יותר מדי מבקרי קולנוע אשכנזים

אני עדיין כותב ביקורת קולנוע פה ושם, ותמיד אשכנזי, והמחשבה המטרידה המלווה אותי בדרך כלל למקרא כתבות פותחות ומשתרכות בגלריה הארץ ובחקייניה, כתבות שיורדות לפרטי פרטי ההווה וגם מתחזקות את המיתוסים מהעבר, בקולנוע וגם בספרות (נמצא עוד דף נשכח מיצירתו של..) ובתיאטרון (מסעה של להקת הבימה מבויבריק ל..), נחתה עלי הפעם אחרי שצפיתי בסוף השבוע בסרט המעולה "ציון ואחיו", של הבמאי ערן מירב.

הסרט נהדף בחצי זלזול והתעלמות מצד הביקורת עת הוצג פה בפסטיבל הסרטים בחיפה 2009, ושוב בתחילת השנה, כשעלה למסכים, בעצם הושלך לשוק על-ידי המפיצים באי-אכפתיות רשלנית, וירד תוך ימים עקב אדישות הקהל. הגעתי לסרט רק משום שקראתי שצולם בחיפה, וכמי שנולד וגדל בעיר אני תמיד מסוקרן לראות את עבודת הלוקיישנים שעשו בה. התחלתי לגלגל את הסרט ללא ציפיות, ונדהמתי מאיכותו. בת זוגי שהצטרפה, גם היא נשבתה, ואחרי 40 דקות סרט הפסקנו. חייבים לראות אותו שוב מההתחלה, עם הילדים. ארבעתנו ישבנו מרותקים לכל אורכו.

בשני משפטים: הסרט עוסק בשני אחים בשכונה באזור מפרץ חיפה, כלומר הסרט יותר מתכתב עם "צומת וולקן" של ערן ריקליס מאשר העיר חיפה, שהיא כאן סוג של משאת נפש ונוף מרוחק ומתנשא מעל עניי הפריפריה. גניבת נעליו של האח הצעיר מכניסה את השניים לאירוע טראגי, והכל על רקע מצוקת נעורים ואלימות וניסיונות אמם הגרושה לשרוד. הסרט הוא ניאו-ריאליזם בן-ימינו, מבוים ומסופר בקפידה, מצולם נפלא, עריכה הדוקה עד מחנק, עריכת תסריט כמו שלא רואים בסרטים ישראלים, משחק נפלא של כל הנוכחים, שכולם, למעט רונית אלקבץ וצחי גראד, אלמונים.

אז למה שוב להאשים את האשכנזים? הרי הם שיבחו את "עג'מי" ו"עספור" ו"התגנבות יחידים", ו"אחותי היפה", ו"ביקור התזמורת"? לא יודע, אבל משהו בטיעונים לא-טיעונים העמומים, הלא באמת מנומקים של הביקורות. כמו חיילים במחסומים וסלקטורים במועדונים, מבקרי הקולנוע עצרו כאן סרט מזרחי בעליל, המספר על מצוקה מזרחית דור שלישי, בלי להגיד את המילה "מזרחי", ובלי שהם יגידו את המילה בביקורתם, שזה כבר פחות-חכם, מלהיכנס להיכל התהילה. פתאום הסרט דל ולא מספק, ובוסרי, ואין לו נפח רגשי, כאילו אין להם עיניים.

הסרט הוצג, בהצלחה אני מבין, בכמה וכמה פסטיבלים ברחבי העולם, ולמעשה תהליך כתיבתו התנהל במכון סאנדאנס בארה"ב, שם התלהבו וסייעו במלגה, ומן הסתם באנשיהם שהכתיבו לבמאי הישראלי מסורת עשייה. אז נכון שלרגעים זה נראה טיפ טיפה עוצר נשימה ויותר קולנוע ממה שצריך, אבל גם רנן שור מנהלו של בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, מעלם לא עשה הנחות לתלמידיו. ואני תוהה אם סרט כזה על כשרונה-בדידותה-געגועיה לשלג הרוסי של לאה גולדברג, או על הרומן בין חנה רובינא ואלכסנדר פן (כמה אפשר?), לא היה מגלגל את המבקרים שלנו במעברים מרוב התפעלות. מבקר אחד אף כתב שהיה חסר ל"ציון ואחיו" החספוס. מין ואריאציה על "לא רואים עלייך שאת מזרחית".

האם מבקרים עושים יד אחת ובמודע? לא הייתי נסחף, בוודאי לא היום, ולמען ההגינות העניין המזרחי טס קדימה בשנים האחרונות, ובכל זאת, ישראל היא תרבות הביצה, ואנחנו הצופים המקצועיים, גוחנים איש אל רעהו ומחליפים דעות (דומות?) יותר ממה שנהוג בתרבות האמריקאית למשל, וממשיכים בהסתופפויות בסופי הקרנות ובדרך המשותפת הביתה. לא יזיקו דעות אחרות.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On דצמבר 25, 2011 at 8:04 am

    אם רוצים לראות את הסרט, כי אני סומך על ההמלצה שלך, אז היכן ניתן לראותו? אני מבין שירד מהמסכים. בערוצי הכבלים מתישהו או בדיוידי רק? חבל מאוד.

  • dshalit  On דצמבר 25, 2011 at 8:46 am

    היי שרון, לא יודע אם יצא. קיבלתי ממישהו דיוידי. בטח אפשר גם ברשת

  • פראן  On ינואר 1, 2012 at 6:48 pm

    לכל מי שמעוניין, הנה קישור לסרט:
    http://tinyurl.com/8xguhgy
    מומלץ להזדרז לפני שייעלם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: