מוחים וצורכים

בחיפוש שעשיתי לאחרונה במסמכי המשפחה, גיליתי שעד גיל שנתיים וחצי גדלתי בדירת חדר. אז התאפשר להוריי לרכוש את חדרו של דייר המשנה בדירת דמי המפתח שבה התגוררנו, ולהתרווח ארבעתנו, אבי, אמי, אחותי הגדולה ואני, בשני חדרים. רק כשהגיע לגיל הפנסיה הצליח אבי לאסוף די כסף כדי לרכוש דירה משלו.

אני כבר הייתי זריז יותר. בתחילת שנות ה-70' התמסרתי למשכנתא (אחת ויחידה בחיי). בת זוגי דאז ואני קיבלנו לידינו פנקס, עם דפי התשלום החודשיים, נושאי סכומים סבירים וידועים, שעלו בצורה מדורגת, מה שאפשר לסלק את המשכנתא כולה כעבור מספר שנים. חלק נכבד מעלות הדירה הבאה, והמרווחת יותר, שרכשנו בתחילת שנות ה-80', מימנתי מכספים שחסכתי מעבודה בארה"ב (הייתי פעם נפולת של נמושות). כל סעיפי ההוצאות בחיי היו אז בשליטה. כך גדלתי וכך גידלתי את עצמי. כשהגיעו לאוזניי סיפורי בלהות על משכנתאות הגדלות ותופחות ככל שאתה משלם אותם, לקחתי צעד אחורה. את לבה של בת זוגי הנוכחית קניתי בהצהרה שאצלי אין אוברדראפט. אין כסף? לא קונים, ובטח שלא לוקחים הלוואה אצל "דודו מהבנק".

אבל צנוע ככל שהייתי ואהיה, שני דורות מאוחר יותר, אני כבר לא שולט במציאות. וכיום אני, כולנו, ניצבים על הקרקע הטובענית והתובענית של חברה צרכנית. יצור חדש נולד – הומו קונסומרוס. וגם אם אני מנסה לגדל את ילדיי קרוב להשקפת עולמי – אותה אנסח כך: האור שבקצה המנהרה הוא ככל הנראה הפנס שמעל נקודת המכירה הבאה – הם כבר לכודים בעולם החדש. כמו בסרט האימה "פלישת חוטפי הגופות", חדרו המשווקים והמוכרים לתודעת ילדיי, זמנית אני מקווה, ושיעבדו אותם לצרכיהם. המחשבה שילדיי חייבים לשדרג את הסלולארי שלהם למשהו שלא יתביישו בו בפני חבריהם מעוררת בי מבוכה וזעם.

אני נשמע טרחן, אני יודע, והאמת שאין לי בעיה עם זה. כמי שעיסוקו הוא תרבות הקולנוע בישראל, אני עדיין לא מצליח לעמוד על המעבר שעשינו מהימים שאנשים היסו בכעס מישהו שקילף בחשיכה עטיפה של סוכרייה, להנעים לעצמו את הסרט, לימים אלו, כשאנשים נכנסים לקולנוע עם אסלת פופקורן וג'ריקן של קוקה קולה. מה קרה בדרך בין הצרכנות הבסיסית והצנועה, לזו של הוספת המוצרים הנלווים, שכמובן באים בשלושת מצבי הצבירה של ההומו-קונסומרוס, קטן-בינוני-גדול (ולך תעליב את הילדים שלך עם "קטן מספיק לך, חמודי")? הקיטורים באים בבלוגים, אחרי שמחברים למחיר הכרטיס לסרט את עלות הבייבי-סיטר והחנייה והגרגרנות, והחצי שעה פרסומות, כולם על חשבוננו.

אז המחאה נגד רשתות בתי הקולנוע באה ונעלמה, וכמוה עוד מחאות פרטניות, וכעת זו. אם כל המחאות. מרגשת ומעוררת תקוות גדולות. וברור שאויביה זוממים בסתר לעמעם אותה, לדכא אותה, לעקר אותה. ולכן, כדי שתצליח, כל המוחים, המורדים והמהפכנים, חייבים לעבור שינוי בעצמם, לא פחות מהשינוי שהם דורשים מנבחרי הציבור. אחרת, גיבורי המחאה ינצחו בקרב אבל יובסו בגימיק הבא של החברה הצרכנית, זה שיקרוץ ויפתה אותם בנקודת המכירה שבקצה המנהרה.

הנה תרומה צנועה לשינוי: במסגרת לימודי החינם שההורים המפגינים דורשים, כדאי שיעמדו על כך שילדיהם ילמדו מעתה גם כלכלה וצרכנות, ולא רק את מה שנוח לשלטון. שהילדים יצטרפו לחברה כשהם אזרחים מיודעים, שמבינים מאיפה משתין הדג, ודואגים לכך שהשתן הזה לא יזלוג עוד על ראשם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On אוגוסט 3, 2011 at 2:41 pm

    אין מדובר בצניעות, במציאות של היום צניעות היא רק מידה טובה אך לא תוביל אותך לדירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: