אנשי יום א'

כל כך הרבה מאמרי פליאה והתפלצות על שעטת האלפים ליום הפתיחה של  ה&מ בקניון עזריאלי.  40 אלף קונים ופקקים בכבישי גישה ביום הפתיחה באיקאה נתניה ב-2001, והיסטריה המונית בפתיחת קניון איילון ב-1985, סיפרו כבר את הסיפור הזה בעבר. לדעתי, זה מעבר לעניין הצרכני. זה להיות שם בין הראשונים, סוג של חלוציות, שעליה גדלנו כולנו. לא איפה היית כשרצחו את/תפסו את/שחררו את/הביאו את ארונו של, אלא היית 'שם' כשזה קרה?

כשחושבים על כך, התשוקה להיות ראשונים מתחברת לתכונה הישראלית של לרוץ לספר לחברה. ואיך תספר לחברה אם לא תהיה בין הראשונים? מישהו ישאל, ראית בטלוויזיה את הבלגן בקניון (ובגרסה השכונתית של טרום עידן התקשורת – שמעת משהו על החנות החדשה ההיא?), ואתה תנופף בידך, 'עזוב, הייתי, לא משהו, כן משהו, קניתי, לא קניתי'.

מודה באשמה: הייתי ביום הראשון של הפעלת הכרמלית בחיפה. חזי דבוק אל גבו של זה שלפניי, ילד בסכנת חנק מתחת למפלס המבוגרים, רבבות חיפאים שנדחסו לקרונית או שתיים שקרטעו בכמה דקות את המסלול. אבל זה אנחנו, החיפאים של פעם. גם לפתיחת המעבר התת-קרקעי מתחת לכביש בלפור נרשמה התייצבות ענק, וכנ"ל למדרגות הנעות הראשונות בעיר, בבית הקרנות.

כשהייתי ילד, הלכתי באדיקות גם לסרטים בהצגה יומית בימי א'. המבוגרים כבר ראו במוצ"ש, יום הפתיחה, אבל בגיל ילדות הצגות ערב היו מחוץ לתחום. רק יומית של יום א', עם מאות כמוני, כשהסרט עוד חדש מהקופסה, ואנחנו הראשונים שהוא משחק בשבילם.

המנהג להיות ראשונים הפך לכלי שיווקי בתעשיית הסרטים, כולל הדיווחים על כך בעיתונים, גם בישראל, כמה הבלוק-באסטר עשה בוויק-אנד. קראתי על אנשים בארה"ב שלוקחים מטוס כדי להגיע לפתיחה כזאת בעיר הגדולה, לראות את הסרט על מסך "כמו שצריך". אחר כך הראשונים האלה עולים לרשת ומספרים חוויות (מינוס ספוילרים, כמובן, שלא לקלקל לדורות הבאים), וכולם מרוצים.

בשורה תחתונה, הייתי יורד מהקטע המוסרני של פתיחות, ומתמקד בנוהלי בטיחות. כשקבוצת כדורגל קרובה לאליפות ובמשחק האחרון האוהדים פורצים את הגדרות לפני שריקת הסיום כדי להגיע ראשונים לשחקנים ולהרים אותם על הכתפיים, זה נגמר באסון. גשר המכבייה כזכור, קרס בצעדת ההמונים בליל הפתיחה. ולא בטוח שקניוני הענק בנויים לאטרף של עשרות אלפים במכה אחת.

לא יודע מה אתכם, אבל אני מחכה שהמהומה הראשונה תחלוף, ומגיע, אם בכלל, למקום האירוע.

כן, ואני מצפה בקוצר רוח למגיב הראשון.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 16, 2010 at 1:57 pm

    שזו תכונה ישראלית ובסוף מתאר את התופעה כגלובאלית. האמת היא שזו אכן תופעה גלובאלית. בארצות הברית אנשים ישנים בשקי שינה מול סניפים חדשים של רשתות ומתקהלים בהמוניהם טרם זריחה באירועי פתיחה למיניהם, שלא לדבר על אירועי בלאק פריידיי שם ההתלהבות אשכרה ממיתה אנשים. בקיצור, אין סיבה לנגח הישראלים דווקא. המין האנושי ככלל, לא חכם במיוחד כפי הנראה.

  • דוד שליט  On מרץ 16, 2010 at 3:16 pm

    ברור שזה קורה גם במקומות אחרים, אבל בישראל זה מקבל מאפיינים אחרים. לא בטוח שעיתונות ארצית (לא מקומונים) במדינה אחרת, הייתה דנה כך בפתיחת חנויות רשת. זה חלק מהפרובנציאליות הישראלית. וגם ההשוואה לבלאק פראיידיי לא מתאימה. לא ידוע כאן על מבצעי הנחה כמו תעריפי דור-באסטר, לקונים הראשונים-ראשונים במכירות חג המולד, מה שהיה מחזיר אותנו לעניין הצרכני גרידא, שממילא פחות מעניין.

  • שרון רז  On מרץ 16, 2010 at 3:37 pm

    אתה צודק כאן בתגובתך על הפרובנציאליות הישראלית של סיקור התקשורת הישראלית את פתיחת חנויות הרשת, וגם כאן יש הבדל לדעתי בין סיקור הערוץ הראשון ונאמר עיתון הארץ לסיקור של ערוץ 10 הצהובים ועיתון ידיעות אחרונות הצהבהב
    יש בחו"ל את התופעה הזו, למשל עם השקת מוצר חדש של אפל וכאלה אבל איכשהו בארץ ההתבהמות הצרכנית נראית לי גרועה יותר, וולגרית יותר, דוחה יותר
    אולי ההשוואה לסרטי יום א' שראית אינה לגמרי במקומה כי לא צרכת משהו, מלבד כרטיס קולנוע זעיר, בשביל להיות ראשון לצפות בסרט, בתרבות, באמנות, בבידור, כאן הם לא רק ראשונים, עם חנויות הבגדים ואיקאה וכ"ו אלא גם רוכשים המון, שופכים כספים, מתמרחים עם הקפיטליזם

  • דוד שליט  On מרץ 16, 2010 at 4:11 pm

    אין ספק שיש הבדל בכמות ואיכות ובכלל, בין התייצבות ליום הפתיחה של חנות הרשת, ובין לרוץ לסרט ביום הראשון. ועדיין, המשותף הוא איזו תכונה ילדותית של חוסר יכולת לדחות סיפוקים. ולא דומה לקונצרט רוק או כל אירוע תרבות חד-פעמי אחר. זה הצורך להצטופף בין הראשונים. להיות חלק מאיזה נ.צ היסטורי.

  • נועם  On מרץ 16, 2010 at 5:03 pm

    המגיב החמישי
    כפי שאני רואה את זה, ההמונים רצים לשם כדי לחוות את האדרנלין של האירוע. המון נדחק, נסער, משולהב. דחיפות, צעקות, אולי קצת קללות ומכות. וגם אחווה. אנחנו. אנחנו
    זה לא שייך לקניות. שמעתי ישראלי שנסע לכמה חודשים ללונדון. הוא הלך כל שבוע לכדורגל. הוא אמר שכדורגל לא מעניין אותו בכלל אבל החוויה של הקהל – על זה הוא לא היה יכול לוותר. להיות חלק מזה, להשתלהב, להתלהב

  • יוסי דר  On מרץ 16, 2010 at 7:21 pm

    ובאותו עניין,

    כל אספן בולים יספר על הריגוש המיוחד של יום הופעת בול.
    השרות הבולאי – גם בעולם – מנפיק מעטפה עם חותמת מיוחדת של יום ההופעה.

  • ניר  On מרץ 17, 2010 at 6:31 am

    לפני שבוע התחילה אפל לקבל הזמנות באתר שלה לאייפאד החדש.

    אותו בוקר כל ערוץ חדשות שפתחתי במלון האמריקני בו שהיתי – אנ בי סי, סי אן אן, בלומברג – טרח לדווח לצופים שהנה, עוד חצי שעה אפשר יהיה להזמין את האיפאד החדש!! ממש עוד מעט!!

    שים לב – המוצר לא הגיע לחנויות. מדובר רק על הזמנות באתר, למשלוח בעוד חודש-חודשיים.

    כשהמוצר אשכרה יוצא כידוע יש תור מסביב לבלוק, כולל שקי שינה ואוהלים. ולא רק אפל, ראיתי תור כזה גם לפלייסטיישן ולווי. לקראת כריסמס האחרון הזדמן לי לראות תור עצום מחוץ לחנות אפל בחמישית בשביל הנחה זניחה יחסית, ויצא לי גם לחזות בהתרגשות מסביב לפתיחת החנות באפר ווסט סייד בניו יורק, בזמן שכבר היו שלוש חנויות במנהטן מלבדה.

    "פרובינציאליות"? הפרובינצאליות האמיתית היא לא אצל מי שעומד בתור לאיקאה או מה שלא יהיה, אלא אצל מי שכותב על זה כאילו זו תופעה מקומית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: