרד – גם אז אינך יכול לפצות פה ולהעיר.
    אז איך בכל זאת עושים את זה?
    איך מוצאים דרך לגרום למטריד להרגיש רע עם מה שעשה? מדוע הרגשת שאתה "בידיו"?
    מדוע לא אמרת לו – הדברים שאתה אומר ואיך שאתה אומר אותם הם כוחניים, גסים וחסרי טעם וטקט?
    ואני שבה ומבקשת איזה משפט מחץ שיינתן לי על ידי אשה או גבר, שאוכל לשלוף אותו במקרים כאלה, שלעתים כל כך מפתיעים אותנו, שהם מותירים אותנו ללא מלים ותגובה הולמת.

  • דוד שליט  On פברואר 28, 2010 at 11:54 pm

    חלי, לינוי, דבורה, קוראת, אשה – תודה רבה לכן.
    עידן – האמנם זו רק "ישראל של פעם"?
    עזיז – הייתי חייב להוריד את המגילה שלך. עיכבת את התנועה.
    פם – "זה נורא. ואתה עוד מספר על זה". זה כל הרעיון, לא? לדבר על זה.
    רונית – תאמיני לי שיכולתי לכתוב קטע סגור עם סיום שקורא להוקעת מטרידים, כתיבת אמנה חברתית, מה שתרצי. אבל הענין מורכב, אין פתרון קל, ובוודאי שאני לא יכול לתת לך איזה פאנץ' ליין למצבים כאלה. התשובה והתגובה תמיד באות לנו, אם בכלל, אחר כך. רציתי להקשות על עצמי ועל כולם, עם הסיום הזה. באותה סיטואציה, גם אני וגם בת לוויתי, היינו די סטואים, לא שיתפנו פעולה, פזלנו זה לזו, ובטח שלא צחקנו לבדיחות שלו. אדם רגיש היה מפסיק, אבל זה היה חזק ממנו. ונכון, לא עשינו להפסיקו.
    יולי – לא, אני לא קשיש. ותודה מקרב לב. קראתי את הדברים האמיצים שכתבת אצלך. את מאלו שנתנו את ההשראה לפוסט.

  • צ'ארלס ארתור ג'יימס  On מרץ 1, 2010 at 12:04 am

    שמחתי כשסיפרת שגם אתה לא היית מושלם, וגם לך היו נפילות, אבל למדת מהם וכיום את עומד לצידן של המוטרדות וכנגד המטרידים.
    אני בחור צעיר, וכשאני נוסע עם חבר במכונית שלו והוא צופר למישהי שעוברת את הכביש, בעבר חשבתי שזה מצחיק – היום אני מבין שזה מגעיל ואני מעיר לו. גם גברים שהטרידו מינית יכולים לתקן, על ידי הגברת המודעות לנושא הזה, על ידי אי מתן לגיטימציה לחברה אלימה כלפי נשים, על ידי יצירת שיח תקשורתי שמוכן להאזין לתלונות של נשים.
    יצחק לאור היה יוצא בסדר בעיני אם כבר לפני שנים, אחרי הפעם הראשונה, היה מתנצל ומנצל את כשרונו להגנה על נשים מותקפות. הוא לא עשה ומעדיף גם עכשיו, לאחר שהפרשה נחשפה, להשמיץ את המתלוננות במקום להודות ולתקן. בעיני אין חמור מזה, ולכן אני סולד כל כך מהאיש שבעבר הערכתי כאחד מהמנהיגים הבולטים של מחנה השלום בישראל.

  • יעל ישראל  On מרץ 1, 2010 at 12:12 am

    תודה, דוד. לזה חיכינו.

  • עדנה  On מרץ 1, 2010 at 2:10 pm

    – חשבת אולי, עולה על דעתך, שהסיבה שנשים הן כל כך זועמות, ושיש פוטנציאל דליק בסיטואציה, זה בדיוק בגלל זה – כי לנשים אין כוח? אתה חי על פלנטה אחרת, או שלא ברור לך שמגזר מדוכא סופו להתקומם בריש גלי? ושהתגובה המאוחרת נעשית אלימה יותר ויותר? אח, אילו לנשים היה כוח. אבל זה בדיוק העניין, שאין להן. גם לא פוליטי. גם לא חברתי. גם לא כלכלי. שום כלום.

  • יעל ישראל  On מרץ 2, 2010 at 12:29 am

    למענך דוד

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15281&blogID=23

  • עדו  On מרץ 2, 2010 at 10:22 am

    'שיחות בין גברים, אלה שנהגו להתגאות שהמח"ט סגר אותם בבגאז' של האוטו כסוג של גבורה'..
    גם אנחנו הגברים עוברים התעללות.
    להבדיל מהנשים לנו אין לגיטימציה לבכות אז אנחנו משוויצים בזה לפעמים או חושבים שזה הופך אותנו לגיבורים גדולים – מה שנכון במובן מסויים. מתאגרף סופג מכות והופך קשוח יותר, השאלה היא למה מראש צריך להתאגרף בעולמנו? למה זה טוב? התשובה פשוטה – כי יש גברים אחרים שינצלו את כוחם להתעלל בך אם לא תהיה קשוח יותר מהם וחוזר חלילה. ואם אישה יכולה לפרוץ בבכי ולהיות מסכנה לגבר אפילו את זה אין, אז או שהוא מחזיר מכות אם הוא יכול או שהוא נאלץ להעמיד פנים שהוא נהנה מכל העניין ואחרי כמה זמן הוא משכנע בזה גם את עצמו כך שהאונס הוא כבר עצמי – אתה משתיק את הילד הבוכה שבפנים חונק אותו שאף אחד לא ישמע ומה שכולם רואים זה את הביריון הקשוח שבחוץ ומה נשאר לאותו ביריון לעשות אם לא להתחיל להתעלל באחרים?

  • דוד שליט  On מרץ 2, 2010 at 3:50 pm

    צ'רלס – תודה.
    יעל – תודה, על מה שכתבת פה, ובמהלך השבועות. תגובה מפורטת אצלך
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=15281&blogID=23
    עדו – מסכים אתך, גם אנחנו די בצרות..

  • יולי  On מרץ 3, 2010 at 11:49 pm

    תודה רבה דוד.גם על הפוסט וגם על התוגבה למה שכתבתי כאן:
    אתה לא קשיש, וגם אם כן, להטרדה אין גיל. יש בה הכיעור האינסופי של בני האנוש שרואים בשני/ה אובייקט ליצרים ולדחפים ולאגרסיות של עצמם. זו הבעייה שהתרבות, והחוקים והנורמות והמוסכמות צריכים לעזור לקדם. התודעה שנשים וגברים שייכים לאותו מעמד דורשת עוד הרבה עבודה ואתה כאן תרמת לזה. אז, שוב תודה, ממני, האישה המוטרדת הסדרתית.

  • עידית פארן  On מרץ 4, 2010 at 9:11 am

    ניסחתי כבר איזה שתי תגובות

    שנראות לי לא ברורות
    בעצם מה שרציתי להגיד זה
    שקראתי
    פשוט קראתי

  • עידית פארן  On מרץ 4, 2010 at 9:13 am

    ניסחתי כבר שתי תגובות
    (למה שתיים….יותר)

    והכל נראה לי כל כך לא ברור
    בטח במילים שלי
    אז-
    קראתי
    פשוט קראתי
    (בסוף זה מה שרציתי להגיד)

  • דוד שליט  On מרץ 4, 2010 at 11:19 am

    הגדרת במדויק ובמעורפל, את עבודת התגובה. הקטע כולו הוא תגובה מאוחרת לכל הפוסטים שהתפרסמו כאן לאורך שבועות, וניסחתי וניסחתי…תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: