רק קומנדו ארמון לא סרו למרותו

לפני כחודש הלך לעולמו קלמן גרידינגר, בעבר בעליו של קולנוע ארמון בחיפה, האיש שכיהן כיו"ר מועצת המנהלים של תיאטראות ישראל ומי שבנה את הבסיס לרשת קולנועי רב-חן, אותה הפך בנו מוקי, דור שלישי לשושלת הגרידינגרים לאימפריה חובקת עולם. גרידינגר האב נפטר בעיתוי כמעט סמלי, יומיים לאחר פתיחתה של תערוכת "אולמות מופלאים: בתי הקולנוע בחיפה, אז והיום", שחלקה כבוד מיוחד למקומו של קולנוע ארמון בעיר. גרידינגר בן ה-87 כבר לא נכח בפתיחה, והתערוכה שאצרה עינבר דרור לקס במוזיאון העיר חיפה וזוכה להצלחה גדולה, הפכה גם סוג של אזכור לפועלו. במאמר אישי אוסיף, שאני מיזמיי התערוכה, היא מבוססת על מחקר שאני נמצא בעצומו, וגם ליוויתי אותה מקצועית.

למעט מודעות אבל גדולות שפורסמו עם מותו, לא נכתב דבר על גרידינגר, וחבל. גם בגלל העוצמה הכלכלית שהחזיק בשעתו, מעבר לעסקי הקולנוע. אותי תמיד סקרנו בעלי בתי קולנוע, אף כי רובנו מבלבלים בין בעלי הנכס, ובין מי שמנהל בפועל את המקום, לפעמים שוכר או חוכר. האבחנה המוכרת היתה יעקב מוגרבי בעלי הקולנוע מוגרבי בתל-אביב, וירוחם ורדימון, מי שניהל את הקולנוע בשנות הזוהר, והותיר לנו גם שורת תצלומים פנוראמיים יפיפיים של חזית הקולנוע מעוטרת בכרזות הסרטים, מפעל משותף שלו ושל הצלם אפרים ארדה. שני בניו של ורדימון, אורגד וראודור, המשיכו וניהלו גם הם בתי קולנוע בתל אביב של שנות ה-70' וה-80'. משה גרשט זכור מקולנוע פריז המיתולוגי, וכמובן יעקב דוידון ההולך ונשכח מבית העם התל אביבי ועוד בתי קולנוע בחיפה ותל אביב. אבל הדמות הזאת של הבעלים הקולנועי תמיד נשארה בשוליים. אפילו בסרט "סינמה פרדיסו", בעל הקולנוע שולי למקרין, זו הדמות שכנראה תמיד תתפוס את דמיונם הילדותי של הצופים וכותבי ההיסטוריה של הקולנוע. גרידינגר כאמור, היה כל אלה והרבה יותר.

קלמן גרידינגר במשרדו, 2009. צילום: דוד שליט

מכל מקום, בקיץ 2009 הלכתי לראיין אותו לצורך הספר שאני כותב על בתי הקולנוע בחיפה. המפגש התקיים במשרדים החיפאים של חברת ההפצה פורום פילם, אותה רכש גרידינגר בשנות ה-50', ודרכה מקבלת עד היום רשת קולנועי רב-חן את הסחורה ההוליוודית שלהם, הטובה והזיבורית. המשרדים החדשים ממוקמים במגדלי ארמון, מבנה רב-קומות ברחוב הנביאים בעיר, שהוקם, כמה אירוני וצפוי, על חורבותיו של קולנוע ארמון. גרידינגר הזקן ישב שם בחדר לעצמו, סוג של תעסוקה למשך מספר שעות ביום, לא ברורה לי, הוא בעיקר עסק בקריעת ניירות במהלך פגישתנו, כנראה טוב לאנרגיות שלו, שגם גלשו לשיחה בינינו. על השולחן משך את עיני לוח שנה, מסוג הפרסומים שחברות הוליוודיות שולחות לנציגותיהן ועושות דברן, ועליו תמונה בוטה של סשה ברון כהן מתוך סרט עתידי. לא שאלתי את גרידינגר אם הוא מכיר את טיב הסחורה ואם הוא בכלל צופה בסרטים, עליהם טרחו עובדי החברה הצעירים שבחדרים הסמוכים. ביקשתי לשמוע על העבר.

גרידינגר דיבר כמו היה קולנוע ארמון חלק מהסיפור הלאומי, כיצד הקפידו המושלים הבריטיים להופיע אצלו למופעים – ארמון, בנוסף לסרטים, שימש גם בית להצגות, קונצרטים ואופרות –  וכיצד הותקף המקום בידי תושבי ואדי ניסנס הערבים, וכיצד שמרו שם בלילות, כמו היה מדובר במצודה, ולא רק בית קולנוע. סקרן אותי אם אכן עצרו את התנועה ברחוב בעת הקונצרטים, פיסת מידע שחיפאים ותיקים אוהבים להדגיש ולהתרפק עליה, ודווקא הוא לא זכר זאת. לארמון, כמו למוגרבי, היה גג שנפתח, וגרידינגר, לפחות בשיחה בינינו, היה סלחן ומפויס לזיכרון של אדי הפלאפל ורעשי האוטובוס וההמונים, שפלשו פנימה מרגע שירדה החשכה ונפער גג הקולנוע. ומה בקשר לקומנדו ארמון, שאלתי את אדון הממלכה, אותן חבורות שאכלסו את רחבת הקולנוע כמו חיל מצב המאיים על המקום. גרידינגר חייך אליי. אולי הם סייעו לעסקים, אמר, והותיר לי לפרש.

והעסקים פרחו. כבר בסוף שנות ה-40 ירש גרידינגר הצעיר את אביו משה, מייסד השושלת. מתחילת שנות -50 החל להפעיל גם את קולנוע אורלי במרכז הכרמל, ומתחילת שנות ה-60, כשנפתח קולנוע חן הסמוך לארמון, התחיל להעביר אליו סרטים להמשך הקרנה, גרסה מוקדמת של הקומפלקסים המשנעים סרטים בין האולמות, שייוולדו עשרים שנה מאוחר יותר. ואז יצר שותפות עם בעלי קולנוע פאר הסמוך, ואז עוד שותפות עם בעלי אורה ואמפי, מי יציג מה ואיך יתחלקו בהכנסות, ומי יודע אם הסכמים כאלה היו עוברים היום את הרגולטורים. 

אבל הצעד הגדול היה לצאת מחיפה. גרידינגר רכש את קולנוע חן בכיכר דיזנגוף בתל-אביב, ובהמשך הקים את קולנוע ארמון במרכז רמת גן וביסס עצמו כאחת הדמויות הדומיננטיות בסחר הקולנוע בישראל. כאמור, זה היה רק חלק מעסקיו. גרידינגר הפך גם שחקן בעסקי נדל"ן, החזיק בבעלותו גם את מפעל המשקאות יפאורה, ייסד עמותות והיה חבר דירקטוריון בכעשרים חברות.

אבל אני חוקר וצופה-רפאים, באתי בשביל הסרטים. את סגירת קולנוע ארמון הסביר לי שדווקא הגג, אותו סמל מיתולוגי, הפך לו לרועץ. את מערכת האוורור הטבעית היה צריך להחליף בהשקעת עתק, שלא השתלמה. וכמובן  שהאולם הענק, 1800 כיסאות, שני בגודלו בארץ רק לקולנוע תל-אביב, היה too big for its own good. אבל זהו הרי סיפורה של התקופה כולה. המשכנו ודיברנו וגרידינגר לקח אותי לחדר סמוך, ובו תצלומים ומסמכים ומוצגים מבית הקולנוע מחמישים שנות פעולתו. תיעדתי חלק מהדברים, וגרידינגר הזקן הלך באיטיות לענייניו. כששבתי וחלפתי על פניו בדרכי למעלית כבר לא הבחין בי.

ימי הזוהר. קולנוע ארמון חוגג 25 שנה, 1960

על התערוכה, כתבתו של נועם דביר בגלריה, הארץ: http://www.haaretz.co.il/gallery/architecture/1.1522744

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On נובמבר 13, 2011 at 4:31 pm

    רשימה יפה ועצובה גם.
    מה הסיפור עם קומנדו ארמון?

  • dshalit  On נובמבר 13, 2011 at 6:39 pm

    היי אורי, קומנדו ארמון היו החבר'ה שישבו על מעקות הברזלים מול הקולנוע, מיתולוגיה חיפאית של סוף שנות ה-40 ועד סוף ה-60. למעשה גם מול קולנוע אלנבי בתל אביב וציון ירושלים היו ברזלים כאלה, אבל רק בחיפה היה מרחב שאפשר ישיבה במהלך כל היום, ורק החבר'ה מול ארמון זכו לכינויי גנאי. בתחילה הם עלו באופנועים והתרכזו מול הקולנוע, לדסקס את תוצאות הכדורגל של השבת, סתם ישיבה בטלה ומה לא, כי זה היה המרכז. במהלך השנים זה כבר היה לאורך כל ימי השבוע, וטענו נגדם שהם מטרידים, מפריעים, תוקפניים. הממסד ראה בהם צעירים בקבוצת סיכון, פושטקים, שצריך לתקן את דרכיהם. לכאורה, קומנדו ארמון עמעמו את זוהרו של בית קולנוע שממול, אבל ממרחק השנים הם בוודאי חלק מהסיפור שלו. בהקשר של גרידינגר, סקרנה אותי נקודת החיכוך בין בעל הארמון וההמון שבחוץ

  • בני א.  On נובמבר 14, 2011 at 1:47 pm

    אז מה הפירוש שלך דוד – איך הם סייעו לעסקים? גם במוגרבי היו ברזלים (לא בדיוק כאלה, אבל עדיין) ושם היה מרחב גם כן – אז למה הושמצו הארמונים בלבד?

  • B  On נובמבר 14, 2011 at 2:06 pm

    היתה שם התקהלות של אנשים תמיד. גם מול עצמון, והם היו מחולקים לחבורות חבורות. תמיד הקולנוע היה ברקע, בדיוק כמו שליד בתי הכנסת יש התקהלויות כשבתי הכנסת ברקע.הם פשוט בנוכחותם, משכו את לב העוברים והשבים גם אליהם, וגם לבניין שהיה ליד.
    אני כחוקר את בתי הקולנוע בחיפה לעומקם, עם כול התערוכה, וההתמוגות של הרומנטיקנים על הנוסטלגיה, ובעלי התחביב על ההסטוריה הזו, בסופו של דבר היה מדובר כמו היום בכסף. וכשהם כבר לא היו ריווחיים, הם נסגרו בלי סנטימנטים. זו התפיסה העסקית. מה שנשאר מעבר לזה, התעורר רק עכשיו. 20 שנה אחרי שננטשו ונהרסו. נשארו רק חורבות.קלמן לא ממש התרפק על הנוסטלגיה של עיתונאים וחוקרים, כי זה לא עניין אותו. הוא לא עסק בעבר. מאז ש"ארמון" נסגר והתקופות עברו, הוא המשיך בעסקיו כרגיל, ולא הסתכל אחורנית. ובתכל'ס, אין מה לבכות על זה עם כול הצער. תקופות חולפות.

  • dshalit  On נובמבר 14, 2011 at 2:20 pm

    פעם היו בערים כיכרות ורחבות והתגודדויות סביבן, סוג של תרבות סביבתית. החבר'ה היו שם וניידות חלפו, כמו בחיפוש מטבע מתחת לפנס. ואבות היישוב היו פוריטנים וחששו מהצעירים, שנראו להם הולכי בטל. החבר'ה מול ארמון, בניגוד לכל עיר אחרת, אימצו לעצמם שם-מותג "קומנדו ארמון", והושמצו יותר כי חיפה הייתה אז עיר פועלים. מה פתאום הם יושבים על ברזלים? למה הם לא עובדים? בעניין העסקים, גרידינגר בן ה-85 אז, דאג, כפי שציינתי, לאנרגיות שלו בעת השיחה אתי, וזאת הייתה תגובתו. אפשר לפרש את דבריו כאיש עסקים שחושב על פרסום, שכל עוד שם העסק שלי מהדהד בשם החבורה, מה טוב.

  • B  On נובמבר 14, 2011 at 4:57 pm

    גם תקופת האיזכור הזו על בתי הקולנוע המיתולוגיים בהדר, תגמר בסוף התערוכה והכול יחזור להרס ולחורבן ולא ידברו על זה יותר. ואני אמשיך להציל מקרנות מאיפה שאפשר…כמו זו שעומדת שם בכניסה וכול חומר אחר שקשור אליהם, כי זו הסטוריה. ואם אפשר ,מצילים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: