מלחמת הבלוגים הראשונה: מיברג נגד בן אמוץ

לפני מספר חודשים נקלעתי לאתר שבעליו הותיר אותו פתוח להתבטאויות גולשים. העליתי שם כמה דברים והלכתי לענייני. הצצתי למחרת ורוחי נפלה. מורה דור האינטרנט "חזר לכיתה" והפך את הפוסט שלי ללעג ולקלס. מאחר שאזכרתי בקטע גם את ילדיי חשתי פגוע כפליים, ומאחר שהאיש בורך בעדת קוראים שחלקם רצו למצוא חן בעיניו, גולגל שמי גם בטוקבקים. קיללתי את הרגע שנעניתי להזמנה לכתוב בבלוגים זרים. לרגע חשבתי לזרוק עליו בליסטראות מהבלוג שלי. ואז נזכרתי במלחמת עיתונאים אחת אי-שם בשנות ה-80', בין כתב "חדשות" דן בן אמוץ ועורך "מוניטין" רון מיברג. רשת לא הייתה אז, בקושי מחשבים היו, אבל במבט לאחור היו לפרשה ההיא כמה וכמה מרכיבים המזכים אותה בתואר מלחמת הבלוגים הראשונה.

אני חוזר לסיפור ההוא משום שהבוקר ציין מיברג באתר "מגזין אחר" שלו חצי יובל שנים למלחמה ההיא. אין לי מושג מה כתב מיברג בטור שלו, אני לא אחד ממנויי האתר, וגם העילה לקרב הדמים ההוא, סיבת הכתיבה של מיברג, פחות חשובה. נדמה לי שמיברג כתב ב"מוניטין" משהו על הרגליים היחפות של בן אמוץ, מנהגי הרחצה שלו וכד', ודן בן אמוץ בתגובה לגלג על מיברג ועל אימוץ מנהגי פטרונו, אדם ברוך, עד לרמה של כתיבה בעט נוצה. אולי זה היה הטרנד הניו-ז'ורנליסטי ואולי זה מיברג הפרטי, הראשון שכתב אישית, בלוגרית אם תרצו, שהעלו לבן אמוץ את הסעיף, והוא ירה וירה.

התוכן כאמור, פחות חשוב. מאפייני המלחמה ההיא ואמצעי הלוחמה שבידי הצדדים הם מענייננו. יתרונו הגדול של בן אמוץ היה שהטור שלו היה שבועי, מדי יום שישי, עמוד אחורי מלא ב"חדשות", ואילו כל שהיה למיברג היתה הרעשה מילולית מרוכזת אחת, עמוד העורך במגזין "שקורה עכשיו", אבל מה לעשות, רק פעם בחודש.

אמנון דנקנר אזכר את הפרשה הזאת בביוגרפיה שכתב על בן אמוץ, וציין שעורכיו של דב"א ביקשו ממנו להפסיק, אבל ללא הועיל. דנקנר מזכיר שם שלדב"א היתה יד חופשית בעיתון, שיקול עריכה סופי, והוא זה שקבע.  במבט לאחור, האם אין זה בלוג לכל דבר? יתר על כן, לבן אמוץ היתה יד חופשית גם בגרפיקה, ובמקרה מיברג הוא החל לשתול קטעי טקסט על פניו של קורבנו, שורות ששיסעו את הוויז'ואל כמו חרבות.

באותם ימים עבדתי בשני העיתונים במקביל, חדשות ומוניטין, ואני זוכר את המבוכה לעבור מבניין אחד לשני (שתי המערכות היו במרחק 300-400 מטר זו מזו, רח' יגאל אלון), במיוחד לקראת יום שישי והציפייה לראות אם וכיצד בן אמוץ יגיב. אני זוכר שיצאנו פעם ממערכת מוניטין, רוני סומק שכתב אז טור בירחון ואני,  באחד משלביו הנמוכים והדוחים במיוחד של הקרב הזה, וסומק אמר שזה כבר הפך תרגיל בגרפיקה, כלומר איך בן אמוץ יעצב את חרבות המילים על פניו של מיברג.

 

אם השניים ניהלו בלוגים טרם זמנם, הרי ש"ששת הקוראים" של דב"א היה מועדון הטוקבקיסטים הראשון. דב"א, אם אני זוכר נכון, השאיר את המושג מעורפל, והיה בו בוודאי אירוניה עצמית והערה על כוחה המפוקפק של העיתונות, אבל הוא ללא ספק ביקש לקרב מגיבים ישירות לטקסטים שלו, ולא למכתבי קוראים למערכת. ניכר בדב"א שהוא רצה להלהיב את קוראיו וליצור מועדון אקטיבי, וכל מי שזוכר את רשימות התודות שלו בתחילת ספריו, ואפילו ספר שלם שלו, מכתבים בעקבות "זיונים זה לא הכל", יסכים שהוא הראשון שזיהה את הכוח האצור בתגובות קוראים.

הקרב בין השניים גווע מאליו. די היה שמיברג לא השיב לו חודש או חודשיים, ודב"א שוחר המדון חיפש לו מטרות אחרות. אבל הלקח מהמלחמה ההיא ברור. כשאתה שוקל לצאת למלחמת בלוגים, עליך לברר קודם האם אתה עומד בקצב ובעצמת האש שיש ליריבך. ובמקרה שלי, האם הוא עלול לקבל סיוע מששת הקוראים שלו.