"העין השלישית" לא ראתה אותי ממטר

התערוכה של האמן והקולנוען ז'ק קתמור מחזירה בימים אלה את האיש והתקופה לסיבוב בתודעה הישראלית. הנה סיפור קטן, אישי ותרבותי, מהיכרותי אותו ואת אנשי חבורתו "העין השלישית", ערב מלחמת יום כיפור.

השתתפתי אז בהפקה ניסיונית שביים איש "העין השלישית" צחי שני, עו"ד ובן זוגה של השחקנית יעל אביב, שגם היא שיחקה באותה הצגה. משתתף שלישי היה איש "עין" נוסף, אבי אביבי. אנשי העין היו מעורבים בתאורה ובכוריאוגרפיה ובמתן עצות והכול. יום אחד היינו זקוקים לספוטים, ואבי אמר לי "בוא נקפוץ לז'ק". נסענו לביתו של קתמור, שעת בוקר מאוחרת, צלצלנו בדלת, ואת הדלת פתחה לנו בת זוגו אן טוכמאייר, עירומה כביום היוולדה.

למען הרקע, הייתי אז שחקן צעיר, אחרי בית צבי. לתפקיד הגעתי אחרי אודישן או סתם שיחה עם צחי שני, לא זוכר, אבל הייתי מודע לשוני ולאחרות של חבורת העין, מין-סמים-רוקנרול והכול, וזה היה בסדר מצדי, אפילו יותר מבסדר. לעירום הפרונטאלי, הפולני שבי לא מצא תשובה.

אבי לא התרגש. גם אן לא. היא הזמינה אותנו להיכנס פנימה. התיישבנו בסלון, ז'ק נכנס לחדר. אן המשיכה לחלוף ברקע בין חדרים, עדיין עירומה לחלוטין. הגברים החלו לגלגל שיחה (תרבותית?), ואז נכנסה אן והתיישבה על הספה, מולי. עירומה. מאחוריה, לאורך הקיר, היו ציורי עירום וכן פסלונים לרוב של איבר מין גברי בשלבי זיקפה שונים.

המבוכה שלטה בי. ציפיתי שאשת הבית תזרוק על עצמה משהו, ואז קרה הדבר הבא: אן אספה את רגליה אל הספה, כך שאיבר מינה פשוק מולי. השיחה המשיכה כאילו כלום. תרצו, גרסת העין התל-אביבית על היצירה "ארוחת בוקר על הדשא" של אדוארד מאנה.

אני לא זוכר שום התייחסות אמיתית אליי, לא שם ולא במהלך החזרות, גם כשאן שבה והופיעה לצפות בנו בלוויית ז'ק. בסיום יום חזרות אחד אבי אמר "הולכים להביט בשקיעה". הצטרפתי אליו ואל יעל. ירדנו בפרישמן עד למעקה הברזל הישן מעל קו המים, וחיכינו לשקיעה. זה נראה לי אז טמבלי למדי, מין פוזה אוטומטית מיופייפת. אנשי העין היו בוודאי לועגים לי שנים מאוחר יותר, לו היו רואים אותי צועק לילדיי, "תביטו בשקיעה, תראו איזה יופי". המבט שלהם, אמנים פורצי גדרות שכמותם, היה המבט הקובע. באה השקיעה, הבטנו בה בשתיקה והלכנו.

ההפקה מעולם לא הגיעה לשלב ההצגות. אולי העירייה הפסיקה את הפרויקט, אולי צחי נתקע. לא זוכר. בערב יום כיפור 1973 לא היו הרבה מקומות להסתובב בתל-אביב, וקפצתי לדירתם (המיתולוגית?) של צחי ויעל ברחוב גוטליב. היה כבר סמוך לחצות וכל אנשי העין ונספחיהם/ן היו שם, שרועים על מזרונים, בשלבים מתקדמים של עישון נאפס ומריחואנה ומי יודע מה בהמשך. הסתובבתי ביניהם בעיניים כלות, אבל כנראה שעדיין הייתי שקוף, או זר בעיניהם. אף צינגלה לא הועבר אליי.

הלכתי משם, וכעבור שתים-עשרה שעות נשמעה האזעקה. אומרים שבגלל המלחמה ההיא התפרקה החבורה. החלו נדודיהם ובהמשך התדרדרותם של ז'ק ואן, ועם השנים השתכחות החבורה ומותם המוקדם של כמה וכמה מאנשיה.

במבט אחורה המראה של אנשי העין שרועים כך, רגע לפני המלחמה, בענייניהם ושכחתם ויוהרתם ונועזותם ובוטותם והתגרותם, בכל מה שהתרחש כאן אז, היא תמונת-אייקון. והם נשארו חלק מתמונת עולמי הפרטית, גם אם החצי ממומשת.

בעניין שיתופי הכפוי בסצנת העירום של אן, אולי זה היה חלק מאיזו אטימות שלהם, שחרור מיני שלא רואה אחר מהם ממטר. ואולי העין קלטה אותי וביקשה לתת לי זכות תגובה פרועה שלא ניצלתי, בורגני מהוגן שכמותי. וייתכן שאחרי כל השנים טרם השתחררתי. לפחות מזיכרוני אותם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: