מחרתיים בלילה יחלקו את פרס האוסקר, והפרובינציה רותחת. למען ההגינות, אני עוקב אחר מפעלות האוסקר כבר למעלה מחמישים שנה, ואף מילאתי את חלקי העיתונאי בפמפום הנושא. להערכתי, בעשוריים האחרונים העסק פשוט נהיה פסיכי, כלומר העניין והכיסוי שמקבלת כאן התחרות הפנים-הוליוודית הזאת. בילדותי היה תיאור מצומצם למדי בעיתונות, בעיקר סיכום של הזוכים. עוד זכור לי מאז פורמט המאמר המקדים ובו חזרה כפייתית, מדי שנה, כיצד קיבל האוסקר את שמו. כן, מזכירה הוליוודית אחת שהביטה בפסל ואמרה "וואו (היא בטח היתה יהודייה ואמרה 'אוי', אבל שיהיה), כמה הוא דומה לדודי אוסקר". תהרגו אותי, לא ברור לי איך הפסלון הקטן והראש המיניאטורי בו יכול להזכיר למישהו משהו אנושי. בקיצור, זה היה סיפור ההבל הראשון שדחפו לנו לראש על תחרות האלים הזאת.
נדמה לי שנקודת המפנה הראשונה היתה כשהסרט 'בן-חור' זכה ב-11 אוסקרים, והשחקנית חיה הררית "שלנו", היתה בו. לראות אותה בצילום יחצ"ני מוקפת ב-11 פסלונים פשוט חרפן את העם בציון. וכמו עם העלייה הפתטית שלנו למונדיאל בשנת 1970 (וואו, או אוי, שני תיקו והפסד בבונקרים), אנחנו מחפשים מאז את הנקודה הישראלית. פעם זה 'סלאח שבתי' המצוין לכשעצמו, ופעם זה 'מבצע יונתן' הסטנדרטי (באנגלית לפחות דבקו בשם המקורי של המבצע ולא כמו כאן, שניתן לו בדיעבד שם של אחד מקורבנותיו), ובשנים האחרונות זה כבר גובל באנטישמיות, מה זה לא לתת לנו פרס עיל 'בופור'? לא היינו ליברלים מספיק ועשינו סרט על כישלוננו ונסיגתנו מלבנון?! נו, בחייכם, כמו שאתם אוהבים לתת אוסקר למי ששיחק חרש, מפגר, דראג קווין.
אבל האמת היא שהכיסוי הישראלי המוגזם של האוסקר הוא בעיקר תלוי-טכנולוגיה. נכנסה הטלוויזיה החד-ערוצית וחיכינו שבוע עד שיכינו את סיכום השידור למפגרים שמעבר לאוקיינוס. ואז נכנסו הלוויינים, ועיתונאים שוגרו להרצליה לראות חי את השידור ולכתוב עליו לעיתון שלמחרתיים (הה, אירוניה מופלאה, השידור לתוך הבוקר גם הרס להם את השינה), ומדובר באחד השידורים הארוכים והמשעממים בתבל. צפיתי בו ברשת ABC במהלך השנים שחייתי בניו-יורק, כולל טקס היובל ב-1977, כשאני צרחתי בייאוש מול הקופסה, והזוכה הגדול של 'אנני הול' וודי אלן, ניגן להנאתו בקלרינט ב'מייקל'ס פאב', אבל אנחנו צופים וזה יעודנו, לצפות.
ב-1992 כשהערוץ הראשון עדיין החזיק בזכויות לאוסקר, התארגנו בעיתון 'חדשות' בקמפיין 'רוצים אוסקר' והפצצנו את הערוץ בדרישה לשידור ישיר. היה גדול עליהם. בסופו של דבר, ערוצי הלוויין זכו, והדבר הזה משודר מאז חי, למי שחי בשעות האלה. וסביבו החלה בורסת אוסקר שתפסה תאוצה בשלהי המילניום עם צמיחת הרשת.
תרבות של קיביצרים, זה ההסבר היחיד למה שמתרחש כאן היום. זחילה מתחת לשולחן הכיבוד ההוליוודי וניקור פירורים. קולנוע מסחרי לטוב ולרע שהוא מעיקרו אירוע כל-אמריקאי ורק-אמריקאי שזורק לעולם עצם בצורת "פרס הסרט הזר". זה העולם שהוציא מתוכו את אינגמר ברגמן ואקירה קוראסווה ופדריקו פליני ולוקינו ויסקונטי שהם הגאונים הגדולים ומאחוריהם עשרות ומאות יוצרים "זרים", שעולים בענק על יצרני הוליווד. ועדיין אצלנו מקמטים מצח, מה משמעות הזכייה לסרט אמריקאי כזה ואחר ולמה ההוא לא זכה מעולם באוסקר, והשטיח האדום, הו השטיח האדום, הלא הוא קריאת הקרב לכתבי האופנה להתייצב בציון הרחוקה ולנתח פיסת בד אחרי פיסת בד מה לבשו הגבירות והאדונים, ולסגור עוד כפולה בעמודי גלריה ועוד דיון כבד-מצח אצל גיא פינס. ואפילו מבקרים רציניים לא מסוגלים, ולו כשהם כותבים על סרט שנוצר לפני עשרים שנה, שלא לעצור ממהלך כתיבתם ולציין ש"הסרט זכה באוסקר" על הצילום או על התסריט. משהו כפייתי ונשגב מבינת אנוש.
אבל חכו חכו, כשהכול לכאורה ייגמר. בהוליווד של חיוכי הפלסטיק, מקום שבו המצלמה נחה על פני הזולת כדי להשיג תגובות של לוזרים, ממהרים ודוחפים אותם הצידה כשהמנצחים הופכים לחזות הכול. רק לא אצלנו. ישראלים רחמנים בני רחמנים המה, ועובדת "המועמדות" חוזרת ונטחנת במודעות הפרסום לסרטים לחודשים רבים. שם נשארים רק עם הזוכים, ופה לנצח תעמוד למועמד מועמדותו ויישמר כבודו, שלא לדבר על עלבוננו שעדיין לא זכינו באוסקר. כאילו עצם המותג "אוסקר" הפך סוג של מזוזה, תשמיש קדושה תרבותי, שהישראלים לעולם חייבים לנשק או להתייחס כשעוברים על פניו.
דוד שליט 
תגובות
תודה
(הפוסט הזה מריח כמו נכתב יום לאחר ההפסד "שלנו" לאיראנים ימ"ש)
בעוונותיי, טרם הספיקותי את "הערת שוליים", אחכה לדי.וי.די. את ימ"ש האיראני דווקא ראיתי, והוא פשוט אדיר. אבל בגדול, הייתי מעדיף ששאר העולם יתרומם ממצב הכריעה ופשוט ייצא מתחרות האוסקרים הזאת. אחרי ההשפלה בפסילת 'ביקור התזמורת' והוצאתה מהתחרות. נו באמת, עוד יש להם תקנות וחוקים שלא רוצים לשמוע אנגלית בסרטים זרים. אחרי שמייקרוסופט ושות' הפכו את כולנו לדוברי אנגלית עילגת, אין להם את האינטגריטי וההומור להבין שזו תשובתנו, הם לא שווים אותנו. אבל 'אהבתי את אדוני' ושם נישאר כנראה
כואב לך הלב שהשם הרשמי של המבצע הנזכר הוא "מבצע יונתן", על-שמו של יונתן נתניהו? מה לעשות, אפילו בויקיפדיה הלא-ממש פרו-ישראלי כתוב כי השם שניתן למבצע בעת ההכנות אליו היה "מבצע כדור הרעם" ו לאחריו ניתן לו השם "מבצע יונתן", גם אם נודע יותר בשם "מבצע אנטבה". איזה כיף לך שאתה כזה ידען ושאתה יכול ללמד אותנו.
נדמה לי שהפרובנציאליות קשורה גם לכך שישראל היא המדינה שהיתה מועמדת הכי הרבה פעמים בקטגוריית האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר (עשר) מבחיננת היחס בין מועמדויות לזכיות (אפס). זה נחשב כאן למעין גאווה לאומית בלי לחשוב על כך שהגאווה היא רק של הבמאי שיקבל אחר כך הצעות עבודה בהוליווד שכפי הנראה, כמו במקרים רבים אחרים, יביאו לסוף הקריירה האמנותית שלו.
אני עוקב אחרי האוסקר פחות שנים ממך, רק שלושה עשורים בערך, אבל משום מה הוא ממשיך לרתק אותי בגלל כל מה שמסביב. הרי תעשיית הקולנוע האמריקאית הולכת ונהפכת למסחרית יותר ויותר, אפילו יותר מכפי שהיתה, וסוחפת אחריה כך את תעשיות הקולנוע האחרות. מעניין לכן, בעיני, אפילו שזה הדבר הכי רחוק מאמנות ומקולנוע, לראות את הפוליטיקה של האוסקר ואת כל מה מה שסביב. צפוי, וקצת לא. שמרני, גזעני, מתעלם בקביעות מכל דבר שהוא לא לבן – שיקוף של האליטות האמריקאיות ולא רק שלהן
כנראה שעייפתי מההתפלשות השנתית הזאת, מה האדונים מהוליווד מתכוונים. אפרופו פסילת 'ביקור התזמורת' שציינתי קודם, על רקע השפה האנגלית שדוברה בו (וסרט "זר" במלוא מובן המילה), אני לא מבין איך "הארטיסט" נכנס לתחרות הכללית. הרי הוא סרט זר, לא רק משום שזו הפקה צרפתית-בלגית, אלא במהותו הפנימית. לא מבין איך לא עלו על זה. רק בגלל שזה על הוליווד ומופיעים בו כמה שחקנים אמריקאים? לפי זה המערבונים של סרג'יו לאונה עם איסטווד ואחרים היו גם כן בקטגוריה הזאת. אבל מי שאראה את הסרט ושמע את שתי המילים היחידות שנשמעו בסרט האילם הזה, ובשפה האנגלית, יכול היה להבין את האירוניה. לא אכביר מילים, מה שנקרא ספוילר במקומותינו, אבל ברגדע הזה אתה מבין שזהו סרט זר שהוחדר לתחרות הכללית כמו סוס טרויאני, והטמבלים מהאקדמיה אכלו את זה