כשאורי בלאו פגש את סופיה לורן

כשזה מגיע לענייני ביטחון, לעיתונאי אורי בלאו אין בעיה לסרוק 2000 מסמכים שהעבירה לו ענת קם ולצאת למלחמה על זכות הציבור לדעת. אבל מה לעשות וכתב מוסף צריך להמשיך ולספק סחורה. וכך,  במוסף הארץ הלפני-אחרון פלטה המקלדת של בלאו כתבה רשלנית בענייני קולנוע. הנושא: סיפורו של קורט אונגר, מפיק ומפיץ סרטים, ישראלי-לשעבר, שמת בחודש שעבר בגיל 90 והובא ארצה לקבורה. אונגר שינע לכאן בשנות ה-60' את הפקת הסרט "יהודית" בכיכובה של סופיה לורן, ולכן "יש עניין" לקורא הישראלי.

זה שאין לבלאו מושג בקולנוע, עולה מכל שורה בכתבה, אבל כתבי מוסף ידועים כמי שמשבוע לשבוע צריכים להתמחות ולהנפיק כתבה בנושא חדש. אז למה יצא לבלאו (ולעיתון) כזה מוצר ירוד ומעליב? בלאו כנראה בהמתנה לכתבה עסיסית יותר, כזאת שאפשר להצליב בה עשרות מקורות ולהציל את עם ישראל. ובינתיים, אולי נודע לו שאיזה מפיק ישראלי מת "ויש תמונות שלו עם סופיה לורן וצ'רלי צ'פלין ואליזבט טיילור", ובמוסף אמרו "יופי, תביא", ובלאו  ירד לארכיון וקושש כמה קטעי עיתונות רוויי קלישאות (2000 מסמכים כבר אמרנו?), הוסיף ציטוטים משתיים שלוש מהנפשות שעדיין נותרו בחיים מהפקת "יהודית", תיבל בראיון קצר (ולמה לא שיחה ארוכה?) עם בנו של האיש ("אורי, תעמוד לו על הראש שישלח את הצילומים של אבא שלו עם מה-שמם, אחרת אין כתבה"), ואודרוב, יורדים לדפוס.

במוסף הארץ האחרון התפרסמו שלוש תגובות קוראים, שלושתן של אנשי הקיבוץ מצובה, די פגועים מכך שבלאו כלל לא הזכיר את העובדה שהפקת "יהודית" התקיימה אצלם בקיבוץ. אפשר לנחש שאם פורסמו שלוש תגובות בעניין כה קטנוני לכאורה, הן מייצגות עשרות תגובות וגם את מבוכת העיתון על הכתבה הרשלנית. אבל ככה זה כשכתב השו-שו חונה לחלטורה בדבר הלא-נחשב הזה ששמו ההיסטוריה של תעשיית הקולנוע בישראל.  אם לבלאו ושולחיו היה מושג בנושא ובתקופה הם היו יודעים להגיע למקורות מידע אמיתיים ולבחון את הסרט, את אונגר, ובעיקר את המיתוס של "להביא את הוליווד לישראל".

סתם בשביל הידע, הסופר נתן שחם היה מעורב בהפקת "יהודית"  ואף כתב בספרי זיכרונותיו על היכרותו עם סופיה לורן ועל ההוליוודיזציה של ישראל. הסופר לורנס דהאל שכתב את התסריט, בז לסרט ולכל תהליך העבודה עליו. גם הסיפור הפרובינציאלי של קיבוץ מצובה ומתנת הפריג'ידרים שקיבלו כל החברים בתמורה לשת"פ עם הוליווד של אונגר, הפך כבר לחלק מהפולקלור ונושא לכמה כתבות עיתונאיות בעבר.

זה סיפור שחוזר על עצמו וכואב במיוחד כשהולך לעולמו מישהו שקשור לחיי התרבות במדינה, כי קולנוע, ואמנויות אחרות אבל בעיקר קולנוע, פחות נחשב מסלעי קיומנו, ואותו כותבים כל פעם מחדש על החול עם שגיאות וחוסרים. ככלות כל השנים, לא נכתב פה עדיין ולו ספר אחד לא על מנחם גולן, ולא על אורי זוהר ולא על אפרים קישון, שלושת האבות של הקולנוע בישראל. הכול אצלנו נשאר ברמה של כרוניקות עיתונות, שהם אולי הטיוטה הראשונה של היסטוריה, אבל גם העיתונות הולכת ומוצפת בטעויות ואין מי שייקח אחריות בתהליך הכתיבה או יידע לתקן בדרך לדפוס.

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1609646

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: