רקוויאם לקופת הכרטיסים

 

קולנוע שרון, נתניה (צילום: דוד שליט)

 

פחות ופחות אנחנו נדרשים היום לעמוד בתור לקופות כרטיסים. המוכרים והמשווקים מעדיפים שנזמין ונכרטס דרך הרשת, דרך הבנק, דרך העמדות האוטומטיות. לא במקרה הוצג בשעתו ישראל קטורזה כתימהוני המתעקש עדיין להתחכך בתור למופע של אלטון ג'ון ולהתייצב מול עמדת מכירה אנושית. ומה כבר  נשאר מנקודת המכירה ההיא? נעלמו קופות הברזל עם סבכת הסורגים, זכר לזמנים בהם המשכורות היו צנועות, לאנשים קשה היה להיפרד מהכסף, וגם צריך היה להגן על הקופאי מזעם העומדים בתור.

הייתה פעם הפרדה ברורה בין הקופאי לשאר העולם, כמו בחנויות המכולת שבהן ביקשת, והחנווני שלף מצרך. המגע ליד הקופה היה אכזרי וחד. דחפת את הכסף מבעד לחור הקטן בסבכה, וקיבלת כרטיס. הקופאי בדרך כלל היה קשיש עצבני, שרוי באפילה, רק ביקש להיפטר ממך, והתור מאחור לחץ. הייתה אז צפיפות קבועה סביב הקופות, בוודאי בבתי הקולנוע. נדירות המוצר ומיעוט הצגות ביום יצרו הרבה זמן המתנה, ועשרות קופות למכירה מוקדמת צצו בערים, ברחובות ראשיים ובחצרות בתים.

קופות הכרטיסים היו פונקציונאליות, מעטות מהן מעוצבות, ומחוץ לעסקי השעשועים אפילו פחות מזה. קופאים בבריכות שחייה ציבוריות, לבושים בגדי-ים, שירתו אותנו מאחורי רשת ברזל חלודה ממלח הים. במגרשי הכדורגל הסתפקו אז, ויש גם היום, בחור בקיר, שצריך להתכופף אליו. במטבחי הפועלים הקופה הייתה בודקה עץ מתוכה גערה בנו החברה מהקואופרטיב, ובקופות שבאחורי האוטובוסים העירוניים תיזז אותנו החבר מהקואופרטיב.

העידן המיוזע ההוא נגמר בשנות ה-80', עם התרכזות העסקים בקניונים ותחילת עידן הצריכה. נעלמו רשתות הברזל, ותחתיהן הוקמו קופות הזכוכית הנעימות למראה. נהיה קל יותר להיפרד מהכסף, והקונים הישירו מבט אל הקופאי שלהם. לא היה חשש שמישהו יפוצץ את הזכוכית מהקריזה שנגמרו הכרטיסים. מלא באולם 3? מרימים ראש ללוח המרצד מעל הקופה, ומאתרים סרט אחר באולם 12.

מרגע שהתחלנו לכרטס מול המחשב והאוטומטים למיניהם, הורדו המחיצות האחרונות גם בקופות. במגה-פלקסים החדשים נראית היום הקופה כמו עמדת כספר בבנק או לחילופין דוכן חברת תעופה בנתב"ג. לוח הסרטים דומה ללוח טיסות, והקופאים החמצמצים של פעם פינו מקומם לדיילות מכירה צעירות ומאירות-פנים. מהומות ליד הקופה? אתם כנראה חיים בסרט ישן.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On נובמבר 24, 2011 at 6:41 am

    התמונה אדירה!

  • בני א.  On נובמבר 25, 2011 at 2:25 pm

    בעקבות השורה הזאת:
    "נדירות המוצר ומיעוט הצגות ביום יצרו הרבה זמן המתנה, ועשרות קופות למכירה מוקדמת צצו בערים, ברחובות ראשיים ובחצרות בתים."

    נזכרתי באחד המקומות הללו שמכרו כרטיסים בת"א, "שעשעון" שמו. באבן גבירול 50. השם מתאים ובעיברית. התורים התארכן למדרכה ביום שבת אחה"ץ. בניו של "שעשעון" פתחו את משרד "הדרן" (גם שם עיברי יפה) בהמשך הרחוב (בחצי הדרך למשרד קסטל) מאוחר יותר. משרד מהמעטים שהשתמרו עד היום.
    איך הטכנולוגיה שינתה את העסק: אני זוכר שליח על טוסטוס שבא לאסוף כשעה לפני תחילת ההצגה הראשונה את הכרטיסים שנשארו כאדי להעביר לקופת הקולנוע. כמובן שהיו משרדים עם אלוקציה של מקומות טובים יותר ופחות.

    בני א.

  • אסף  On מרץ 28, 2012 at 7:38 am

    אני חייב לציין שהחווייה בקופות הכרטיסים אף פעם לא נראתה לי משמעותית, אלא רק מציקה. אולי זה מפאת גילי הצעיר (בתחילת שנות ה-80 הייתי רק בן 6). בירושלים, הקופאי בדרך כלל היה טיפוס קר, ענייני וחסר סבלנות. אני מעדיף בהרבה את השיטה בת זמננו שבה אני מזמין את הכרטיסים ובוחר את מקומות הישיבה כבר בבית. רק מה – וזה נראה לי החשוב מכל – מחירי הכרטיסים הם כפולים (אולי יותר, אני כבר לא זוכר) ממחיריהם בשנות השמונים ותחילת התשעים. עם המעבר למגה-פלקסים ולשירותיות המטורפת שאנו מקבלים (שהיא כאמור מבורכת בעיני) נאלצנו גם לספוג עלייה מטורפת במחירי הכרטיסים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: