50 שנה לבית צבי, ופגישה עם צ'רלי וחצי

לפני מספר ימים ציין בית הספר למשחק בית צבי חמישים שנה להקמתו. הוזמנתי לטקס וכשצפיתי בו בטלוויזיה, בירכתי על החלטתי להישאר בבית. בוודאי הייתי תוקע את עצמי באחת השורות האחרונות, הרחק מהמצלמות שמן הסתם אפילו לא היו מרפרפות עליי – אני בוגר אחד מני רבים של המוסד שפנה לדרך אחרת בחיים, בוודאי לא מהבוגרים-כוכבים שהערב ביקש להבליט. אולי בכלל הזמינו אותי בזהות העיתונאית שלי, שאכתוב משהו איפשהו. השידור מילא אותי עצבות, אירוע יחצ"ני שמלמד על הדרך שעשו אצלנו חגיגות בעשרות השנים האחרונות, מאירוע פנימי סביר וצנוע, דרך להוציא קיטור ולהתייחס גם לצדדים האפלים של המוסד, למפגן נוכחות נוצץ. ואחרי כל השנים – אני בוגר מחזור ט' – לא קיבלתי תשובה לשאלה שמציקה לי. מה המיוחד והייחוד בבית-צבי, כמו מה מייחד את הסטודיו של ניסן נתיב? בניו-יורק תמיד דיברו על השיטה של לי שטרסברג לעומת זו של סטלה אדלר, ושאתה יכול לזהות ולשייך את השחקנים לכור מחצבתם. אין לי מושג אם זה נכון לגביהם. בזמני, ובוודאי היום, נראה לי לנסות ולבדל את מוסדות המשחק המקומיים זה כמו לחפש שונות בליכוד ובעבודה. עגום במיוחד היה לצפות בביצועי קטעים מתוך "סיפור הפרברים" ו"שיקגו", כאילו הפרובינציה לא השתחררה מהניסיון לדמות למודל הוליוודי, והכי גרוע היו הקטעים מתוך סרטים בכיכובו של יוסף שילוח, בוגר שהלך לעולמו, שהוקרנו לעייפה, כי זה לא הוליווד עם הרבה מתים בטקס אוסקר, אז חזרו אליו שוב ושוב בכל גלגולי הפרסי שלו. ואני חשבתי שמדובר בבית-ספר לאמנות הבמה, וחבל שמארגני האירוע לא טרחו וחיפשו ומצאו תצלומי סטילס מהופעותיו בתיאטרון, שתמיד יש בהם את השתיקה והצער על נוכחותו והיעלמו של השחקן.

*****

באותו לוח שידורים של החג, צפיתי, לראשונה אני מודה, ב"צ'רלי וחצי", מהיצירות המכוננות של מה שמכונה סרטי הבורקס. לא יודע אם שמתם לב, אבל הסרט הנ"ל היה ההיצע היחיד של ערוצי הברודקאסט לסרט ישראלי במהלך יום העצמאות השנה. אולי משום שאורנג' הציעו לגולשים את "הלהקה", "גבעת חלפון" ויתר קבועי-החג. כלומר, הפלישה של שליט האח לטקס הממלכתי לא היה הזעזוע היחיד במסורות החג.

מכל מקום, צפיתי בצ'רלי וחציו המדוברים ובעקבות הסאגה הדוקומנטרית של רון כחלילי על סרטי הבורקס, עשיתי זאת בתשומת לב רבה, ואני חייב לומר שמדובר בחרא של סרט. יותר נכון חרא של מוצר קולנועי, שכמו כל מוצר ירוד, תפריו נפרמים לנגד עיניך, בוודאי אחרי כל השנים מאז נוצר. אין לי בעיה עם אנשים שמתרפקים על הסרט ואוהבים אותו, אני עצמי מסוגל להזיל דמעות של התרגשות על סרטים שראיתי בילדותי, אבל כל אחד והבעיות האישיות שלו.

מה שריתק אותי במיוחד היו שלושה קטעי זובור קולינארי במהלך הסרט. מדובר בשני קטעי אכילת הביצים, נקמתם של יהודה ברקן וזאב רווח זה בזה (אגב, בקליפים טלוויזיוניים בדרך כלל מציגים רק את הקטע שבו רווח אוכל את הביצים, על קליפתם), וקטע שבו הוריה של הבלונדית האשכנזייה העשירה, אהובתו של צ'רלי המזרחי, מוזמנת לראשונה לבית העוני המרוד של הוריו, לארוחת ערב. הורי צ'רלי שמחים בעליל, הורי האשכנזייה פחות (מוטיב בורקס מקובל), אבל מה שהרס אותי זה שהאימא האשכנזייה לוקחת בטעות כמויות תבלין מזרחי חריף לצלחתה, כאילו מדובר באחד התבשילים, האבא המזרחי, בגילומו של אריה אליאס, רואה ומבליע חיוכים, וכשהיא נחנקת ועוד מנסה לכבות את האש בשתיית מים, שמסתברים בכלל כערק, הוא פשוט משתולל מצחוק. הערב הלך, ואתה לא מבין איך אליאס לא עצר את הצילומים בשאלה, רגע, האיש הזה דפוק? הוא מזמין את מחותניו לעתיד כדי להשפילם ולהרוס לבנו קשר אינטימי? אבל אלה כנראה שנות ה-70', השנאה והניכור הבין-עדתיים היו זקוקים לטקסי הזובור ההם. הרבה הגיון קולנועי לא היה בזה.    

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: