זיונים זה הכל

יש סרטים שמרתקים אותך ומסקרנים אותך, ולא בהכרח גורמים לך הנאה. "בושה" הוא מסוג זה של סרטים. הגיבור שלו מכור לזיונים, כלומר לאיבר המין שלו (בין הזיונים הוא מאונן לתוך השירותים). אז לא אהבתי את הסרט, אבל בהחלט הייתי מרותק אליו. "בושה" לוקח את תאוות (וכאב) הבשרים, למקום אחר. הוא בעצם מציג אדם המשרת את האיבר שלו, כמו כהן המשרת בקודש.

באחת הסצנות הראשונות בסרט, יושב הגיבור ברכבת התחתית בדרך לעבודה (משרה לא ברורה בעולם ההיי-טק, כאילו שזה משנה) ורואה מישהי במושב ממול. היא מעוררת אותו, ולא שאנחנו רואים עליו איזו התרגשות. סתם, עושה לו את זה. היא קמה לצאת, והוא בעקבותיה. היא כבר על הרציף והוא אחריה. ניתק ביניהם מגע עין והוא מתחיל לסרוק את השטח, עולה רציף, יורד, מסתובב. ראיתם עשרות סרטים כאלה, בדרך כלל סרטי מרדף נוסח "הקשר הצרפתי", מישהו מחפש מישהו, והמצלמה בעקבותיו. הסרט הזה לא מחדש כאן כלום. מה שכן מרתק הוא השימוש במוסיקה. בדרך כלל בסצנות ברכבת התחתית או שיש מוסיקה קצבית, מאיימת וכיו"ב, או שהסאונד היחיד בה הוא מה שקיים במציאות. דהרת רכבת, קולות הכרוז, חריקת העצירה. כאן מחפש גיבורנו את זו שתעלה למזבחו לצלילי מוסיקה כנסייתית. וזה פשוט מהפנט. אתה מבין שהסרט הזה לוקח אותך למקום אחר.

תאוות הבשרים כיכבה בהרבה סרטים, כמשהו מאיים, כחולשת אנוש, כמעורר ארוטי. המוסר או המוסרנות תמיד המתינו לה בסוף הסרט. וגם ב"בושה" (שם הסרט כבר מעיד על מחשבה ותגובה למסופר בו) חלה חובת התשלום. אבל הסיפור שלה כאן ותפקידנו כצופים, שונים, ובזה כוחו של הסרט.

למה לא אהבתי? כמו אוכל בריא, זהו סרט ללא שומנים וללא סוכר וללא מלחים וללא טעמים מחניפים ומתפנקים. בריא וחשוב, ולא תמיד נעים לעיכול.