נתעלם משאר המברכים אמש בסינמטק תל אביב "לכל העושים במלאכה", וניגש ישר לשרת התרבות, לימור לבנת. מן הסתם, כותבים לה את הטקסטים, ומעניין מה אמרה ולא אמרה ורק רמזה בדברי הברכה שלה.
השרה פתחה בימי דוד בן גוריון "שכידוע שנא קולנוע וטלוויזיה". מאחר שאני יודע דבר או שניים בנושא, ואף הקדשתי לאיש פרק שלם במחקר שפרסמתי, קצת עייפתי (רבאק, שנת 2012) מלשמוע את אוסף הקלישאות העבש הזה התולה בבן גוריון את כל חוליי התקופה הפוריטנית ההיא. כאיש צעיר בן גוריון דווקא אהב קולנוע אלא שעם השנים ויתר על מנהגו, עניין של סדר עדיפויות, וחששו הגדול היה מפני זעזוע ברמת החיים הישראלית של ימי הצנע כתוצאה מהליכה מופרזת לקולנוע וצפייה בסרטים מסחריים ושטחיים, לא שונה מבני דורו, ומרבים בעיתונות הישראלית אז, שהיו שומרי מוסר להמוני הישראלים, קרי המהגרים החדשים, שמילאו את האולמות. אבל כשהשרה מהבית הרוויזיוניסטי חוזרת לדבר על "בן גוריון והקולנוע", אולי היא מרמזת על יריבו ז'בוטינסקי, איש הכבוד והתרבות, ובוודאי על הפתיחות הידועה של בני דורה, התרבותניקים מהימין.
אבל אלה מסוג האמירות שעברו מעל ראשי רוב הנוכחים באולם. בהמשך דבריה ברומא של הקו הירוק, השרה לבנת ואנשיה הבינו שהם צריכים להתנהג כמו ברומא, ושקלו את דבריהם. כך בירכה השרה בשפה ארכאית משהו את בירת התרבות הישראלית ("ראויה תל-אביב גם לשמלת הבטון החדשה של התיאטרון הלאומי הבימה", או משהו בנוסח הזה), אבל הזכירה שיש עוד סינמטקים בישראל האחרת. המתח באולם (לפחות אצלי) עלה. האם תגרור השרה את מסכת הברכות אל מעבר לקו הירוק, נאמר להיכל התרבות של אריאל? לא. השרה הסתפקה בציון הסינמטק של ירושלים והסינמטקים שנפתחו בפריפריות, ללמדנו שיש עוד מקומות של תרבות בישראל מחוץ לתל אביב. שזה בסדר. אלא שכחה השרה, או שלא עשתה את הקישור, שכל הסינמטקים בפריפריה נפתחו משום שבתי הקולנוע הרגילים כולם נסגרו שם, בתקופת ישראל הצרכנית והזדונית של שלטון הימין והשמאל הרופס, וכיום משמשים הסינמטקים החדשים בעיקר הזדמנות לראות סרטים חדשים ולא קלאסיקות של הקולנוע.
ומה לעשות ודווקא בן גוריון המושמץ קרא בשנות החמישים לפתוח בתי קולנוע במרכזי השכונות החדשות, בערים ובעיירות, מוסד לגיטימי בעיניו לצד מרפאה ומכבסה. וכשהחרדים הירושלמים התעמתו עם המשטרה בהפגנות אלימות נגד פתיחת קולנוע אדיסון ומכירת כרטיסים במוצאי שבת, בן גוריון זעם על פגיעתם בלגיטימיות של שלטונות החוק. כי ללכת לקולנוע נחשבה בעיניו זכות אזרחית ברורה, ולתקוף שוטרים לא. וכשנבנה בית קולנוע בבאר שבע ונציגי הדת התלוננו על הבנייה בשבת, בן גוריון הורה שלא יבנו בשבת. אבל עצם בניית בית קולנוע? אם זה מספק פרנסה לבונים ואם יש חומר גלם, קדימה הפועל! הלוואי ונתניהו הרהוט היה מתבטא כך.
ועל ביקור בסינמטק החדש הרי אי-אפשר בלי התייחסות. אחרי המפגינים בחוץ, קפצו שלושה מנציגי המחאה באולם וטענו נגד הפינוי מהמאהל בשכונת התקווה. הקהל הבורגני (הערב היה הפקה של העירייה, אפילו אנשי הסינמטק ישבו שם בתור מוזמנים) וחולדאי בראשו ספגו בשקט ובתבונה יש לומר. רק עם המבנה המזעזע הם ואנחנו נחיה עוד שנים רבות. לי הזכירה הכניסה והירידה לאולמות את גלגולו האחרון והמדכא של קולנוע הוד בפסג' דיזנגוף. והלובי נראה כמו תוכו של חדר מכונות וכך גם האולם הגדול, מספר 3, מין דימוי של חדר דוודים באונייה.
ביציאה החוצה חולקה לנו חוברת מלאה תצלומים ושרטוטים של המקום. ביג מיסטייק. כל היוהרה והאטימות ההי-טקית בנייר והדפסה משובחים, שרק מדגישים את היעדר התפיסה ההיסטורית שהיא לבו של מושג הסינמטק. היו בחוברת חמישה תצלומים פרסומיים למסעדה האיטלקית החדשה שנפתחה בחלל הכניסה, ואפילו לא צילום אחד של ספריית הקולנוע והארכיון שבמקום. הלו, אתם סינמטק או עוד אופציה ברצועת רחוב הארבעה? מראה המסעדה המתוקתקת שמאחורי הזכוכית, כבר מעורר סלחנות וגעגועים למסעדה בסינמטק שהיתה באגף הסגור כעת לשיפוצים נוספים, שם היה קשר עין וגישה בין היושבים והחולפים, כוס קפה, דיבור, כמו שראוי בסינמטק. התחושה אמש היתה מרה, רק הסרט שהוצג בתום כל הטקסים "הנשים בקומה השישית", היה עם טעם מתוק של פעם.
דוד שליט 