כמה הערות תרבות לסוף 2011

להחזיר אהבות ישנות. קובעי טעם מקומיים בשטח הקולנוע נוהגים להזכיר לנו יובל 50 ושנים עגולות אחרות כדי לחזור לסרטים מסוימים. בדרך כלל מדובר בסרטים גבוהי-מצח, פורצי דרך וכד'. לי חסרה דווקא החגיגה סביב סרטים פופולאריים וסוחפי המונים, מערבונים, סרטי מלחמה, קומדיות רומנטיות ומיוזיקלז. השנה מלאו 50 שנה לסרטים כמו "תותחי נברון", "ארוחת בוקר בטיפאני", ו"סיפור הפרברים", אולי אחד הסרטים החקוקים ביותר בזיכרונם של רבים. למה לא הביאו אותו להקרנה חגיגית על מסך גדול, בממדיו המקוריים? אנחנו חיים במציאות שיווקית של נישות ותתי-נישות, ויש מספיק אוהבי קולנוע ומיוזיקל שהיו שמחים לאירועים מסוג זה, במקום הפורמט הליליפוטי בטלוויזיה או עוד גרסה בימתית שסובבת בעולם וגובה מחירי כניסה מהגיהינום.

המארב של השנה. אחרי שבירת המשקפיים של מאיר שניצר בידי המנוח דודו טופז, ועוד התכתשות מהעבר שמי זוכר את סיבתה, בין יוסי פולק ומיכאל הנדלזלץ, חייבים להוריד את הכובע בפני הבמאי יוסי סידר שעשה מארב למבקר אורי קליין, סגר אותו בחדר, סירב לראיון שאלה&תשובה על סרטו החדש "הערת שוליים", ובא אתו חשבון על יחסו המתמשך (של קליין) לסרטיו (של סידר), ואגב כך על יחסי ביקורת-יוצרים. לקליין היתה המילה האחרונה, שכן הוא זה שהביא את הגרסה לגבי מה שהתרחש שם בארבע עיניים, בעיתון הארץ. להערכתי, קליין טעה כשלא הפסיק את המפגש, וטעותם הגדולה של אנשי גלריה, שהחליטו לפרסם את המפגש בכתבה ענקית, גם אם להנאת הקוראים. שוב הערכה, קליין צלצל לעורכיו מהשטח והם אמרו לו להישאר ולהתכתש, וחשבו שיש להם "קטע טוב" ביד. צירוף ביקורתו הלא-אוהדת של קליין לסרט בסופה של אותה כתבה היתה כמו-הוכחה לדברי סידר, וירייה נוספת ברגל, לקליין ולעיתון. סידר לקחת כאן הימור ענק, שכן אם סרטו לא היה זוכה לשבחים מקיר לקיר, למעט קירות הארץ, כל טיעוניו בכתבה היו מתקבלים כהתבכיינות. כמו שזה, הוא גם שבר את הכללים וגם יצא מנצח בקרב המתמשך הזה שבין מבקרים ויוצרים.

והחפצון נמשך. בעוד החרדים בירושלים מסלקים נשים לגמרי ממודעות פרסומת, בתל-אביב ממשיכים לשסע אותן לנתחים. הנה כרזת קולנוע של אחד מסרטי האיכות המוצגים ברשת סרטי לב. האם היו מראים גבר שפניו נחתכים ככה ומכוונים את המבט לפה שלו?

צילום: דוד שליט

הר השתלים. כמה שחקניות המתנשפות בחזה-מושתל כדי שיראו את ריגושיהן גם מהשורות האחרונות, נמצאות בלחץ בעקבות הברוך האחרון עם הסיליקון? אישית, ניתוחים פלסטיים שלא למטרות רפואיות צרות ומובהקות, דוחים אותי. ובלי שמות, ראיתי לאחרונה בטלוויזיה שחקנית ישראלית מוכרת שעשתה משהו לפה שלה. עד היום היא יכלה לחשוק שפתיים, לעקל אותן, לפשוק, לנשוך. היא היתה היא, ועם השנים נוספו הקמטים, ועדיין היא היתה היא. אחרי הניתוח לקח לי כמה שניות טובות כדי לזהות שזאת כבר "היא או לא היא". במילים אחרות, גם הניתוח לא הצליח לה, וגם הצופה עסוק בהעוויית הפה המשונה שלה. איפה הימים ששקיות העור מתחת לעיניה של סימון סיניורה הלא-צעירה היו חלק מאופייה וקסמה?

השם השלישי. התרגלנו לטרנד הזה של נשים עם שני שמות, שם הבעל ושמן המקורי מהבית, אותו חזרו ואימצו. יוצאות דופן מבורכות היו שחקניות תיאטרון וקולנוע, שבדרך כלל התחילו בקריירה שלהן לפני נישואיהן, וביססו את שמן ללא שם הבעל (גם אם זה שם האב, אבל זאת כבר סוגיה לדיון נפרד). ולפתע, במהלך מהופך, אפילו קומי, השחקניות הללו מאמצות את שם הבעל. יונה אליאן היתה ליונה אליאן קשת, וגילה אלמגור, הפכה סביב גיל 70 לגילה אלמגור אגמון. וכעת קבלו את הגבר החדש, השחקן יוסי פולק הוא מעתה יוסי פולק פסטרנק. לכולם יש בוודאי סיבות טובות, כבוד למשפחת המקור ולעדה. רק שעם שחקנים זה נשמע כמו עדכון לבדיחה ההיא על השחקנית שנישאה לשחקן ומיד ביקשה להתגרש "כי הוא חתם את השם שלו במסמכים מעל השם שלי". אז מעכשיו זה "הוא חתם בשם ארוך משלי".

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: